תורת חיים חלק ב רעו

והשיב לו רבי חייא דלא מהימנת לן בטענה זו שאמרת שראי' אותו דהוה דר ביה אלא אית לך סהדי דדר ביה ואפי' לית לך סהדי אלא אחד יומא אוקימנא בידך והשתא אתי' שפיר הא דקאמר שאני לוקח דלא שדי זוזי בכדי ולהכי לא בעי ראיה דדר ביה ההוא דזבנה מיניה חד יומא דמהימנינן ליה במה שטען שראה אותו דהוה דר ביה דאי לאו דראה אותו דדר ביה לא הוי שדי זוזי בכדי ולהכי לא בעי ראיה

דף מב ומי אמר רב הכי והתנן המלוה את חבירו כו' ואם תאמר בלאו הך שינויא נמי אמאי לא רמי ממתניתין אדרב או מדרב אדרב ויש לומר דאי לאו הך שינויא לא קשיא מידי דיש לחלק בין מלוה לזביני דזבינא כיון דלא שכיח שימכור אדם בית ושדה מילתא דתמוה הוא ואית ליה קלא אבל מלוה דשכיחא בכל שעתא לית ליה קלא אלא בשטרא אבל השתא דמשני דעדים לית להו קלא אפילו במכירה ולקוחות שאני דאפסידו אנפשייהו שהיה להם לחקור יפה לכך פריך אם כן מלוה בעדים נמי ליגבי ממשעבדי דנהי דלית ליה קלא אפילו הכי נימא דלקוחות אפסידו אנפשייהו כיון דלא חקרו יפה ומשני דמלוה שאני דלוה בצינע' יזיף וחפץ שלא יתפרסם הדבר וא"כ מאי אית ללקוחות למעבד דאפי' חקרו יפה לית מאן דמודע להו אבל זבינא כיון דאיהו גופיה מפרסם הדבר הלכך לקוחות אפסידו נפשייהו שאלו חקרו יפה עמדו על הדבר

מאן דזבין ארעא בפרהסיא זבין פי' רשב"ם ז"ל כדי שיקפצו עליה לוקחין משמע דמוכר מפרסם ליה קאמר ויותר לפרש דאלוקח קאי דמאן דזבין ארעא פי' מי שלוקח קרקע בפרהסיא זבין כי היכי דליפוק ליה קלא שמא גזולה היא או שמא יש לשום אדם שיעבוד על הקרקע שיבא מיד ויגיד ויוציא מעותיו מיד המוכר או לא ישלם לו ולפי זה הוי זבינא דומיא דמלוה דכי היכי דגבי מלוה לוה הוא דקא יזיף בצנעא קאמר ה"נ הא דקאמר גבי זבינא דמאן דזבין בפרהסיא זבין אלוקח קאי

ואי סלקא דעתך לוקח אית ליה קלא אין לה מחאה גדולה מזו כתבו התוספות אומר ר"י דהוה מצי לשנויי כאן בשטר כאן בלא שטר דאין מצטרפין אלא בשטר כולי נראה דלא מצי לשנויי הכי דהך ברייתא בתוספת' דמכילין היא שנויה רישא דברייתא אכלה האב שנה והבן שתים כולי סיפא דברייתא אכלה בפני האב שנה ובפני הבן שתים וכיון דתרוייהו חד ברייתא נינהו לא בעי ש"ס לאוקמי חד ברייתא בתרתי מילי רישא בשטר וסיפא בלא שטר אבל כי מוקי לה במוכר שדותיו סתם איכא למימר דרישא נמי במוכר שדותיו סתם איירי ואפילו הכי הוי חזקה דהוה ליה למחויי דאף ע"ג דמכר לו שדותיו סתם מ"מ איבעי ליה למערער לאסוקי אדעתיה דמכר לו שדה זו בכלל שאר שדותיו דהכי מסתבר כיון דשנה שנייה אכלה הבן ושנה שלישית אכלה הלוקח והקול יוצא שמכר לו הבן כל שדותיו נראין הדברים שגם שדה זו מכר לו בכלל שאר שדותיו ממאי דנימא שגזלה ממנו אבל סיפא שהשדה ברשות המחזיק ולא היתה ברשות הבן והוא מכר לו שדותיו סתם אמרינן ליה כל שדותיו מכר לך חוץ מזו דאין כאן שום סברא למימר שמכר לו שדה זו בכלל שאר שדותיו דכיון דלא יצאה מרשות מוכר לרשות לוקח ועומדת ברשות המזיק שלש שנים זה אחר זה אין כאן שום סברא לומר שגם זו מכר לו ובהכי ניחא דלא פריך מברייתא אדרב דאמר לעיל דלוקח אית ליה קלא דניחא ליה טפי למירמי מרישא דברייתא אסיפא. ובש"ע סימן קמ"ד מייתי רישא דברייתא סתמא שכתב אכלה האב שנה והבן שנה והלוקח שלקחה מהבן שנה הרי זו חזקה והדר מייתי סיפא דברייתא אכלה בפני האב שנה ובפני הבן שנה ובפני הלוקח מהבן שנה הרי זו חזקה וכתב והוא שמכר הבן שדה זו בכלל שדותיו משמע לכאורה דרישא לאו בהכי איירי ולא הוי חזקה ברישא כשמכרה לו שדה זו בכלל שדותיו ולפי מה שפירשתי הוי חזקה דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה שמכרה לו בכלל שדותיו כדפי'

