תורת חיים חלק ב רפ

דכיון דיכול להוציא ראשו משם לחצר חבירו ולראות בכל החצר ודאי איכא קפידא כיון שאינו יכול להשתמש בכל החצר מפני היזק ראייתו ואי לאו דקנה ממנו היה מוחה בו וכיון דלא מחה החזיק אבל בבציר מהאי שיעורא כיון דלא מזיק ליה בראייתו אלא להדי חלון דמן הצדדין אינו יכול לראות משם ויכול חבירו להשתמש שם ליכא קפידא לכך אין לה חזקה וכן משמע מדברי הראב"ן ז"ל בהדיא ולפי פירש זה הא דקאמר רבי זירא בש"ס למטה מארבע אמות יש לו חזקה אחלון צורי קאי כדפירש רשב"ם והראב"ד ז"ל דאי אחלון מצרים קאי כדפירש הרמב"ם ורבינו תם ז"ל אם כן צריך לומר דבחלון צורי אפי' למעלה מארבע אמות יש לו חזקה וכיון דטעמא דחלון צורי משום דיכול להוציא ראשו משם ולראות בכל החצר הוא אם כן כשהוא למעלה מארבע דלא מצי לעמוד ולהוציא ראשו משם אמאי אית ליה חזקה ואי משום דמותיב שרשיפא מתותיה ומוציא ראשו ורואה אם כן מאי פריך לימא בכופין על מדת סדום קמיפלגי הא איהו נמי ידע טעמא דזמנין דמותיב שרשיפא תותיה. אבל אי טעמא דחלון צורי משום דהוי מילתא דקביעותא ניחא דאפילו למעלה מארבע יש לו חזקה דאף על גב דלא מצי להזיקו בראייתו אפילו הכי הוה ליה למחות בו כדי שלא יצטרך להרחיק בנינו משם ארבע אמות כיון דחלון קבוע הוא

דף נט והחוט המשולש לא במהרה ינתק נראה דלהכי צוה הכתוב שילמוד אדם תורה עם בניו ובני בניו שנאמר ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך דכל שהוא ובנו ובן בנו תלמידים חכמים שוב אין התורה פוסקת מזרעם עד עולם ולכך בהאי קרא דוהודעתם לבניך ולבני בניך יש שלשה נוני"ן הפוכין כמ"ש ר"י בעל הטורים ז"ל

הזיז עד טפח יש לו חזקה ויכול למחות פירש רשב"ם ז"ל יכול למחות בו בעל החצר שלא למלאות אויר חצירו ותימה דאם כן סיפא דקתני פחות מטפח אין לו חזקה ואין יכול למחות ע"כ נמי אבעל החצר קאי דאינו יכול למחות בבעל הגג דומיא דיכול למחות דרישא דהא סיפא ארישא קאי ואם כן אמאי קאמר רב הונא בש"ס לא שנו אלא בעל הגג בבעל החצר וכו' והתוספות כתבו דיכול למחות דרישא אפילו בעל הגג בבעל החצר נמי קאמר מכל מקום קשה דלדידהו צריך לומר דאין יכול למחות דסיפא בין בבעל הגג בין בבעל החצר קאמר דומיא דרישא דאיירי בתרוייהו ואמאי קאמר רב הונא אבל בעל החצר בבעל הגג יכול למחות על כן נראה דמתניתין תני והדר מפרש וה"ק הזיז עד טפח יש לו חזקה והדר מפרש לאיזה ענין יש לו חזקה וקאמר דיכול למחות פירש בעל הגג יכול למחות בבעל החצר שאם רצה בעל החצר לבנות תחת הזיז ולבטל תשמישו בעל הזיז מעכב עליו וסיפא נמי הכי קאמר פחות מטפח אין לו חזקה לענין דאין יכול למחות בעל הגג בבעל החצר שאם בעל החצר רוצה לבנות תחתיו ולבטל תשמישו אין בעל הזיז יכול לעכב עליו וכן משמע בהדיא מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק ח' מהלכות שכנים שכתב היה הזיז טפח החזיק באויר החצר כנגדו ואם רצה בעל החצר לבנות תחת הזיז ולבטל תשמישו בעל הזיז מעכב עליו ואם אין בזיז טפח לא החזיק באויר החצר וכל עת שירצה בעל החצר לבנות תחתיו ולבטל תשמישו וכו' והשתא ניחא דקאמר רב הונא לא שנו אלא בעל הגג בבעל החצר דרישא נמי בהכי איירי ורב יהודה דאפילו בעל החצר בבעל הגג אינו יכול למחות לאו דסיפא דמתני' בהכי איירי אלא מסברא דנפשיה קאמר הכי א"נ ס"ל דסיפא דמתני' איירי בין בבעל החצר בין בבעל הגג ורישא נמי איירי בתרוייהו דשניהם יכולין למחות כמ"ש התוס' ואף על גב דיכול למחות דרבי זירא לאו פירושא קא מפרש לה אין בכך כלום

