תורת חיים חלק ב רפח

דרבי יוחנן דנקט סימטא היינו משום דברשות מוכר מיבעיא ליה וכו' ואף על גב דרבי יוחנן מדד קאמר וכיון דמדד כמאן דא"ל זיל קני דמי כמ"ש התוספות לעיל והיכא דא"ל זיל קני לא מיבעיא ליה דקנה לוקח כדאמר לקמן התם דא"ל זיל קני משמע דכליו של לוקח ברשות מוכר ואמר ליה זיל קני פשיטא דקנה י"ל דמדד לא מהניא אלא בסימטא או ברשות של שניהן וכיון דיש לו רשות להניחו שם בגילוי דעת בעלמא סגי וכשמודד גלי דעתו דניחא ליה שיקנה לו כליו אבל ברשות מוכר שאין לו ללוקח רשות להניח שם אליו מדידה לא מהניא אלא א"כ א"ל בפירש זיל קני דכיון דאמר ליה הכי הקנה ליה מקומו והוה ליה כליו של לוקח ברשות לוקח וכן משמע בהדיא מדברי הרא"ש ז"ל שכתב מסקנא דמלתא מדד המוכר וכו' ברשות מוכר אי אמר ליה זיל קני קנה ואף על פי שלא מדד דכיון דאמר ליה זיל קני הוה ברשות לוקח ואי לא אמר ליה זיל קני לא קנה אף על פי שממדו מעיקרא כתב דבהניח על גבי סימטא מהניא מדידיה והוה ליה כמאן דאמר ליה זיל קני וצריך לחלק בין סימטא לבין רשותו של מוכר כדפי'. מיהו קשה על מה שכתבו התוספות דרבי יוחנן קא מיבעיא ליה כליו של לוקח ברשות מוכר מדקא דחי התם בגיטין ומשני עלה מקום חיקא קני לה כו' דאם כן שמואל נמי קמיבעיא ליה הך מילתא דהא איהו נמי דחי התם ומשני והוא שהיתה קלתה תלויה בה כדמייתי הכא ואם כן רבינא היאך בא למיפשט לקמן מהא דרב ושמואל דאמרי תרוייהו כליו של אדם קונה לו כו' כיון דשמואל גופיה קמיבעיא ליה וצ"ל דס"ל לרבינא דשמואל בתר דבעי הדר פשטא ודוחק הוא וכן כתבו התוס' בגיטין דכולהו אמוראי דדחו מתני' ספוקי מספקא להו כליו של לוקח ברשות מוכר אי קנה אי לאו

דף פו ומדכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה וכו' כתבו התוספות דדייק לה דמתורת רשותו קנה ולא מתורת משיכה משוה דפירקן והכניסן לתוך ביתו משמע בין מוכר בין לוקח מיהו הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות מכירה כתב פירקן הלוקח והכניסן לתוך ביתו וכן משמע פשטא דברייתא דאלוקח קאי לכך נראה דאי מתורת משיכה קנה לא הוה ליה למיתני והכניסו לתוך ביתא לא ברישא ולא בסיפא דכיון דכיון דמשיכה מהניא בסימטא או בחצר של שנים או כשמושך מר"ה לרשותו הוה ליה למיתני סתמא משך חמריו ופועלין בין פסק עד שלא מדד בין מדד עד שלא פסק שניהן יכולין לחזור בהן פירקן ומשכן פסק עד שלא מדד וכולי והוא איירי בכל מיני משיכה דבכולהו דוכתי דאיירי במשיכה נקט משיכה סתמא ואמאי נקט הכא שמשכן והכניסן לתוך ביתו אלא ודאי לאו בתורת משיכה איירי אלא בתורת רשותו איירי אי קנה אי לא והא דקתני פסק עד שלא מדד כשפסק אחרי כן איירי

