תורת חיים חלק ב רצד

קברות והיינו דקאמר מצאן רצופין ואין ביניהן מארבע אמות עד ח' כלומר שאינן מסודרין כדרך שמסדרין המתים במערה שהיא רחבה ארבע וארכה ח' שמניחין כותל אמה בין כל כוך וכוך והוא לא מצאן כן אלא מצאן רצופין

לעולם רבנן היא וכגון דבדק באלכסונא תימא כיון דסיפא במערה דרבנן איירי שאין ארכה אלא ו' לא הוה ליה למימר ובודק ממנו דממנו משמע מאותה מערה שהזכיר ברישא. ועוד דבסמוך קאמר הב"ע בניפלי והיינו אותה שמצא כמ"ש התוס' ותימה דהא מד' אמות ועד ח' קתני ומערת נפלי אינה אלא ו' ומה שכתבו התו' דאע"ג דרישא איירי בגדולים מ"מ סיפא איירי בניפלי אין נראה דהא ובודק ממנו קתני וממנו משמע אמערה דאיירי בה ברישא. ועוד תימא אמאי קאמר ובודק ממנו ולהלן כ' אמה והא חסר להו אמה לכל הפחות דאפילו אם מצא ב' לרוחב המערה מ"מ הנ' לא מצא אלא באורך המערה ונהי דמצאו בסוף כותל הארוך בכוך הסמוך לכותל הרחב מ"מ אותה אמה אינה צריכה בדיקה דהא ודאי טמאה היא כיון שכבר מצא שם מת וא"צ לבדוק אלא ממנו ולהלן דהיינו י"ט אמה. ע"כ נראה דה"ק הרי זה שכונת קברות דכיון שמצא ג' וביניהן כשיעור מערה אע"ג שהן רחוקין זה מזה מד' ועד ח' כיון דשיעור מערה הוא חיישינן שמא בית הקברות הוא זה ודרך בית הקברות להיות שם מערות סמוכות זו לזו לכך הוא בודק ממנו ולהלן כ' אמה פי' מן השכונה ולהלן הוא בודק כ' אמה אבל השכונה עצמה לאו בכלל בדיקה הוא דודאי טמאה הוא כיון שמצא שם מתים ואסור לעשות שם טהרות אלא כיון דשכונת קברות היא חיישינן שמא סמוכות לה מערות אחרות לכך הוא בודק מן השכונה ואילך או מן האחרון ואילך כ' אמה כשיעור ב' מערות וחצר שביניהן ובודק אמה ומניח אמה כדקתני סיפא דמתני' דאהלות וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות טומאת מת מצא ג' מתים אם יש בין זה לזה מד' אמות ועד ח' הרי זה חושש שמא בית הקברות הוא זה וצריך לבדוק מן האחרון כ' אמה שהן כשתי מערות וחצר שביניהן וא"כ ובודק ממנו דקתני היינו מן האחרון או מן השכונה קאמר כדפירש' והשתא ניחא דמשני לעולם רבנן היא וכגון דבודק באלכסונא דאע"ג דסיפא במערה דרבנן איירי שארכה ו' מ"מ ובודק ממנו ממערה דרישא קאמר שארכה ח' ואשמעינן דהחמירו רבנן לבדוק אחר מערה ראשונה באלכסון ומה שהוא מתעקם עולה קרוב לב' אמות א"נ זימנין דמערה הסמוכה לזו אינה מכוונת ממש אלא משוכה קצת לצד חוץ לכך החמירו רבנן לבדוק אחר מערה ראשונה ח' אמות באלכסון שמתחיל מקרן זויות של המערה שמצא ומודד משם שמנה אמות באורך ששה כשיעור אורך מערה לרבנן ואתי נמי שפיר הא דמשני הב"ע בניפלי פירש שלא החמירו חכמים לבדוק אחר מערה של גדולים שהיא ארבע על שמונה אלא אחר מערה של נפלים שהיא ארבע על ו' ודוקא בחדא הקילו אבל בתרתי לא ועל מה שכתב הרמב"ם ז"ל דצריך לבדוק מן האחרון כתב הראב"ד ז"ל שם א"א זה שיבוש אלא מן הראשון דבר זה מפרש לה בש"ס דהמוכר פירות וכו' ולא היה לו לכתוב כן כי דברי הרמב"ם ז"ל ברורים ונכונים וכן עיקר

