תורת חיים חלק ב רעח

איירי דלא מהימן ליה אי נמי הא דקתני יעשה כפירושן איירי דאמיד והא דקתני יעשה פירוש לפירושן בדלא אמיד ולהכי מייתי הכא עובדא דרבה בר בר חנה לאשמעינן דהנך תרי לישני מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי

ראיה בקיום השטר פי' רשב"ם ז"ל דכיון דקיימוהו ב"ד בדקו השטר וחקרו ועמדו על אמיתת הדבר שכל הכתוב בשטר אמת הוא ופירושו תמוה דדייני קיום אין צריכין לקרות השטר שאין מקיימין אלא חתימות העדים ועוד דבפ' מי שמת גבי הא דתנן הוא אומר שכיב מרע היה וכן אומרים בריא היה דסבירא להו לרבנן המוציא מחבירו עליו הראיה קא בעי ש"ס נמי ראיה במאי וקאמר רב חסדא ורבה בר בר הונא ראיה בקיום השטר והתם לא שייך למימר דהבית דין חקרו ועמדו על הדבר דלא מתנה ש"מ הוה ועוד דמאי קמיבעיא ליה ראיה במאי מאי שנא מכל ראיה שבש"ס דהוי בעדי' כמו המוצי' מחבירו עליו הראיה לכך נראה דשאני הכא כיון דאונות ושטרות יוצאין על שמו אפי' בלא ראיה מוכחא מלתא דשלו הן כמ"ש התוספות דאין סברא להפסיד שטרי דאינשי בטענה בעלמא מה שהאחין טוענין שהן שלהן וכן גבי מתנת שכיב מרע אין סברא להפסיד השטר בטענה בעלמא מה שזה טוען שהיה שכיב מרע לכך קבעי ראיה במאי אי בעינן ראיה בעדים כמו בשאר דוכתי או לא וקאמר רב ששת דהכא סגי ליה אם יכול לקיים השטר פירש דאפילו הלוה מודה לא מהניא הכא דאיהו נמי לא ידע אם שלו הוא אם של האחין לכך צריך לקיים השטר אפי' הלוה מודה מיהו כיון שנתקיים והוה ליה שטרא מעליא סמכינן על מה שכתוב בו שהמעות שלו הן ואין צריך ראיה טפי דלא מפסידינן לשטרא דאינשי משום טענה בעלמא וכן גבי מתנת ש"מ צריך לקיים השטר אע"ג דמודה לוה שכתבו כדאמר לקמן מיהו לאחר שנתקיים הוה ליה שטרא מעליא ולא מפסדינן ליה משום טענה בעלמא שזה טוען שהיה שכיב מרע

נעל וגדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה נעל היינו שסגר הדלת במנעול הקבוע בו כבר וכן כתבו התו' ולפי זה כל שהוא דקתני מתני' לא קאי אנעל אלא אגדר ופרץ לחודיה קאי דכיון דנעל היינו שסוגר הדלת במנעול לא שייך למימר דנעל כל שהוא דמה נפשך אי נעל נעל לגמרי ואי לא נעל לא נעל מידי דדוקא בגדר ופרץ שייך למימר דגדר או פרץ כל שהוא כדמפרש בש"ס אבל גבי נעל לא שייך למימר הכי והשתא ניחא דשמואל דאתי לפרושי כל שהוא דמתני' דמפרש גדר ופרץ ולא מפרש נמי כל שהוא דנעל דליכא למימר דתרי מנייהו מפרש והוא הדין דנעל צריך ליישב כעין הני כמו שכתבו התוס' והרשב"ם ז"ל דאם כן טפי הוה ליה לפרושי נעל דנקט מתני' ברישא אלא ודאי צריך לומר דכל שהוא דמתני' לא קאי אנעל דלא שייך כל שהוא כדפירש' ורשב"ם ז"ל פי' דנעל היינו שקבע מנעול בדלת לנעול בו דהוי בנין ולפירושו שייך ביה שפיר נעל כל שהוא דפעמים עושין מנעול גדול וחזק ופעמים עושין מנעול קטן ורפוי וא"כ הוה ליה לשמואל לפרושי כמה הוא כל שהוא דנעל דמיתני ברישא לכך נראה דפי' התוספות עיקר וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק קמא מהלכות מכירה ובש"ע סימן קצ"ב כתב בהג"ה והוא הדין אם עשה מנעול לדלת יש אומרים דקנה ודברי הרמב"ם והתוספות מסתברי טפי וכן משמע בהדיא מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ק מהלכות מכירה ובש"ע סי' קצ"ב דכל שהוא דמתניתין לא קאי אנעל שכתב שם כיצד בחזקה מכר לו בית כו' כיון שנעל או גדר או פרץ כל שהוא הרי זה קנה ובתר הכי מפרש וכתב כיצד המחזיק בנעילה קנה כגון שמכר בית וכולי כיצד המחזיק בגדירה כל שהוא קנה כגון שהיה שם גדר וכולי פרץ כל שהוא כיצד היתה שם פרצה וכולי הרי דגבי גדר ופרץ נקט לישנא דכל שהוא וגבי נעילה לא כתב כיצד המחזיק בנעילה כל שהוא קנה משמע דסבירא ליה דכל שהוא לא קאי אנעל דלא שייך ביה כל שהוא כדפירשתי