אלמא מידי דבר הגבהה אי בעי בהגבהה קני לה וכולי וליכא למימר דבמידי דבר משיכה איירי דאם כן לא ה"ל למיתני עד שיגביהנה כלל דכיון שאין דרכן להגביהן מפני כבודן נהי דנקנין בהגבהה מכל מקום לא הוה ליה למיתני מילתא דלא שכיחא דהא לא נחית תנא לאשמעינן השתא דכלים שאין דרכן להגביה דנקנין בהגבהה אבל אי במידי דבר הגבהה איירי ניחא דמידי דבר הגבהה לפעמים אורחיה נמי במשיכה כמ"ש התוספות בסמוך דשאר דברים אף על פי שדרכן בהגבהה ניקנין נמי במשיכה אי נמי איפכא איבעי ליה למיתני עד שיוציאנה מרשותו או עד שיגביהנה דהיינו הפשוט קודם אי במידי דבר משיכה איירי ועוד דהא ברייתא במדות איירי וסתם מדות קלים הן ודרכן להגביה ולהריק מהן את כלי הלוקח

כגון דאמר ליה הין בשנים עשר סלעים לוג בסלע אני מוכר לך וכדאמר רק כהנא שנתות היו בהין כולי כך גריס רשב"ם ז"ל ואימא דמאי איצטריך למימר דשנתות היו במדה תיפוק ליה דקנה ראשון ראשון כשהניח על גבי סימטא במדה דלוקח כיון דאמר ליה הין בשנים עשר לוג בסלע דהוה ליה כמו כור בשלשים סאה בסלע דקנה לרב ושמואל בכי האי גוונא וליכא למימר דשאני התם דידוע ראשון ראשון כמה הוה שמודד לו סאה סאה אבל הכא דלאו ידוע כמה הוה במדה לא קנה דהא מדידה לא מיעכבא דלא הוה אלא גילוי מלתא דכי היכי דלענין משיכה כשמקנה לו כל החבילה ומשך כולה קני אף על גב דלא מדד דתנן ולא מדד קנה כיון שעשה הלוקח קנין במה שנתכוין המוכר למכור ה"נ לענין קנין כליו של לוקח כשא"ל המוכר הן בי"ב לוג בסלע ראשון ראשון קנה אף על גב דלא מדד כיון שקונה בכליו מה שנתכוין המוכר למכור

דף פז ואם היה סרסור ביניהן נשברה החביות נשברה לסרסור קצת תימה דהא סיפא מילתא אחריתי היא דרישא לא איירי מידי משבירה החביות ואם כן אמאי קתני היה סרסור ביניהן דמשמע דקאי ארישא ויש לומר דאף על גב דרישא הוקרו והוזלו קתני מכל מקום שמעינן מינה דאם נשברה המדה נמי דינא הכ' שאם נשברה עד שלא נתמלא המדה למוכר ואם נשברה משנתמלאה המדה ללוקח דמה לי יוקרא וזולא מה לי נשברה ואשמעינן סיפא שאם היה סרסור ביניהן ומודד להן בשכר חוה שומר שכר אף על החביות וכ"ש על שבירת המדה אף על גב שאינו מקבל שכר אלא על המדירה וכן משמע בתוספתא פרק ה' דקתני התם עד שלא נתמלאת המדה נשברה מדה נשברה למוכר משנתמלאות המדה נשברה ללוקח רבי יהודה אומר אם היה סרסור ביניהן נשברה חביות נשברה לסרסור

אלא צלוחית אבידה מדעת היא וא"ת הא פונדיון נמי אבידה ומדע' היא שמשלחו ביד קטן ומה שכתבו רשב"ם ז"ל והתו' נראה דוחק ועוד ק' אמאי נקט תנא תרתי שנשבר הצלוחית וגם אבד את האיסר ליתני חדא השולח בנו אצל חנוני ומדד לו באיסר שמן ושבר את הצלוחית חנוני חייב ורב אלפס ז"ל גריס השולח בנו אצל חנוני ומדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר שיבר את הצלוחית ואבד את האיסר חנוני חייב ויל"פ דנותן לו את האיסר כמו או נותן לו את האיסר ואיירי שכבר מסר לו בעל הבית לחנוני איסר וקאמר השולח בנו אצל חנוני ומדד לו באיסר שמן או נתן לו את האיסור שיקנה אצל חנוני אחר כגון שאין לו לזה החנוני שמן א"נ לא מסר לו ב"ה כלום והחנוני נותן לו איסר משלו בהקפה שיקנה שמן אצל חנוני אחר שיבר את הצלוחית או אבד את האיסר חנוני חייב וקאמר בש"ס בשלמא באיסר או שמן בהא פליגי וכו' וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה

דף פח וחייב להכריע לו טפח פירש רשב"ם ז"ל ונראה בעיני דלפחות מליטרא לא בעינן הכרע טפח דנפיש יותר מדאי הכרע טפח בדבר קל ותימה דמי קתני מתני' ליטרא סתמא קתני וחייב להכריע לו טפח משמע דלעולם צריך להכריע לו טפח ועוד דאי הכל לפי המשקל א"כ בי' ליטרין ביחד ליבעי י' טפחים הכרעה לכך נראה דלעולם חייב להכריע לו טפח בין בעשר ליטרין בין בליטרא בין בחצר ליטרא ואפי' ברביע ליטרא משום דלפי ערך כולהו חד שיעורא נינהו דבי' ליטרין כשרוצה להכריע לו טפח כיון שכפות המאזנים כבדים אי אפשר להכריע טפח אלא אם כן יניח בה הרבה יותר מבכף שנייה כגון שמניח בה יותר משקל י' דינרין אבל כששוקל לו ה' ליטרין כיון שאין הכפות כבדות כל כך הוא מכריע טפח כשאינו מניח בה יותר מבשנייה רק משקה ה' דינרין וכששוקל לו רק ליטרא אחת הוא מכריע טפח בדינר אחד וכשאינו שוקל לו אלא חצי ליטרא הוא מכריע טפח בחצי דינר וכן לעולם כל כמה שהכפות קלות הוא מכריע בדבר קל ודבר זה נראה לעינים הוא ונבחן ונסיון וכן כתבו הפוסקים סתמא דמכריע לו טפח משמע דלעולם מכריע לו טפח וכן משמע לקמן מפי' רשב"ם ז"ל וכיון דבהכרעה טפח אין חילוק בין רב למעט דאף על גב דמכריע טפח לעולם אינו מוסיף אלא כפי ערך דבר מה ששוקל לו אתי שפיר דבגירומין נמי אין חילוק בין רב למעט דלעולם לא יהיב ליה א' ממאה ומהרש"ל כתר נראה בעיני שהגירומין הוא דאורייתא משום הכי לעולם בעי אחד למאה בין רב בין מעט אבל הכרע במשקל וכו' דבריו דחוקים ולא הוצרך לכתוב כן כדפי' אבל קשה אמאי לא נתנו חכמים שיעור לכפות כמה יהיה משקלן דכשהן כבדות ומכריע טפח המוכר מפסיד וכשהן קלות מפסיד הלוקח ונראה כיון דלא יהבו רבנן שיעורא לכפות יכול המוכר לעשותן קלות מאוד כמו שהוא רוצה ואם עשאן כבידות איהו דאפסיד אנפשיה ולא רצו חכמים לחלק בין הכרעה להכרעה אלא לעולם הוא מכריע לו טפח

אחד מעשרה בליטרא בלח כתב בפירושי רשב"ם זכרונו לברכה דמדאצטריך הכרעת טפח במקום שמכריעין דייק הכי דשיעור אחד מק' משקל מכריע טפח והגירומין במקום הכרעה קיימי ותימא הוא לומר דהכרעת טפח וגירומין חד שיעורא הוא מדקתני בסמוך מניין שאם אמר הריני מעיין במקום שמכריעין לפחות לו מן הדמים שאין שומעין לו וע"כ כשנותן לו גירומין איירי דגירומין דאורייתא נינהו וקתני שאם אמר הריני מעיין במקום שמכריעין לפחות לו מן הדמים אלמא דהכרעת טפח הוה משיעור גירומין

