תורת חיים חלק ב רפו

בקרקע נקנה לו השטר בכל מקום שהוא

דף עח וכי תימא ביטל מקח לרבנן לית להו פי' רשב"ם ז"ל דרבנן לית להו לא החזרת אונאה בשתות ולא ביטול מקח ביתר משתות אלא בכל ענין קנה ולא יחזיר לו כלום שאין לנו לכופו בב"ד לכך אם אינו רוצה לצאת ידי שמים ותימה לומר כן דמאי שנא לאו דאונאה מלאו דרבית וגזילה וגניבה דבכולהו ק"ל דצריך להשיב וב"ד כופין על כך. דכמה סתם משניות איתנהו בפרק הזהב דקתני בהו דחייב להחזיר אונאה ואין סברא לומר דכולהו רבי יהודה נינהו ולא רבנן. ועוד דבכמה מילי דהתם פליג רבי יהודה משמע דשאר מילי דלא פליג דברי הכל היא ורב אלפס ז"ל גריס הכי וכי תימא כי האי גונא קא סברי רבנן לא הוי אונאה והתנן רבי יהודה אומר וכולי וכן כתב הרא"ש ז"ל ונראה דהכי פירושו משום דלאו בכל מילי שייך אונאה וביטול מקח כדתנן בפרק הזהב אלו דברים שאין להן אונאה העבדים והשטרות והקרקעות וההקדישות וקתני עלה התם בברייתא רבי יהודה אומר אף המוכר ספר תורה אין לו אונאה לפי שאין קץ לדמיה בהמה ומרגליות אין להן אונאה מפני שאדם רוצה לזווגן תניא רבי יהודה בן בתירא אומר אף המוכר סוס וסייף וחטיטום במלחמה אין להן אונאה מפני שיש בהן חיי נפש וכיון דלאו בכל מילי שייך אונאה איכא למימר דלמא גבי צמד נמי איכא שום פעם דלא שייך ביה אונאה כי היכי דאיכא טעמא גבי ס"ת ובהמה ומרגליות וסוס וסייף וכו' ולכך קאמר וכ"ת כי האי גונא פירש גבי צמד קסברי רבנן דלא הוי אונאה כדפירש' דאיכא שום טעמא בצמד כי היכי דאיכא בשאר מילי דהתם והתנן רבי יהודה המוכר ס"ת כולי אמרו לו לא אמרו אלא את אלו אלמא סבירא ליה דשאר כולהו מילי יש להם אונאה. והשתא אתי שפיר דפריך מסיפא דמתניתין ולא פריך מרישא דקתני אלו דברים שאין להן אונאה העבדים והשטרות וכולי מכלל דשאר דברים יש להן אונאה כמ"ש התוספות משום דברישא איכא למימר דלא חשיב אלא הנך מילי דאין להן אונאה מן התורה דכל הנך דחשיב התם ברישא העבדים והשטרות והקרקעות וההקדישות כולהו יליף התם בש"ס מקראי דלית להו אונאה ואם כן איכא למימר דאיכא נמי קצת דברים דלית להו אונאה מדרבנן היכא דאיכא טעם בדבר כגון הנך דמפרש התם וכיוצא בהן לכך פריך מסיפא דקתני בהדיא אמרו לו לא אמרו אלא את אלו משמע דכל שאר דברים יש להן אונאה ואפילו מדרבנן דהא ס"ת בהמה ומרגליות דקאמר רבי יהודה דאין להן אונאה לאו מקרא יליף להו אלא מדרבנן קאמרו עליה פליגי רבנן ואמרו לו לא אמרו אלא את אלו משמע דלא משכחת לה מידי דלית ליה אונאה אלא הנך ואפילו מדרבנן