דף נג האי גדר היכי דמי משמע דדוקא אהא דשמואל פריך משום דאי לאו הא דשמואל איכא למימ' דמתני' כל שהוא ממש קאמר דמעיקרא לא הוי סלקי לה והשתא נמי לא סלקי לה ואע"ג דלא קעביד מידי איכא למימר דס"ל למתני' דלא בעינן שיעשה שום תועלת לא בגדר ולא בפרצה אבל אשמואל פריך שפיר דאמר גדר והשלימו לעשרה ופרץ כדי שיכנס ויצא בה אלמא דבעי' שיעשה שום תועלת בעשייתו לכך פריך מה נפשך או טובא עביד או מאי קעביד

דמעיקרא הוו סלקי לה ברווחא והשתא קא סלקי לה בדוחקא והא דנקט שמואל והשלימו לעשרה הוא הדין בפחות מעשרה היכא דאהני דסלקי בדוחקא ומעיקרא הוי סלקי לה ברויחא ואורחא דמילתא נקט דסתם השלימו לעשרה הכי הוי כדפי' רשב"ם ז"ל ואשמעינן שמואל בהא דהשלימו לעשרה דאיירי כדמסיק דמעיקרא הוו סלקי לה ברווחא והשתא קא סלקי לה בדוחקא והטור בסי' קצ"ב כתב בשם הרמב"ם והרא"ש ז"ל דצריך גם כן שמתחילה לא היה גבוה עשרה טפחים והשלימו לעשרה וקשה כיון דהשלימו לעשרה נמי מילתא הוא ומהניא לחזקה אמאי קאמר לעיל אי דמעיקרא לא הוו סלקי לה והשתא נמי לא הוי סלקי ליה מאי עבד והא טובא עבד שהשלים הגדר לעשרה ונהי דלא מהניא מידי לשדה כיון דהשתא נמי סלקא ליה מ"מ כיון דעביד מילתא דמהניא לחזקה שהשלימה לעשרה מאי פריך דלמא שמואל אית ליה דבהך מילתא לחודא שהשלימה לעשרה הוי חזקה וגם לישנא דמאי עבד משמע דלא קעביד מידי ועוד דאי לאו אורחא דמלתא הוא אלא השלימו לעשרה נמי בעינן א"כ לא הזכיר שמואל בדבריו כלל דאיירי בכי האי גונא דמעיקרא הוי סלקי לה ברווחא והשתא קסלקי לה בדוחקא כדמסיק אלא מכח קושיא מוקי לה ש"ס למלתיה הכי וזה לא יתכן דא"כ גבי פרץ פרצה נמי מאי איצטריך למימר כדי שיכנס ויצא בה ולא קאמר נמי סתמא ופרץ פרצה הרי זו חזקה ומכח קושיא הוה מוקמינן ליה נמי כדמסיק דמעיקרא הוי עיילי בה בדוחקא והשתא עיילו בה ברווחא כי היכי דמוקמינן לה הא דגדר גדר אלא ודאי להכי נקט כדי שיכנס ויצא בה לאשמעינן דאיירי כדמסיק כלומר כדי שיכנס ויצא בה בפשיטות ולא בדוחקא כדהוה מעיקרא דסתם לשון כניסה ויציאה כי אורחא משמע ולא בדוחקו וא"כ השלימו לעשרה דרישא נמי דומיא דסיפא נקט לאשמעינן נמי דאיירי כדמסיק דמעיקרא הוו סלקי לה ברווחא והשתא קסלקי לה בדוחקא דסתם השלימו לעשרה מעיקרא סלקי לה ברווחא והשתא בדוחקא וכן משמע בפ' אלו טריפות דלשון כדי שיכנס ברווחא דוקא משמע דתנן התם עד כמה תחסר הגרגרת עד