תורת חיים חלק ב רפט

ההין יכול לעשות הין וחצי הין ושלישית ורביעית ותו לא ובמדת הלוג יכול לעשות לוג וחצי לוג ורביעית ושמינית וכולי

מתי יעבור החדש ונשבירה שבר פירשב"ם ז"ל כלומר נמכור ביוקר לסוף חדש אחר ימות הגורן והיינו מפקיעי שערים וקשה דבכה"ג ודאי לאו בכלל מפקיעי שערים הוא כיון דהכי אורחא דבימות הגורן התבואה בזול ואחר ימות הגורן היא ביוקר דהכי משמע קרא דמתי יעבור החדש לפי' רשב"ם ז"ל שמצפה מתי יעברו ימות הגורן כיון שהיה בזול ויתחילו ימות היוקר ורשב"ם ז"ל גופי' כתב לעיל גבי הא דקאמר והמשתכר אל ישתכר יותר משתות וכגון שלא הוקר השער אבל אם לקח בשעת הגורן ועכשיו הוקיר ישתכר אפילו כפליים ובסמוך נמי משמע הכי דקאמר שמואל בריה משהי לפיריה ומזבין להו בתרעא אפלא ואי אמרת דאסור להשהות פירות עד אחר ימות הגורן ולמוכרן בשעה שהן אחר ימות הגורן א"כ מאי רבותיה דשמואל ויונתן תרגם מתי יעבור החדש אימתי ימטי ירח עיבורא ופירש"י ז"ל שם מתי תתעבר השנה ויבא חדש העיבור ולפי שדוחין את הקרבת העומר והשנה נמשכת הישן מתייקר. ונראה דאוצרי פירות ומלוי רבית דקתני חד מלתא נינהו וילפינן להו מדכתיב מתי יעבור החדש ונשבירה שבר והשבת ונפתח' בר דהנך נמי חד מלתא הוא וארישא דקרא קאי רישא דקרא שמעו זאת השאפים אביון ולשבית ענוי ארץ לאמר מתי יעבור החדש וגומר ופירש רש"י ז"ל שם זו היא השאיפה מצפים עת תייקר התבואה וימכור לעניים ברבית ויטלו שדותיה' וכן מקטיני איפה ומפקיעי שערים נראה דחד ענינא נינהו וילפינן לה מדכתיב להקטין איפה ולהקטין שקל דחד מלתא הוא כדפירש"י ז"ל שם להקטין איפה נמכור במדה קטנה ואת כספינו נקבל בשקל גדול וכ"כ הרד"ק ז"ל שם ועל ידי כן מפקיעין השערים

אוצרי פירות ומלוי רבית רב אלפס ז"ל גריס אוצרי פירות וסוחרי שביעית וכו' ולכאורה משמע דילפינן לה מדכתיב והשבת ונפתחה בר אבל קשה בר של שביעית מי איכא כיון דאסור לזרוע בשביעית ושמא איירי בספיחי בר שנופל בשעת הקציר ודוחק הוא ועוד ונפתחה בר משמע שכבר אצרו אותו קודם שביעית ובשביעית רוצין לפתחו

כך אין מוציאין מא"י לסוריא ורבי מתיר מהיפרכיא להיפרכיא כך היא גירסת רשב"ם ז"ל ומפרש מהיפרכיא אחרונה של א"י להיפרכיא ראשונה של סוריא דכיון דסמוכין כל כך מותרין ולא משמע כן מדקתני סתמא ולא קתני מהיפרכיא להיפרכי' הסמוכה משמע דבכל גונא מותר. ועוד כיון דכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש אמאי מתיר להוציא לאפרכיא הראשונה ואי משום דסמוכה אם כן לאפרכי' ראשונה דחוצה לארץ נמי יהא שרי ודוחק לומר דאית ליה לר' שמיה כיבוש ואפ"ה א"י עדיפ' וכיון דאינו מוציא אלא מהפרכי' לאפרכי' הסמוכה לה לכך שרי ומדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ד מהל' מכירה משמע דהכי גרסינן וכשם שאין מוציאין מארץ לח"ל כך אין מוציאין לסוריא ולא מהיפרכי' להיפרכיא ור' מתי' מהיפרכיא להיפרכיא ולפי גירסא זו מה שכתבו התוספות דנראה לרשב"א כפי' הקונה דלאו שמיה כיבוש מדמשוו' אותה לח"ל לאו ראיה היא דהא א"י גופא מהיפרכיא להיפרכיא משוה ליה נמי לח"ל וכתב הרב המגיד ז"ל שם דכך היה גירסת רב אלפס ז"ל