ואמאי קרי ליה סיח שמהלך אחר סיחה נאה בכמה דוכתי קרי ליה סיח ולא יהיב ש"ס טעמא ואמאי קרי ליה הכי ועוד מדקאמר בתר שינויא דרב פפא ואמאי קרי ליה סיח משמע דלאו אמתניתין קאמר הכי אלא אשנויא דרב פפא קאי לכך נראה דהוי כאלו אמר והשתא ניחא מאי דקרי ליה סיח פי' ולא נקט המוכר את החמור מכר את בנה כדנקט גבי פרה לא מכר את בנה משום דבנה בין גדול בין קטן במשמע וכיון דמתניתין באמר ליה חמור מניקה איירי אם כן סבירא ליה דהמוכר את החמור לא מכר את בנה אלא אם כן כשהוא קטן ויונק עדיין אבל גדול לא ולהכי ניחא דנקט לשון סיח לאשמעינן דדוקא בקטן קאמר דחמור קטן כל זמן שהוא יונק קרי סיח לפי שמהלך אחר סיחה נאה אבל גדול צריך מרדע ומה שהוסיף מלת נאה איידי דנקט לקמן בעייר זה שמהלך אחר שיחה נאה והתם נו"ן דסיחון דריש שהוא נוטריקון נאה

להבה מקרית סיחון מקרית צדיקים שנקראו שיחין מדשני קרא מעיר לקרית דריש הכי דמעיקרא כתיב עיר סיחון וכאן אמר קרית סיחון אלא עיר סיחון קאי ארשעים שמשימין עצמן כעייר זה שמתפתין ביצרן וכאן דכתיב קרית סיחון דריש לה אצדיקים אע"ג דבתרוייהו לשון סיחון כתיב

דף עט עד שתבא אש שאינה צריכה ניפוח היינו יסוד האש שהוא הגיהנם כמו שכתב הראב"ד ז"ל בהקדמתו לספר יצירה שנשמותיהן של רשעים לאחר מיתתן נדבקות באש היסודי דלהכי כתיב ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע לפי שאש היסודי הולך וסובב תמיד עם הגלגל כדמות כף הקלע עכ"ל ונראה דלהכי קרי ליה אש שאינה צריכה ניפוח דכיון שהולך וסובב תמיד מתלהב האש מעצמו ואין צריך ניפוח והיינו דקאמר עד אתדאיב נשמתן לפי שנשמותיהן של רשעים נדבקות באש היסודי כמ"ש הראב"ד ז"ל

כל הפורש מדברי תורה אש אוכלתו פי' האש שולט בנשמתו ומכלה אותה כשיורדות לגיהנם לפי שהנשמות יורדות בההוא עלמא לנהר דינור לרחוץ ולהעביר מהם כתם חלודת העונות כדאיתא בזוהר פרשת ויקהל מההיא זיעה דחיות איתעביד נהר דינור ונשמתין כדסלקין אתסחיון בההוא נהר דינור וסלקין לקורבנא ולא אתוקדון אלא אתסחיין תא חזי מסלמנדרא דעבדין מינה לבושא ומיהו דאיהו מנורא כו' ונראה דהיינו דאיתא בפרק ג' דחגיגה תלמידים חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהן ק"ו מסלמנדרא ומה סלמנדרא שהוא תולדת האש כו' ת"ח שגופן אש דכתיב הלא כה דברי כאש נאום ה' על אחת כמה וכמה מדלא קאמר ת"ח אין יורדין לגיהנם משמע דיורדין שם דסלקין לנהר דינור אלא שאין האור שולטת בהן שאין כח באש ההוא לאכול ולשרוף נשמותיהן כיון שנשמותיהן גופן של אש הן על ידי האש התורה הנדבקת בנשמותיהן ולכך קאמר אין אור של גיהנם שולטת בהן והיינו דקאמר הכא כל הפורש מדברי תורה אש אוכלתו פירש כאשר נשמתו יורדת לרחוץ בגיהנם מכתמי העונות אז האש שולטת בו ואוכלת ומקללת את הנשמה