כאיסר וקאמר התם בש"ס נפחתה כדלת אמר רב נחמן כדי שיכנס איסר לרחבו ופירש"י ז"ל שם כדי שיכנס איסר ושיעור גדול הוא זה מאיסר דהכא בעינן נכנס ויוצא ולא איסר מצומצם משום דאין כאן חסרון והדלת סותם את הנקב ובבית יוסף שם כתב דמדברי הרמב"ם אין הכרע לומר דסבירא ליה שצריך ג"כ שמתחילה לא היה גבוה עשרה טפחים והשלימו לעשרה דהרמב"ם לישנא דש"ס נקט ונראה דהטור דייק מדבריו מדכתב כיצד המחזיק בגדירה כל שהוא קנה כגון שהיה שם גדר והיו עולין בנחת והוסיף עליו כל שהוא והשלימו לעשרה ונמצא שאין עולין אלא בדוחק ע"כ דלא הוה ליה למיכתב הא דהשלימו לעשרה כיון דבהדיא נקט בדבריו והיו עולין בנחת והוסיף עליו שאין עולין אלא בדוחק דודאי שמואל איצטריך למימר והשלימו לעשרה לאשמעינן דאיירי בכי האי גונא כדמסיק אבל הרמב"ם ז"ל אי לאו דסבירא ליה דדוקא השלימו לעשרה בעינן לא הוה ליה להזכירו ובשלחן ערוך סימן קצ"ב העתיק לשון הרמב"ם ז"ל וכתב שם בהג"ה ויש אומרים דאפילו בפחות מעשרה ונראה דכן עיקר דאפילו בפחות מעשרה הוי חזקה וכל שכן דאיכא למימר דליכא מאן דפליג דגם הרמב"ם ז"ל אפשר דסבר דאפילו בפחות מעשרה הוי חזקה כמה שכתב הבית יוסף

החזיק באחת מהן לקנות אותה ואת המצר ואת חברתה מהו בלא חברתה נמי הוה מצי למיבעי שאם החזיק בשדה לקנות אותה ואת המצר מהו מי קנה נמי המצר או לא וכן בבעיא דרבי אלעזר הוה מצי למיבעיא בשדה אחת שאם החזיק במצר לקנות את השדה מהו אלא כיון דאיירי לעיל במצר שבין שתי שדות קא מיבעיא להו הכי

החזיק במצר לקנות שתיהן מהו פי' רשב"ם את"ל החזיק בשדה לא קנה המצר התם היינו טעמא שאין המצר צריך מן השדה ואין זקוק לו כלל אבל המצר משועבד הוא לשדה לשומרו ופירושו תמוה דאדרבא כ"ש הוא דכיון דהחזיק בשדה לא קנה המצר אף על גב דהמצר שייך לשדה והשדה צריכה לו כ"ש דאם החזיק במצר דלא קנה השדה כיון דאין השדה שייך למיצר ואין המיצר צריך לשדה כלל וכן משמע בהדיא גבי שני בתים בסמוך דקאמר החזיק בחיצון לקנות אותו ואת הפנימי חיצון קנה פנימי לא קנה והיינו משום דאין חיצון צריך לפנימי ואין פנימי משועבד לחיצון ובהחזיק בפנימי לקנות אותו ואת החיצון קאמר דקנה שתיהן משום דפנימי צריך לחיצון לדריסת הרגל לכך נראה דאיפכא קמיבעיא ליה אם תמצי לומר החזיק בשדה קנה המצר התם היינו טעמא שהשדה צריכה לו למיצר אבל המיצר אין צריך לשדה כלל לכך איכא למימר דהחזיק במצר לא קנה השדה