דף צא אלא אם כן עמדו סאתים בסלע פירש שהתבואה נתייקרה על חד תרין לפי שהיו רגילין למכור ד' סאין בסלע כדתנן במס' פאה ומייתי לה בפ"ק אין פוחתין לעני מככר לפונדיון מד' סאין בסלע וכן משמע נמי בסמוך דקאמר אבל מעות ביוקר אפי' עמדו ד' סאין בסלע יוצאין דא"ר יוחנן וכו' וכן משמע בהדיא מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות מלכים שכתב אסור לצאת מא"י לח"ל וכו' אלא אם כן חזק הרעב שם עד שנעשה שוה דינר חטין בשני דינרין

אימתי בזמן שאינו מוצא ליקח שאפי' סאתים בסלע אינו מצוי ליקח בכל זמן כי אם על ידי הדחק דאיכא תרתי יוקר וגם התבואה אינה מצויה אי נמי שאינו מוצא לקנות תבואה כלל קאמר אלא פת מן הפלטר ואמרו חכמים ולא תאמין בחייך זה הסומך על הפלטר כך נראה ליישב מ"ש התוס'

מאה ועשרים משתאות עשה בעז לבניו הא דנקט עשה בעז לבניו ולא קאמר עשה אבצן לבניו משום סיפא דמילתא דקאמר איכפל ואוליד חד דמשתין זריז וסיומא דמילתא דרבה בר יצחק הוא והיינו עובד שהולי' בעז מרות ולהכי נקט ברישא דהנך ל' בנים ול' בנות של בועז שנשא רות הוו דאבצן היינו בועז ואשמעינן שישא אדם אשה בזקנותו אע"ג שכבר יש לו בנים הרבה שמא ימותו כמו שנעשה לבועז. והיינו דקאמר כי אידך דרבה דכי היכי דאידך דרבה אשמעינן שישא אדם אשה אע"ג שיש לו בנים הרבה ה"נ קמייתא דרבה אשמעינן הך מילתא דלה"ק אבצן זהו בועז לאשמעינן דאע"ג דבנים הרבה היו לו לאבצן כדמפרש קרא אפילו הכי נשא את רות ומפי' רשב"ם ז"ל משמע דהך דרבה דאמר אבצן זהו בועז אתו לגלויי אאידך דרבה וכתב דאי לא אמר אבצן זהו בועז הוה אמרינן אבצן לא נשא אחרת ובועז נמי מעולם לא היה לו אשה וכולי וקשה דהא בהדיא קאמר מאה ועשרים משתות עשה בועז לבניו אם כן מאידך דרבה נמי שמעינן דאבצן היינו בועז ועוד דאם כן מאי איצטריך למימר כי אידך דרבה בלא אידך דרבה מצי למימר דנפקא מינה דאבצן זה בועז שישא אדם אשה אף על גב שיש לו בנים הרבה שמא ימותו כמו שעשה אבצן דהיינו בועז שנשא את רות אף על גב שהיו לו בנים רבים כדאשכחן מפורש בקרא לפי שהיה חושש שמא ימותו דאפילו אם לא מתו בחייו אכתי שמעינן מיניה שיש לחוש ולישא אשה ונראה דשפיר גרסינן תנא וכולן מתו וכולי ומדברי דרבה הוא