וזה נאמר בהן אלה נראה דתוספות הה"א רמז שהמשקר במדה גורם לה' דברים האמורים בדיין מטמא את הארץ ומחלל את השם ומסלק את השכינה ומפיל את ישראל בחרב ומגלה אותם מארצם ויש לו ה' שמות עול שנוי ומשוקץ חרם תועבה כדפירש"י ז"ל בפרשת קדושים גבי לא תעשו עול במשפט במדה וגומר

ההוא למעוטי מדות מכרת נראה דלכך דתיב אלה בה"א לומר דליתנהו אלא שלשים ושש כריתות אל"ה לאפוקי מדות דלא

דף פט לא יאמר לו שקול לי ג' רביע ליטרא פי' רשב"ם ז"ל יאמר לו שקול לי אחת אחת בפני עצמו שאי אפשר לו שלא ישקול בריוח וכו' ותימה דאם כן אמאי קאמר אלא שוקל ליטרא ומניח רביעי ליטרא עם הבשר יטול חצי ליטרא ורביע ליטרא וישקול הבשר כנגדן ועוד דאי שקול לי אחת אחת כל רביע בפני עצמו קאמר ומפני ההכרעות א"כ היינו אידך ברייתא דקתני היה מבקש י' ליטרין לא יאמר לו שקול אחת ואחת והכריע כו' ותרתי למה לי כיון דתרוייהו חד מלתא אתו לאשמעינן לכך נראה דהא דקתני לא יאמר שקול לו ג' רביע ליטרא כנגד ג' רביע ליטרא קאמר שלא יטול חצי ליטרא ורביע ליטרא וישקול כנגדן. ורב אלפס ז"ל גורם בהדיא לא יאמר לו שקול לי כנגד ג' רביע ליטרא וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות גניבה ומפרש שם הטעם שאם אתה אומר נותן חצי ליטרא ורביע ליטרא בכף אח' שמא יפול רביע הליטרא ואין הלוקח רואהו. מיהו קשה דקתני לא יאמר לו שקול לי ג' רביע ליטרא משמע דהלוקח חפץ בכך אם כן צ"ל דטובת לוקח הוא כשישקול לו נגד ג' רביע ליטרא ולא טובת המוכר דבאידך ברייתא נמי קתני הכי לא יאמר לו שקול לי אחת א' והכריע והתם טעמא משום דטובת לוקח הוא. והטור סי' רל"א כתב היה שקול לו שלשה רביעי ליטרא לא יאמר לו שקול לי כל רביע ורביע בפני עצמה משמע דס"ל כפירש רשב"ם ז"ל והב"י כתב שם עליו שהטעם הוא כמו שכתוב הרמב"ם ז"ל שמא יפול רביע הליטרא ואין הלוקח רואהו ויש לתמוה כיון דהרמב"ם והטור כל אחד יש לו שיטה אחרת בפי' הברייתא א"כ היאך חבר הטעמים והפי' זה אל זה וכן קשה בש"ע שם שכתב לא יאמר לו שקול לי כל רביע ורביע בפני עצמו אלא ישקול לו ליטרא וכו' שאם אתה אומר יתן לו חצי ליטרא ורביע ליטרא בכף אחת שמא יפול רביע הליטרא וכו' ויש לדחוק ולפרש דתרתי קאמר שלא יאמר לו שקול לי כל רביע בפני עצמו מפני ההכרעה אלא ישקול לו ליטרא וכו' דוקא לאפוקי שלא יתן חצי ליטרא ורביע ליטרא בכף אחת שאם אתה אומר יתן חצי ליטרא וכו'

דף צ ורביעית ההין פירשב"ם ז"ל והא דלא עביד נמי חצי רביעית ההין דהיינו לוג ומחצה משום דאתו למיטעי בחצי קב דיבש מיהו קשה וליעביד נמי שני לוגין כמו חצי קב דיבש דליכא למיטעי מידי וי"ל דאלו שתי המדות סאה וקב דיבש וכן הין ולוג דלח דאורייתא נינהו ומימים קדמונים היו עשויין וקמ"ל תנא דברייתא דבמדת סאה יכול לעשות סאה וחצי סאה ורביעית סאה ותו לא ובמדת קב יכול לעשות קב וחצי קב ורובע ותומן כולי וכן במדת