החזיק רוחב טפח במשך ארבע החזיק ברוחב ארבע כתב רב אלפס ז"ל דיש לו נמי לבעל הזיז למטה מן הזיז אויר ארבע וכשרוצה בעל החצר לבנות תחת הזיז צריך להניח אויר ארבע והרמב"ם ז"ל בפ"ח משכנים כתב שצריך להניח אויר תחת הזיז עשרה טפחים וכתב הרא"ש ז"ל דמה שכתב רב אלפס שיש לו גם ארבע טפחים למטה מן הזיז לא מסתבר לי דזיז רחב משתמשין עליו ומה צריך לאויר שתחתיו ע"כ ולי נראה דלהכי קתני מתניתין הזיז עד טפח יש לו חזקה ולא קתני זיז טפח יש לו חזקה לאשמעינן דלמעלה מטפח נמי אפילו הוא רחב הרבה יש לו חזקה לענין שיכול למחות בבעל החצר שלא יבנה תחת הזיז לבטל אויר תשמישו ואי הוה תני זיז טפח יש לו חזקה הוה אמינא דוקא בזיז טפח שהוא קצר ולא חזי אלא למיתלי בו חפציות באויר שתחתיו לכך יכול למחות בו שלא יבנה תחתיו אבל בזיז רחב הרבה דחזי להשתמש עליו אינו יכול למחות בו שלא יבנה תחתיו לכך קתני הויז עד טפח דלמעלה מטפח ועד טפח יש לו חזקה לענין שיכול למחות בו שלא יבנה תחתיו ולמאי שכתבו התוספות דטעמא דבעל הגג יכול למחות בבעל החצר משום דאם יניח עליו כלי מלא מים וישפך יתקלקל הכותל יש לומר נמי דלהכי נקט הזיז עד טפח וכו' דלא תימא דבזיז טפח דוקא הוא דיכול למחות דכיון דקצת הוא שייך האי טעמא דאם ישפך הכלי יתקלקל הכותל אבל אם הזיז ארוך דליכא למיחש להכי אימא לא קמ"ל דלמעלה נמי יכול למחות משום דיכול לתלות דברים המכבידים ויתקלקל הכותל אי נמי משום דבעל הגג רוצה להשתמש בו כל שעה כמ"ש התוספות

מאי איריא לחצר השותפין כתבו התוספות בשם רשב"א דהשתא לא סלקא דעתיה שיש לו שותפות בחצר ותימה דהא לקח בית בחצר אחרת ובנה עלייה על גבי ביתו לא יפתחנה בחצר השותפין דסיפא על כרחך בחצר שיש לו בה שותפות איירי מדקתני אלא אם רצה בונה את החדר לפנים מביתו ובונה עלייה ומסתמא חצר השותפין דרישא הוי דומיא דחצר השותפין דסיפא. ונראה דהכי פריך מאי איריא חצר השותפין דמשמע דוקא לחצר השותפין לא יפתח דכיון דשותף הוא באותו חצר אינו נתפס כגנב אם יסתכל שם דרך חלונותיו ולכך חיישינן שמא יראה מהם בחצר אבל בחצר חברו כיון דנתפס עליו כגנב אם יסתכל שם לא חיישינן להכי והא קיימא לן דלחצר חברו נמי לא יפתח משום היזק ראיה

דף ס ראה שאין פתחי אהליהם מכוונין זה לזה כדי שלא יציץ לתוך אהל חבירו ויתן לו עין רעה ונראה דלהכי כתיב וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו לפי שנשא עיניו להכניס בהן עין רעה כדפי' רש"י ז"ל וכיון שראה אותן נזהרין מעין רעה שלא היו פתחיהן מכוונין מפני העין חזר בו והיינו דאמר מה טובו אהליך נקט לשון טובה היפך הרעה שאלו היו פתחי אהליהם מכוונין היו רעים מפני עין רעה ועתה לא היו מכוונין אמר מה טובו אהליך

מדברי הרמב"ם זכרונו לברכה בפי"ג מהלכות נזקי ממון משמע דהכי גרסינן במתני' אין עושין חלל תחת רשות הרבים ולא בורות ולא שיחין ומערות

הוו קא מעכבי עליה בני רשות הרבים בספר רב אלפס והרא"ש ז"ל ליתא וכן נראה דלא גרסינן ליה מדקאמר ליה ר' אמי דידך לרשות הרבים מפיק מאן מחיל לך ואי גרסי' ליה מאי איריא דהוה מפיק לרשות הרבים אפי' הוה מפיק למבוי נמי הא קמן דהוו קא מעכבי עליה

מים לא נשתה שכבר בטל ניסוך המים שתקו נראה דהיינו הא דכתיב אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי היה מתנבא על הפרושים הללו שרצו לפרוש עצמן מכל מה שהיו מקריבין על גבי מזבח זכר לחורבן ירושלים ומשמע נמי בסמוך שהיה ראוי לעשות כן מן הדין אלא שאין גוזרין גזרה על הציבור וכו' לכך קאמר תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי לפי שכל הצמא לשתות לשונו מתדבק לחכו שנאמר דבק לשון יונק אל חכו בצמא וקאמר שיעשה זכר לירושלים ויפרוש עצמו מכל דבר שהיו מקריבין על גבי המזבח ואפילו מים לא ישתה וידחוק עצמו לשתות מי תותים אלא אם כן לא ימצא לשתות אפילו מי תותים ויסבול הצמאון כל כך עד שיתדבק לשונו אל חכו אז בעל כרחו ישתה מים ולא יזכור ירושלים וה"ק תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי שאם לא אזכרכי הוא מחמת רוב הצמאון שכבר דבק לשוני לחכי וקרא מסיפיה לרישיה מידרש