הכי גרסינן בכל הספרים ת"ר ואכלתם ישן נושן מלמד שכל המיושן מחבירו הוי יפה מחבירו ומדכתיב ישן נושן תרי זימני דרי' לה דמשמע דכל הישן טפי מחבירו עדיף טפי אף על גב דתרווייהו ישנים הן וכן פירש"י ז"ל בפר' בחקתי ואכלתם ישן נושן שיהא ישן הנושן של שלש שנים יפה לאכול משל אשתקד. והא דקאמר דברים שאין דרכן ליישנן מניין ת"ל ישן נושן מכל מקום יש לומר מדשינה קרא ולא כתב או ישן ישן נושן נושן קא דריש ליה וכה"ג אשכחן בריש פרק מרובה דפריך התם האי אם המצא להכי הוא דאתי האי מיבעי' ליה לכדתנא ידו אין לי אלא ידו גגו וחצירו וקרקיפו מניין ת"ל אם המצא תמצא מכל מקום ומשני אם כן לימא קרא או המצא המצא או תמצא תמצא מדשני קרא ש"מ תרתי ובפ' החובל נמי גבי הא דיליף ליתן רפואה במקום נזק קאמר אם כן למיא קרא או רפא רפא או ירפא ירפא מאי ורפא ירפא ש"מ ליתן רפואה במקום נזק ורשב"ם ז"ל הגיה וכתב הכי גרסינן ואכלתם ישן מלמד שכל המיושן וכולי דמשמע הישן יאכלו ויניחו החדש להתיישן ואין הלשון משמע כן דכל המיושן מחבירו משמע דשניהם ישנים אלא דחד מנייהו מיושן טפי ודוחק נמי להגיה הספרים: המוכר פירות פרק ששי

דף צב רב אמר הרי זה מקח טעות ושמואל אמר יכול לומר לו כולי והא דלא נקט ושמואל אמר אין זה מקח טעות דומיא דרב משום דשמואל לא פליגי אדרב בהך סברא דרובא לרדיא זבני כדמסיק ולהכי נקט הכי כלומר נהי דרובא לרדיא זבני אפילו הכי המקח קיים דלאו ברובא תליא מילתא אלא במוחזק אם יש לו טענה והאי נמי מצי למימר לשחיטה מכרתי לך