כגון שהקדיש בור סתם ורבי אלעזר בר שמעון סבר לה כאבוה וא"ת תינח בור אלא שובך מאי איכא למימר במאי פליגי וי"ל דבשובך נמי פליגי כהאי גונא כגון שהקדיש שובך סתם ורבי אלעזר סבר כאבוה דאמר דנין דין גבוה מדין הדיוט מה דין הדיוט וכו' ואף על גב דתנן מכר שובך מכר יונים י"ל נמי דמתני' יחידאה היא פירש רבי נתן היא דכי היכי דפליגי תנא קמא ורבי נתן בבור הכי נמי פליגי בשובך. אלא דברייתא חדא מנייהו נקט וכן כתב נמוקי יוסף ז"ל אבל תימא כיון דעל כרחין סבירא ליה לתנא קמא דרבי נתן דמכר שובך לא מכר יונים א"כ אמאי כתב הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ז מהלכות מכירה דמכר שובך מכר את היונים וכן כתב בש"ע סי' ר"כ והיינו כסתם מתני' ולא כת"ק דברייתא והא ס"ל להרמב"ם ז"ל דמדקאמר רבא מתני' יחידאה היא לית הלכתא כוותיה דמתניתין אלא כתנא קמא דברייתא וכן כתב רב אלפס ז"ל בהדיא ולהכי כתב הרמב"ם ז"ל שם דהמוכר את הבור לא מכר את מימיו והיינו כתנא קמא דרבי נתן וא"כ גבי שובך נמי הל"ל דמכר שובך לא מכר את היונים כתנא קמא דרבי נתן ושמא י"ל דדוקא בבור לית הלכתא כוותיה דמתנית' מדנקט רבא לישנא דמתני' יחידאה היא ולא קאמר הא מני רבי נתן הוא אבל בשובך נהי דלא מיתוקמא מתני' אלא כרבי נתן מכל מקום כיון דלא נקט רבא גבי שובך דמתניתין יחידאה היא איכא למימר דבשובך הלכתא כסתם מתני' אף ע"ג דאתיא כרבי נתן

דף פ מאי שנא אמה דמצטוותא אברתא ואזוגא דשבקינן לה פי' רשב"ם ז"ל ואזוגא הוא הזכר בן זוגא ופי' תמוה דא"כ הל"ל ואבן זוגא ועוד דא"כ הוה ליה למימר ואזוגה בה"א דהוה משמע בן זוג שלה דהיינו של האם ועוד דאי בזכר בן זונה מיירי לא הל"ל לישנא דשבקינן לה דמתני' לא קאמר דאנן שבקינן לה הזכר בן זוגה. ועוד דא"כ אמאי נקט ברתה טפי מברה והל"ל מאי שנא אמה דמצטוותא אברא ואברת' ואזוגא דשבקינן לה איהי נמי תיצטוה אאבוה ואאמה ואזוגא כולי ע"כ נראה דסתם שובך יש בו אמהות ובנות דאי לאו הכי לאו שובך מיקרי ובין לאמהות ובין לבנות שני מיני צוותא בעינן להו דבבציר משני מיני צוות' לא מתקיים השובך והיינו דקאמר רב כהנא הא באמה והא בברתה פירוש מתניתין דקתני דבכריכה אחת סגי לה היינו באמה דכיון דשבקינן לה בריכה אחת אית לה שפיר תרתי מיני צוותא ברתא וזוגא דשבקינן לה דהיינו הך בריכה ראשונה דאנו שבקינן לה דהיינו הך בריכה ראשונה ושניה בברתא דלברתא צריך להניח שתי בריכות דכיון דתרתי מיני צוותא בעינן לה לא סגי לה בבציר משתי בריכות והשתא פריך שפיר מאי שנא אימא דסגי לה בחדא בריכה ותצטוותא נמי אאמה והשתא ניחא דזוגא דשבקינן לה דנקט היינו בריכה דאנן שבקינן לה דכל בריכה זוז הוא זכר ונקבה כמ"ש הרשב"ם ז"ל ומדברי הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ג מהלכות מכירה משמע נמי כדפירשתי וכן פסק בש"ע והשתא א"ש לישנא דבריכה ראשונה ושנייה דקאמר דלפי' רשב"ם ז"ל לא מתיישב שפיר