וכגון דבדק באלכסונא אע"ג דאלכסון של ד' על ו' אינו עולה לח' כמ"ש התו' מ"מ אמתא בריבוע הוה פורתא טפי מאמתא ותרי חומשי באלכסונא כמו שכתבתי לעיל ואע"ג דאכתי בציר ליה דהא אפי' טבלא של ה' על ה' אין האלכסון עולה יותר מזה כי אם קרוב לחומה לפי טבלא של י' על י' שכתבו התו' בעירובין וסוכה וכ"ש אלכסון של ד' על ד' שאינו עולה לד' וט' חומשין י"ל דלא דק תנא לחומרא

מארבע אמות ועד ח' כתבו התוספות ומיהו בלאו הכי צריך טעם אמאי דקתני בתוספתא דאהלות דאיכא התם למ"ד דלבית הילל בודק אמה ומניח שתים כן צריך להיות ודלא כמהרש"ל שהגיה דלכ"ע בודק אמה דבית שמאי ובית הילל פליגי התם בהכי וטעמייהו דב"ה נראה דסברי דמרחיקין כוך מחבירו ב' אמות וכך סידרן לרוחב המערה עושין ב' כוכין כל אחד בסוף הכותל נמצא שיש ביניהן ב' אמות ולאורך המערה עושה כוך אחד בסוף והכותל ממש אצל סוף כותל הרחב ומרחיק שתי אמות ועושה כוך אמה וחוזר ומרחיק שתי אמות ועושה כוך אמה ומשייר אמה סמוך לפתח המערה: בית כור פרק שביעי

דף קג נגאגי דארעא מיקרו פי' ספלי דארעא כמו וישם באגנות שידרא דארעא מיקרו כמו שדרה של בהמה שגבוה

כשיד מהו פירשב"ם ז"ל דלא מיזדרע בינתייהו כל כך כשור' מהו דכל כנגד השורה אינו יכול לחרוש השדה וכל חרישות בעינן שתי וערב איצטדין לא מיזדרע כמו שורה וכן כולן אחרון אחרון לא מיזדרע. מה שכתב דכל חרישות בעינן שתי וערב י"ל כדאיתא בפ' המקבל האי מאן דניחא ליה דתתביר ארעיה ליזרע שתא שתי ושתא ערב וכמ"ש התו' שם. מיהו מה שפירש דכולהו הנך אחרון אחרון לא מיזדרע שפי' כראשון יש לתמוה כיון דבין כולן ליכא אלא בית ארבעת קבין והן מפוזרין זה מזה בבית כור שהוא ק' ופ' קבין פשיטא הוא דשפיר מיזדרע בינתייהו כיון שהן רחוקין זו מזו כל כך ואפי' אין מפוזרין אלא ברובא של שדה אכתי פשוט דמיזדרע בינתייהו שפי' דלא בעינן לרוחב המחרישו אלא ד' אמות בא"י ובבבל ב' אמות כדאיתא סוף פ' לא יחפור. ועוד תימה דלענין זריעה וחרישה אין סברא כלל לחלק בין כשהן עשויין כשיר או שורה וכו' לבין כשאין מסודרין כלל וכל אותן סברות שפירשב"ם ז"ל בזה סברות דחוקות נינהו. וכשהן עשויין כשורה נראה דעדיף טפי לזרוע ביניהן מאלו היו עשויין כשיר כיון שהן בעגלה וכן כשעשויין כחצוב' עדיף טפי מכשורה דיש ספרים דגרסינן כשורה מהו כחצובה מהו כדמשמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ח מהלכות מכירה. לכך נראה דטעמא דר' יוחנן דבעי שיהא מובלעין ברובה של שדה משום דאז לא מינכרי ובטלי אגב שדה לכך קמיבעיא ליה מי אמרינן דלא בטלי אלא כשאין להן שום צורה ואין מסודרין כלל דאז ודאי לא מינכרא אב' מסודרין יפה בעגולה כמו שיר דמינכרי ואית להו שם לווי שיר סלעים של שדה פלוני לא בטלי או דלמא לא שנא את"ל כיון שמסודרין בסדר יפה כל כך בעגולה ויש להן צורה כמו שיר ודאי מינכרי ולא בטלי כשורה מהו שמסודרין זה אצל זה כחוט מהו מי אמרינן כיון שאין מסודרין זה אצל זה יפה בעגולה כשיר לא מינכרי ולית להו שם לווי ובטלי או דלמא כיון דמיהא מסודרין הן כחוט מינכרי ואית להו שם לווי שור' סלעים של שדה פלוני ולא בטלי וכן כולן אחרון אחרון אינו מסודר יפה כמו ראשון ואיכא למימר דלא מינכרי ובטלי והשתא ניחא דהוו דומיא להא דבעי נמי ר' ירמיה בפרק אלו מציאות גבי מצא ג' מטבעות זה ע"ג זה עשויין כמגדלין דקא בעי נמי כשיר מהו כשורה מהו כחצובה מהו וכו' דהתם נמי קמיבעיא ליה כי הכא מי אמרינן כיון שמסודרין יפה בעגולה כשיר לאו דרך נפילה הוא אלא דרך הינוח וחייב להכריז או לא את"ל כיון שמסודרין סדר יפה כל כך ודאי דרך הינוח הוא כשורה מהו מי אמרינן כיון שאין מסודרין כל כך יפה דרך נפילה הוא או דלמא לא וכן צריך לפרש כולהו דהתם