ליעכב תורא בזוזיה דאמרי אינשי ממרי רשוותך פארי איפרע פי' רשב"ם ז"ל ומקרא נפקא לן בפרק קמא דבבא קמא דאמר רב הונא וכו' ולפירושו מייתי ראייה מהא דאמרי אינשי דהיכא דלית ליה זוזי לאישתלומי לא אמרינן ליה זיל טרח וזבין ואייתי ליה ופירושו תמוה דאי הא דאמרי אינשי וברייתא דישיב לרבות שוה כסף חד מלתא נינהו אם כן אמאי פריך מדברים בעלמא דאמרי אינשי טפי הוה ליה למיפרך מברייתא ולמימר ליעכ' תורא בזוזי דתניא ישיב לרבות שוה כסף ועוד תימא דמאי ענין זה לזה דישיב לרבות שוה כסף דינא הוא ואמזיק ולוה קאי שיכולין לשלם אפי' שוה כסף והא דאמרי אינשי לאו דינא הוא אלא עצה טובה למלוה קאמרי שיטול מן הלוה אפי' סובין וכן משמע מדקאמרי ממרי רשוותך פארי איפרע דלפיר' רשב"ם ז"ל איבעי להו למימר מרא רשוותא פארי יפרע למיתלי הדבר בלוה ועוד דכל היכא דמייתי ש"ס מילתא דאמרי אינשי לאו דינא הוא אלא משל הוא או עצה טובה וכיוצא בהן. על כן נראה דברייתא דישיב מילתא אחריתי היא ולא מצי לאתויי מיניה מידי דבמזיק איירי ושאני מזיק שלא קבל שום מעות לבך משלם שוה כסף אבל מוכר דהכא כיון שקבל מעות איכא למימר דכשאין לו מעות אמרינן ליה זיל טרח וזבין ואייתי ליה זוזי לכך מייתי מהא דאמרי אינשי ממרי רשותך וכו' והכי פריך ואי דליכא לאשתלומי מיניה ליעכב תורא וכו' פירש אי אמרת בשלמא דדמי רדיא יתירי' על דמי שחיטה שפיר דאע"ג דלית ליה זוזי למוכר לאשתלומי מיניה מכל מקום כיון שאין השור שוה כדי כל המעות שנתן איכא נפקותא בפלוגתייהו אם צריך ליתן לו עוד שאר מטלטלין להשלים על שור כשיעור המעות שנתן לו אם לאו אבל השתא דאמרת דאיקר בישרא וקם בדמי רדיא לכך קאמר תינח אי אית ליה זוזי למוכר איכא נפקותא בפלוגתייהו דרב ושמואל דלרב יחזיר לו השור והוא יתן לו מעותיו מיד ולשמואל המקח קיים אלא אי לית ליה זוזי למוכר לא משכח' לה פלוגתייהו דרב ושמואל דאטו בשופטני עסקינן דכיון דלית ליה זוזי ע"כ תביעת הלוקח היא במה שאינו רוצה להטריח עצמו וחפץ שהמוכר ימכור השור ויתן לו הדמים וזהו מילתא דלא שייכא דודאי לא ירצה הלוקח להחזיר את השור ליד המוכר כי יאמר בלבו פן יאכל גם את השור ולא יהיה לו במה לשלם והיינו דמייתי ראיה מהא דאמרי אינשי ממרא רשוותך פארי איפרע פירש עצה טובה היא למלוה שכהשגיע זמן הפרעון ואין ללוה מעות לשלם ורוצה לפרוע לו במטלטלין אל יאמר לו המלוה מכור אתה המטלטלין ותן לי אחר כך דמיהן אלא יטול המטלטלין וימכרם בעצמו שמא יאכל הלוה את המטלטלין ולא יהיה לו כלום ממה שיגבה חובו ולכך אפילו אם המטלטלין שרוצה ליתן לו סובין הן יטלם וימכר בעצמו מהאי טעמא ואם כן הכי נמי אי לית ליה זוזי למוכר לא משכחת לה פלוגתייהו כדפי' ומשני לא צריכא דאית ליה כולי והשתא ע"כ לא גרסינן אי ליתנהו להנהו זוזי דאי גרסינן ליה אם כן צ"ל דסבירא ליה למקשה דאי ליתנהו להנהו זוזי לא בעי לשלומי ליה זוזי אף על גב דאית ליה אחריני ואם כן כל שכן דלא בעי מוכר לטרוחי ולזבוני תורא כדי לשלומי ליה זוזי אחריני דהא אפילו אי אית ליה כבר זוזי אחריני לא בעי שלומי מנייהו ואמאי קאמר ליעכב תורא בזוזא דאמרי אינשי וכולי כלומר דודאי לא יחזיר הלוקח את השור למוכר כדי למוכרו פן יאכלנו תיפוק ליה דלאו דינא הכי שהרי אין המוכר צריך למוכרו כדי לשלומי ליה זוזי דדוקא אי איתנהו להנהו זוזי הוא דבעי שלומי זוזי אבל זוזי אחריני לא ולא איצטריך לאתויי הא דאמרי אינשי כלל אלא צריך לומר דגרסינן אי דליכא לאשתלומי מיניה

למאי נפקא מינה לטירחא כתבו התוספות אך תימה דלא מוקי לה שאחרי כן חזר והוזל א"נ וכולי כלומר דתו לא בעי לאוקמי בדאיכא לאשתלומי מיניה נראה דלאו תמוה הוי דדוקא הא דמוקי לה דאיירי דוקא בגברא דזבין להכי ולהכי ובדאיקר בישרא וקם בדמי רדיא ודאיכא לאישתלומי מיניה אוקימתא דחיקי נינהו אבל הא דנפקא מינה לטירחא אורחא דמלתא הכי הוה ולאו דוחקא הוא ואם כן ניחא ליה טפי למימר דנפקא מינה לטירחא ואיירי בדאיכא לאישתלומי מיניה ממאי דנימא דמעיקרא איקר בישרא וחזר והוזל אי נמי כשאינהו דמלתא דלא שכיחי

משום דאיכא למימר רוב נשים וכולי הא דנקט לישנא דאיכא למימר ולא קאמרי משום דרוב נשים כולי משום דאז הוה משמע דרוב נשים בתולות נישאות ורוב הנישאות בתולה יש לה קול כי הדדי נינהו ואם כן תיקשי אמאי תנן בפ"ב דכתובות דבגילוי מילתא בעלמא סגי כמ"ש התוספות לכך נקט דאיכא למימר כו' כלומר דודאי רוב בתולות נישאות עדיף קצת מרוב הנישאות בתולה יש לה קול ולהכי סגי בגילוי מילתא מיהו אי ליכא עדים כלל איכא למימר