אלמא קסבר לא בעי מחשבה מיתיבי כו' אבל אי הוה סבר דבעי מחשבה לא הוה מצי פריך מידי דאיכא למימר דרב כהנא איירי בדחישב עליו לאכילה וברייתא בדלא חישב איירי ואם תאמר ומנא ליה למידק דקסבר דלא בעי מחשבה דלמא סבירא ליה דבעי מחשבה ואיירי בדחישב ויש לומר דאי סבר דבעי מחשבה ואי לאו דחשיב עליו לא הוי מאכל אמאי קאמר שאינו יוצא מידי מאכל לעולם הא ודאי כיון דמחשבה מהניא ליה לשווייה אוכל הכי נמי אם חזר וחישב עליו שלא לאוכלו אלא יהיה כמות שהיה מעיקרא פשיטא דמחשבה נמי מהניא ליה להוציאו מתורת מאכל דכיון דלא ירד לתורת אוכל אלא על ידי המחשבה כי היכי דמחשבה מכניסו לתורת מאכל ה"נ מוציאו מידי מאכל וא"כ אמאי קאמר שאינו יוצא לעולם מיד מאכל אלא ודאי סבירא ליה דבלאו מחשבה מאכל הוי ואשמעינן דאין מחשבה מוציאו מידי מאכל לעולם דאפילו חישב עליו לאכילת דבורים אכתי מאכל היא כיון דראוי לאכילה ואינו נפסל מאכילת כלב כמ"ש התוספות וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק קמא מהלכות טומאת אוכלין דמחשבה מוציא דבר העומד לאכילה שלא יהא עליו תורת מאכל שכתב שם השבת סתמו לאכילת גופו כשאר ירקות שדה פירש ומתטמא טומאת אוכלין ואם חישב עליו לקדירה אינו מתטמא טומאת אוכלין פי' דבמחשבה זו מוציאו מידי מאכל שלא יטמא טומאת אוכלין

כגון שזב על גבי כלי מאוס אף על גב דטעמא דרבא דלא מוקי לה בשתי חלות כאביי משום דסתם דבש לא משמע ליה ב' חלות כדפי' רשב"ם ז"ל לעיל מכל מקום אתי שפיר דמוקי לה כגון שזב על גבי כלי מאוס אף על גב דסתמא קתני דכוורת כיון דעומדת בחצר או בגינה אורחא דמילתא להיות כלי' מאוסים מצויין אצלה וכדמפורש דמי ולרב אחא בר יעקב לא ניחא למימר הכי דמה לכלים לגבי הכוורת לכך מוקי לה בזב על גבי קשקשין דמלתא דשכיחא הוא טפי להיות קסמין וקשקשין אצל הכוורת וכדמפורש בהדיא דמי

לכך נאמר תמר לכך נאמר ארז ונראה דלהכי שינה הכתוב דגבי תמר כתיב יפרח לומר שיעשה פירות לפי שהפירות גדילין ע"י הפרח וגבי ארז כתיב ישגה רמז על גדילת האילן שיהיה גזעו מחליף

אף צדיק אין עושה פירות שאין מועילין לו זכיותיו כלום בעולם הזה דמה שאוכלין בעולם הזה הוא פרי המצוה כדתניא אלו דברים שאדם אוכל מפירותיהן בעה"ז והדר קאמר אף צדיק אין גזעו מחליף שאין זכיותיו מועילין לו לעולם הבא אלא אחר שמת הוא אבד ובטל ואין גזעו מחליף עוד להיות חיים לעולם הבא ולהכי נקט לשון גזעו מחליף שכמו שהארז חוזר וצומח על ידי הגזע הנשאר בארץ כך הצדיקים לזמן התחייה יציצו ויפריחו מלוז של שדרה