דף קד אלא ש"מ דסתמא נמי כהן חסר הן יתיר דמי תימה דכיון דתנא רישא בית כור עפר סתמא דהגיעו אמאי איצטריך סיפא הן חסר הן יתיר דכ"ש הוא והתו' כתבו דאשמעינן דאפ"ה דוקא בית רובע אבל יתר מרובע לא ולא משמע כן ועוד דא"כ אמאי קאמר לעיל דמהא ליכא למישמע מינה נימא דשפיר דייקינן מרישא הא סתמא כהן חסר הן יתיר דמי וסיפא דקתני הן חסר הן יתיר לאשמעינן דאפ"ה יתר מרובע לא כיון דבית כור קא"ל דמשמע שהחסרון או היתרון בטלי אגב בית כור גם מה שכתבו דתני סיפא לגלויי רישא נראה דוחק דלישנא דבית כור לא משמע דאמר כבית כור ועוד תימה דקאמר התם פירושי קא מפרש וכו' הא פשטא דברייתא לא משמע הכי וכי בשביל שרוצה לדחות דברי הפשטן מפרש לברייתא במילתא דחיקא. ועוד דרשב"ם ז"ל כתב פירושי קא מפרש וה"ק האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך לא שנא אם אמר לו כבית כור וכו' ולפירושו לא אתי שפיר הא דקאמר איזהו בית כור שהיה כבית כור דמשמע שהן תלויין זה בזה דלפירושו אינן תלויין אלא תרתי מילי קתני לכך נראה דפשט' דברייתא ליכא לפרושי ולמימר כלל דתלת מילי קתני דא"כ כיון דתנא רישא בית כור עפר סתמא דהגיעו סיפא למה לי ועל כרחין צריך לדחוק ולפרש דה"ק בית כור עפר אני מוכר לך דינא הוא כאלו אמר כבית כור עפר אני מוכר לך או כאלו אמר הן חסר הן יתר אני מוכר לך ואפילו פחת רובע וכו' ולא אתי לאשמעינן אלא דבבית כור סתמא נמי פיחת או הותיר רובע לסאה הגיעו כמו בבית כור וכהן חסר הן יתיר וקא בעי למיפשט דסתמא נמי כהן חסר הן יתר דמי וקא דחי התם פירושי קא מפרש וכו' דכיון דעל כרחין ברייתא לאו כפשוטת היא ולא אתי לאשמעינן אלא דבית כור הוה כבית כור א"כ איכא למימר דהן חסר הן יתר פירושי קא מפרש לה איזהו בית כור שהיא כבית כור כגון דא"ל הן חסר הן יתר דהשתא לא תלי לה אלא בחדא והכי מסתבר טפי דלמה ליה למיתלי בתרתי. ופריך רב אשי א"כ אני מוכר לך אני מוכר לך למה לי דכיון דארישא קאי לא הוה ליה למיתני הן חסר הן יתר אני מוכר לך אלא הן חסר הן יתר אפי' פיחת רובע וכו' כיון דכבר תנא ברישא אני מוכר לך אלא ש"מ סתמא נמי כהן חסר כו' וכדפירש' דבתרתי קא תלי לה בכבית כור וכהן חסר הן יתר

יותר מכאן יעשה חשבון תימה אמאי קאמר יעשה חשבון הוה ליה למימר יותר מכאן יחזיר כדאמר ברישא הותיר כל שהוא יחזיר ועיין בנ"י ולדברי אב"ן מג"ש ז"ל שהביא ה' המגיד בפ' כ"ח מהלכות מכירה שאם אין במה שהוא יתר על הרובע לכל סאה וסאה שיעור ט' קבין שאינו מחזיר לו אלא המותר ולא הרובעין ניחא דאי תני יחזיר ה"א שמחזיר גם הרובעין לכך קאמר יעשה חשבון שעושה חשבון עמו כמה סאין קנה ממנו וכל כך רובעין הוא נוטל והמותר על חשבון הרובעין הוא מחזיר לו ולפירושו צ"ל סיפא דקתני לא את הרובע בלבד הוא מחזיר לאו אכולה מתני' קאי אלא אהא דקתני סיפא שאם שייר בשדה בית תשעה קבין וכו' ומחזיר לו את הקרקע לחודא קאי וזה דוחק

ואי איכא מילתא יתירתא דהוה ט' קבין הדר פירשב"ם ז"ל כלומר אם יש משהו יותר מרובע לכל סאה דהשתא ליכא מחילה וכו' והא דקאמר דהוה ט' קבין היינו דהוה להו בין הכל ט' קבין וזה תימה דאין הלשון משמע כן מדקאמר ואי איכא מילתא יתירתא דהוה ט' קבין משמע דבמילתא יתירתא לחודא הוה בין הכל ט' קבין. וכן הא דתנן במתני' שאם שייר בשדה בית תשעה קבין וכו' פירשב"ם ז"ל נמי שם שאלו הוה בהאי מותר שיעור שדה כגון ששייר בהאי בית כור קב ומחצה יתר על ז' קבין ומחצ' דהוו להו בין הכל ט' קבין אז מחזיר לו את הקרקע וזה תימה דא"כ למה לי למיתני תו ולא את הרובע בלבד הוא מחזיר אלא את כל המותר הא כבר תנא ליה שאם שייר בשדה בית ט' קבין וכו' ומחזיר לו את הקרקע והיינו ע"כ המותר וגם הרובעין שהוא תשעה קבין דליכא למימר דה"א דמחזיר לו את הקרקע דקתני היינו המותר לחודא ולא את הרובעין דהא מידי הוא טעמא דמחזיר לו קרקע משום דאית ביה שיעור שדה דהיינו ט' קבין ובמותר לחודא ליכא אלא קב ומחצה ע"כ נראה דהא דקתני שאם שייר בשדה בית ט' קבין ארישא קאי דקתני יותר מכאן יעשה חשבון וקאמר שאם שייר בשדה יותר מכאן פי' יותר על הרובעין בית ט' קבין וכו' מחזיר לו את הקרקע וכן משמע קצת לישנא שאם שייר דנקט ולא קתני שאם הותיר משמע דה"ק שאם אחר שתוציא מן המותר את הרובעין נשתייר בית ט' קבין וכ"כ בהדיא הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ח מהל' מכיר' היתה התוס' יתיר' על ט' קבין נותנין רובע לכל סאה וסאה והנשא' יתר על הרובעין אם יש בו ט' קבין נותן לו כל הרבעי' כולן עם היתר מן הקרקע וקאמר רב הונא