המציע מצעות בנכסי הגר קנה פי' רשב"ם ז"ל הציע מצעות ושכב שם על הקרקע קנה כיון שנהנה גופו מן הקרקע ששמשתו הקרקע וכן כתב הרא"ש ז"ל דלא קנה אלא אם כן שכב עליה ומייתי ראיה מחזקת עבד דקתני הגביהו קנאו דכיון ששימש לרבו בשכיבה וסמיכה שנסמך עליו קנאו ה"ה נמי בקרקע נכסי הגר כיון ששמשתו בסמיכה ושכיבה ששוכב עליה הוי חזקה אבל תימה לפירושו דא"כ עיקר חסר דהוה ליה למימר המציע מצעות בנכסי הגר ושכב עליה קנה אבל השתא משמע דבהצעה לחודא קניא והרב המגיד בפ"ב מהלכות זכיה כתב דהציע מצעות שייפה הקרקע בהצעתן והרי זה כציור וכיור וצר צורה דקונה בנכסי הגר לפי שמתקנן ומייפיהן וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל שם שכתב גבי הדדי הצר צורה בנכסי הגר קנה והמציע מצעות בנכסי הגר קנה משמע דחד טעמא אית להו וכן כתב בהדיא בש"ע סימן רע"ה המציע מצעות בנכסי הגר כיון שייפה הקרקע בהצעתן קנה אבל תימה דא"כ מאי ראיה מייתי מחזקת עבד דלא שייך כלל להך מלתא. לכך נראה דמציע מצעות בנכסי הגר דקנה טעמא משום דמשתמש שם תשמיש גדול המיוחד למי שהבית שלו דוקא דאין אדם עשוי להעמיד מיטות ולהציע אותן בבית חבירו דחבירו מקפיד עליו דדוקא בעל הבית דרכו לעשות כן ולכך הוי חזקה בהצעתן לחוד אע"ג דלא שכב עליהן דבתשמיש כזה גלי דעתיה דהוא בעל הבית דסתם בית מיוחד לכך להעמיד שם מטות ולהציע אותן והשתא ניחא דמייתי ראיה מחזקת עבד כנעני דהתם נמי לא הוי חזקה אלא בתשמיש המיוחד למי שהעבד שלו דוקא מדקתני בחזקה כיצד נעל לו מנעלו או שהוליך כליו אחריו לבית המרחץ וכו' ולא נקט שאר דברים משמע דדוקא עבודות בזויות המיוחדות לעבד כנעני בעינן דבעבד עברי אסור להשתמש בעבודות הללו כדכתיב לא תעבוד בו עבודת עבד ואמרו חכמים שלא ינעיל לו מנעלו ולא יוליך כליו אחריו למרחץ וכיון דדוקא עבודות בזויות בעינן ע"כ טעמא משום דבהנך עבודות מינכרא מלתא דעבדו הוא שאין העבד עושה אותן לאחר אלא לרבו בלבד ולכך הוי חזקה כשמשתמש בו תשמיש גדול המיוחד למי שהעבד שלו דוקא א"כ ה"ה כשמשתמש תשמיש גדול בנכסי הגר שמציע שם מצעות שאין תשמיש זה מיוחד אלא למי שהבית שלו דהוי חזקה. וסש"ע סימן ער"ה כתב בהג"ה וי"א דדוקא ששכב על המצעות וגם הציע אותן קנה וכתב עוד שם ערך שלחן ואכל עליו יש אומרים דקנה ולפי מה שפירשתי בהצעתן לחוד קנה וכן אם ערך שלחן אע"ג דלא אכל עליו קנה מהאי טעמא שפירשתי דתשמיש המיוחד לבעל הבית הוא וגלי דעתיה בזה דשלו הוא: