תורת חיים חלק ב רעט

דף נד מוליא במוליא פי' רשב"ם ז"ל הרחיב התל במקומו והשפילו ונתן מגובהו סביבותיו לצדדין וננא בנצא שהשפיל שפתי הגומא וכו' ולפירושו תימה דאם כן צריך לומר דלחרישה בעינן קרקע שוה טפי מלדישה ואנן סהדי דלדישה צריך שהוחלק יותר כמ"ש התו' לכך נראה לפרש דמוליא במוליא היינו שעל ידי שעשה מוליא במקום אחר תיקן מוליא זה שלא הקפיד להשליך עפר התל לתוך הגומא דוקא אלא השליך עפרו במקום השוה באותו השדה ונעשה שם תל וכן נצא בנצא שחפר במקום השוה ונעשה שם גומא והשליך העפר לתוך גומא זו להשוותה נמצא שתיקן נצא זו בנצא אחרת וא"כ מעשיו מוכיחין שלא נתכווין להשוות כל השדה כולה לצורך חרישה אלא מקום אחד מן השדה בלבד לצורך דישה שאין צריך להשוות לצורך דישה אלא מקום אחד הראוי לכך באותו השדה אבל שקל מוליא ושדא בנצא ולא עשה תל במקום אחר מעשיו מוכיחין שנתכוין להשוות כל השדה כולה לצורך חרישה דצריך להשוותה כולה לכך וגם הרמב"ם ז"ל נראה שמפרש כן שכתב בפרק ב' מהלכות זכייה המשוה את פני הארץ אם דעתו לתקן הארץ קנה ואם דעתו להשוות מקום שיעמוד בו גורן לא קנה כיצד היה לוקח עפר ממקום גבוה ונותנו למקום הנמוך הרי זה מתקן את, הארץ ואם ראינוהו שאינו מקפיד על זה אלא משליך העפר והצרורות בכל מקום בלא הקפדה הרי זו בחזקת שאינו מתכוון אלא להשוות מקום לדייש ע"כ

ושאינה מסויימת במצריה עד כמה פירש רשב"ם ז"ל עד כמה צריך לחפור ויקנה כולה ואין הלשון משמע כן מדלא קאמר ושאינה מסויימת במצריה בכמה בדאזיל תיירא כו' וכ"כ התוספות דלישנא לא משמע הכי

דף נה רב הונא בריה דרב יהושע אמר אפילו שערי דכדא כו' בדינא דשלטון פליגי אם השלטון דן ליטול בכרגא אפילו שערי דכדא או דוקא אקרקף דגברי מנח אף על גב דלכאורה דוחק הוא לומר דפליגי היאך דן השלטון דהכי נמי כתב רשב"ם ז"ל לעיל דרב יוסף לא סבירא ליה הא דאמר אביי דשלטון אמר לא ליכול ארעא אלא בשטרא דלאו דינא דשלטון הכי הוא אלא בחזקה נמי ליכול ואם כן במקום שידוע שהשלטון דן ליטול אפילו שערי דכדי מודי רבא דזבינא זביני אבל אין לפרש דבהכי פליגי רבא סבר דכרגא אקרקף דגברי דוקא מנח ואם השלטון דן ליטול קרקע בכרגא לאו דינא דשלטון איקרי אלא גזילה דשלטון דק"ל דינא דשלטון דינא גזילה דשלטון גזילה דאין לו ליטול קרקע שוה אלף זוז בשביל דבר מועט אלא במס הקרקע כיון דגוף הקרקע שלו הוא ואדעתא דהכי יהיב ליה הקרקע אבל כשנוטל קרקע שוה אלף זוז בשביל כסף גלגולת גזילה הוא ולא הוי זביניה זבינא ורב הונא בריה דרב יהושע סבר דלאו גזילה הוא דכל אשר לו לאדם משועבד לשלטון שאם אינו מקיים גזירת השלטון ליתן כסף גלגלתו שפיר קעביד לקנסו וליטול ממנו אפילו כל אשר לו בכרגא דמדברי הרמב"ם ז"ל פרק ה' מהלכות גזילה לא משמע כן שכתב לפיכך גבאי השלטון ושוטריו שמוכרים השדות במס הקצוב על השדות ממכרן ממכר אבל מס שעל כל איש ואיש אינו גובה אלא מן האדם עצמו ואם מכרו השדה במס שעל הראש הרי זה אינו ממכר אלא אם כן היה דין השלטון כך משמע דאפילו לרבא אם דין השלטון כך הוא ליטול קרקע במס שעל הראש הוי זביניה זבינא ולאו גזילה הוא

ודרך הרבים ודרך היחיד במסכת פאה גריס בסדר המשנה דרך היחיד ואחר כך דרך הרבים והיינו דפריך בירושלמי אמאי איצטריך למיתני דרך הרבים כיון דתני דרך היחיד

דף נו כל שהראהו הקב"ה למשה חייב במעשר והוא הדין בתרומה וביכורים ובשאר כל המצות התלויות בארץ וחדא מנייהו נקט הא דלא נקט כל מה שתיחס הכתוב באלה מסעי כמ"ש התוספות י"ל משום דאין משם ראיה דקני וקניזי וקדמוני לא יתחייבו במעשר לעתיד לבא דאיכא למימר דה"ה קני וקניזי וקדמוני ולא בא הכתוב אלא לכתוב גבולי ארץ ישראל מה שכבש יהושע ונחלו ישראל מיד דהכי משמע קרא דהתם דכתיב זאת האדם אשר תתנחלו אותה בגורל אבל ממה שהראה הקב"ה למשה יליף שפיר דקני וקניזי וקדמוני איין חייבין דכיון דכוונת משה לא היתה לאכול מפריה אלא לקיים מצות התלויות בארץ כדאיתא בפרק קמא דסוטה מפני מה נתאוה משה ליכנס לארץ ישראל וכי לאכול מפריה וכולי ועל פי דבריו השיב לו הקב"ה וראה בעיניך כי לא תעבור וגו' משמע דה"ק ידוע תדע שלא תעבור את הירדן לבא אל הארץ שבקשת כדי לקיים המצות אבל מפני שהיא חביבה בעיניך לכך עלה ראש הפסגה וראה בעיניך הארץ שהמצות נוהגות בה ואי אמרת דקני וקניזי וקדמוני נמי חייבין במצות אמאי לא הראהו לו אותן נמי דמאי שנא קני וקניזי וקדמוני משאר כל ארץ ישראל שהראהו לו דהא לגבי משה כיון שלא בא אל הארץ אין הפרש לגבי דידיה בין קני וקניזי וקדמוני לבין שאר ארץ ישראל אלא ודאי קני וקניזי וקדמוני אין חייבין וקב"ה לא הראהו אלא הארץ שחייבת במצות שהיתה חביבה עליו

ב' בראשונה ב' בשניה ב' בשלישית משלשין ביניהם אתי לאשמעינן דהן כעדות אחת להזמה ולכך אין כל כת משלמת אלא שליש השדה ולא אמרינן כיון דשלש עדיות הן כל כת משלמת לו דמי כל השדה דהא כל חדא נתכוונה להזיקו בדמי כל השדה ונתקיים כאשר זמם לעשות ככל אחת מן הכיתות קמשמע לן דלא אמרינן הכי ואם כן קתני תנא דבר והיפוכו דברישא קתני דמשלמין לו את הכל ובסיפא קתני דמשלשין ביניהם פירש ואין משלמין לו את הכל והשתא אתי שפיר מה שפירש רשב"ם ז"ל גבי והן עדות אחת להזמה שאם הוזמו משלשין ביניהם כלומר דלא אמרינן כיון דשלש עדיות הן ישלם כל אחת את הכל קמשמע לן דעדיות אחת הן להזמה ואין כל כת משלמת אלא שליש השדה

אלא למעוטי שנים אומרים אחת בגבה וכולי וגבי שנים בראשונה שנים בשניה כולי דמצטרפין משום דראוי כל מה שיכולין לראות באותה שנה אי נמי משום דמהני סהדותייהו לענין פירות שאכל בראשונה כמה שכתב הרשב"ם והתוספות ז"ל ובפרק מרובה איתא נמי להך סוגיא וגרסינן התם אלא למעוטי שנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכריסה הני אמרי אכתי קטנה היא והני אמרי אכתי קטנה קטנה היא ונראה דש"ס גופא אתי לשנויי הך קושיא וקאמר דשאני הכא כיון דבגדולה רגיל להיות הרבה שערות בגבה ובכריסה הוה ליה כאלו העידו דאדרבא אכתי קטנה היא כיון שלא ראו שם אלא שערות אח' אבל בשנים העידו שאכלה בראשונה אין מדבריהם הוכחה שלב אכלה יותר לבד הוי חזקה מיהו בשנים מעידים שראוי אחת בכריסה ואותן שנים עצמן אומרים שראו נמי אחת בגבה כיון דאתו להעיד דגדולה היא ודאי מהניא אף על גב דרגיל להיות בגבה ובכריסה שערות הרבה ובפרק מרובה פירש כענין אחר וכדפירשתי שם כן נראה עיקר

דף נז כל שאלו בנכסי הגר קנה וכולי והכניס תרנגולין לתוך הבית נראה דקנה בנכסי הגר כדפירשתי טעמא לעיל גבי המציע מצעות דכל המשתמש בנכסי הגר תשמיש גדול המיוחד לבעל הבית דוקא ואדם מקפיד עליו קנה דע"י תשמיש כזה עושה עצמו בעל לבית זה הלכך אם הכניס תרנגולין לבית הגר קנה דודאי אדם מקפיד על חבירו שלא להכניס תרנגולין לביתו אבל מגדל תרנגולין בחצירו של גר לא קנה שאין דרך להקפיד על כך

גבי ממונא לקולא נראה דהיינו דמוקמינן הקרקע ביד בעליה הראשונים דכיון שהיא ודאי של בעליה וזה בא להוציאה מחזקה זו שהיא ספק אמרינן ארעא היכא דקיימא תיקום והיינו קולא דלא מפקינן ממונא מספק דהוצאת ממון חומרא היא וכי האי לישנא כתבו הפוסקים בכמה דוכתי דתיקו דאיסורא לחומרא ותיקו דממונא לקולא והיינו שאין מוציאין ממון מיד המוחזק

ושליש גלאי ועליו קערות וירק וכו' נראה לפרש דבימי הש"ס היו אוכלין כל אחד בקערה קטנה המיוחדת בפני עצמו והיו רגילין לערות התבשיל מן הקדירה אל תוך הקערות על השלחן כדאמר בפרק כל הבשר שהיו מסדרין התבשילין על השלחן לפיכך תלמיד חכם שאוכל בטהרה רק לקיום נפשו הטהורה משתדל שיהא שלחנו נקי וטהור בלי לכלוך לפי שהשלחן מכפר על האדם במקום מזבח ולהכי אינו פורס המפה על כל השלחן אלא מניח שליש גלאי לסדר שם הקערות ולערות שם מן הקדירה אל תוך הקערות ואותו שליש נהי דמתלכלך מכל מקום לאו בכל שלחן הוא כיון שאינו מכוסה שם אבל עם הארץ כיון שאין כוונתו אלא למלאות כריסו הרחבה אינו מקפיד אם השלחן מלוכלך ופורס מפה על כל השלחן ומעמיד הקדירה באמצע ומסבב אותה בקערות קטנות ומערה שם מן הקדירה אל הקערות ועל ידי כן השלחן כולו מלוכלך וזה דומה למדורה וקדירות מקיפות אותה שדרך לחתות גחלים מן המדורה אל תחת כל קדירה וקדירה. ונראה דלהכי גינה הכתוב שלחנות של רשעים ואמר כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום כלומר נהי דשלחן של ת"ח נמי מתלכלך קצת מכל מקום אין בכך כלום כיון שמניח מקום פנוי שליש ושם הוא מתלכלך ואין זה שייך לשלחנו שהרי אינו פורס מפה שם אבל שלחנות רשעים מלאים קיא צואה פירש שהן מלאים לכלוך כיון שאין מניחין מקום פנוי לסדר עליו התבשילין וזה שאמר בלי מקום שאין מניחין מקום פנוי אל הלכלוך

דף נח כל שאין תחתיה אלא סנדלין דאמר בפסחים אוכלין תחת המטה רוח רעה שריא עליהן וטעם הדבר נראה לפי שהשינה אחד מששים במיתה היא דבשעת שינה נשמתו של אדם הטהורה יוצאת ולהכי רוח מסאבא שריא עליה דאיניש וזה טעם נטילת ידים שחרית וכשהוא מאהיל בשעת שינה על האוכלין הרי הן כאלו היו באהל המת ושריא עליהן ההוא רוח מסאבא

אזלא דביתהו אמרה להו עבדא חד הוה ליה נתכוונה שלא יבינו הם אלא על ידי בעלה לומר שהוא מבין דברי הטענות טפי משאר אינשי ושפיר קעביד מה שמוציא ממון בלא סהדי כי מתוך הטענות ואומדנות הוא יודע הדין עם מי בלא עדים והיינו שעל ידי כן מינה אותו השלטון אבבא למידן דינא כיון שהוא מבחין ויודע לשפוט יותר משאר כל אדם

באתר דלית חמר תמן מתבעו סמנין איצטריך למימר הכי דלא תיקשי והלא רוב רפואות אין עושין ביין אלא בעשבים וסמנין לכך קאמר באחר דלית חמרא וכ' דהא דכתב בריש כל אסוון אנא חמרא לאו שעושין רפואות ביין אלא שהיין גורם שאין צריכין לרפואות

כל שאין ראשו של אדם יכול ליכנס לתוכה ומפירש רשב"ם ז"ל משמע דטעמא משום דכל דלית ביה האי שיעורא לאו מילתא דקביעותא הוא וכיון דאית ביה האי שיעורא הוה ליה דבר קבוע וכן כתבו בהדיא הרא"ש ונ"י ז"ל ואין סברא לומר כן וכי משום דיכול להכניס ראשו הוה ליה דבר קבוע ובבציר פורתא מהאי שיעורא לא הוי מלתא דקביעותא ועוד אמאי יהיב תנא דמתני' שיעורא דחלון לפי ערך ראשו של אדם ולא יהיב שיעורא לפי ערך טפחים או אמה כדנקט בעלמא לכך נראה דטעמא דחלון צורי לאו משום דהוה ליה מילתא דקביעותא הוא אלא טעמא משום