אלא כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר כו' ואם תאמר אמאי נקט הנך תלת מילי דוקא וי"ל לפי שכל אדם מוכרח להנך תלת מילי דהיינו לחם לאכול ובגד ללבוש ובית לדור בו וכן אמר הנביא הלא פרוס לרעב לחמך כי תראה ערום וכסיתו ועניים מרודים תביא בית ואתי לאשמעינן שחייב אדם לעשות זכר לירושלים בכל מיני צרכיו ועושה אשה כל תכשיטיה דקאמר כלומר כל מיני מלבושים ותכשיטים דמלבושים בכלל תכשיטיה הן ולפי שאין דרך האנשים להרבות בקשוטי בגדים כמו נשים לכך נקט עושה אשה לרבותא דאפילו אשה שדרכה להרבות בקישוטי בגדים יכולה לעשות הכל רק שתשייר דבר מועט ועוד לפי שהעבודה צריכה ג' דברים בית המקדש ובגדי כהונה וגוף הקרבן הצריכו חכמים לעשות זכר לשלשתן כשבונה בית ועושה בגד וכשעושה צרכי סעודה דגוף סעודת המזבח הוא

זה אפר מקלה שבראש חתנים ס"ל דראש שמחתי לאו דבוק הוא והוה כאלו כתיב על ראש בשמחתי ועוד נראה דדבוק הוא לפי שאמרו חכמים כל השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה נמצא כי תחילת שמחתו של אדם הוא יום חתונתו לכך קאמר אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי כי בתחילת שמחתו דהיינו יום חתונתו יעשה זכר לירושלים והטעם מה שנותנין אפר מקלה בראש חתנים נראה משום דבזמן הבית היו נותנין על ראש חתן וכלה עטרות כדאיתא בסוף מסכת סוטה בפולמוס של אספסיאנוס וטיטוס גזרו על עטרות חתנים וכלות ואיתא נמי בפ"ק דגיטין כלילא מנלן דאסור ופירש"י ז"ל שהיו עושין עטרות לחתנים של זהב ושל כסף וכו' ואותן עטרות היו עשויות בדמות ירושלים עיר הקודש דבסוף סוטה קאמר מאי עטרות כלות אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן עיר של זהב ובפרק במה אשה קאמר מאי עיר של זהב אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן ירושלים דהבא וכיון דבזמן הבית היו תולין על ראש חתנים וכלות עטרות זכר לשמחת ירושלים ובנינה לכך אחר שנחרב הבית נותנין שם אפר מקלה זכר לשריפת ירושלים וחורבנה כמו שנאמר ויצת אש בציון ולהכי נותנין אפר מקלה ולא עפר כדאשכחן גבי שלשת רעי איוב דכתיב ויזרקו עפר על ראשיהם ורשב"ם ז"ל פירש ומשום דאיכא נמי אפר פרה נקט מקלה וזה נראה דוחק אלא נראה דלכך קאמר אפר מקלה דאפר שריפה בעינן זכר לשריפת ירושלים לאפוקי עפר סתם. ונראה דהיינו הא דכתיב ויניעו ראשם על בת ירושלים הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי משוש כל הארץ לפי שקודם חורבנה היו רגילין בכל הארץ לעשות עטרות וכלילות יופי מצויירות בדמות ירושלים לכך תמהו אחר שנחרבה ואמרו הזאת העיר כלילת יופי וגומר ועוד נראה דלכך כתיב לשום לאבילי ציון לתת להם פאר תחת אפר רמז לאותן עטרות כמו פארי המגבעות שלעתיד נחזור ליתן עטרות בראש חתנים תחת אפר שנותנין עתה

מאי על ראש שמחתי אמר רבי יצחק זה אפר מקלה דברי תורה כפטיש יפוצץ סלע הן מתחלק לכמה ניצוצות ונראה דהך קרא רמז נמי למה שנוהגין בליל פסח לאכול בצים זכר לחורבן כמו שכתב בש"ע לפי שהמועדות לשמחה ניתנו כמו שנאמר ושמחת בחגך וחג המצות הוא ראש לכל המועדות בחדש הראשון וזה שאמר אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי שאעשה זכר לחורבן בראש כל המועדות אי נמי לפי שחייב האדם בליל פסח להיות שמח וטוב לב ולהראות כבוד עשרו דרך שמחה וחירות יותר מכל השנה כמו שכתבו הפוסקים ולפי שהמנהג להעלות הבצים בלילה ההוא בראש כל התבשילין לכך קאמר אם