דף מג לעולם דקיץ וניחא להו דכיון דרווח רווח פירש רשב"ם ז"ל דכיון דרווח שיש להם מעות רוח ולמה יתנו כלום כל זמן שאין צריכין ואע"ג דבשנה זו כבר נתנו קצבתן מ"מ ירויחו לשנה הבא שלא יצטרכו ליתן קצבתן כיון שיש להן מעות וכן משמע ממה שכתב הבית יוסף בסימן ל"ז שהעתיק שם לשון הרשב"ם ז"ל וכתב דכיון דרווח במנה זו רווח ואפילו אם יתנו עמה לסוף נהנים הם מיהו תימה לפירושו דאכתי תיקשי ליתבו בו תרי מנייהו כל שנה קצבתו עד עולם ולעידו דהשתא לא יהנו ממנו זו כלום לא בתחילה ולא בסוף והרמב"ם ז"ל בפרק חמשה עשר מהלכות עדות כתב אפי' אמרו שנים מאנשי אותה העיר אנחנו נתן דבר הקצוב עלינו ונעיד אין שומעין להן שהנאה הוא להם שיתעשרו עניים אלו הואיל והן סמוכים על בני העיר משמע דמפרש הא דקאמר וניחא להו דכיון דרווח רווח היינו דניחא לעדים שיתפרנסו העניים ברווח כיון שמוטלים עליהם. וצריך לומר לפירושו דבאתר' דקיץ נותנין לעניים מנה זו נוסף על קצבתן ולא משמע כן מדקאמר אי דקיץ להו ליתבו כי תרי מאי דקיץ ולידיינו ואי נותנין להן המנה נוסף על קצבתן הוה ליה למימר אי דקיץ להו ליתבו מאי דקיץ להו ולידיינו דהא כל בני העיר נותנין קצבתן ואמאי קאמר ליתבו בי תרי כו' וגם לישנא דכיון דרווח רווח לא משמע כפירושו. לכך נראה דבאתרא דקיץ להו המנה עולה בחשבון הקצבה ולא יהבי להו תרוייהו ולכך קאמר אי דקיץ להו ליתבו בי תרי כו' ואם יש מאה אנשים בעיר כל אחד רגיל ליתן ב' דינרין לשנה ליתבו בי תרי ארבעה דינרין ולעידו ואם יזכו אנשי העיר בדין לא יתנו בשנה ההיא רק תשעים וששה דינרין למלאות מאתים דינרין שנותנין לעניים בכל שנה. ומסירן לעולם דקיץ וניחא וכו' משום דאף על גב דהמנה עולה בחשבון הקצב' אפילו הכי מסתמא כל אחד מאנשי העיר יתן בתורת נדבה קצת יותר ממה שרגיל ליתן דכיון דאית להו רווחא לאנשי העיר במנה זו מסתמא איכא נמי רווחא לעניים כדפי' ונמצא שהעדים נוגעין דניחא להו מה שיהיה רווחא לעניים כיון דרמו עלייהו. ובשלחן ערוך סימן ל"ז העתיק לשון הרמב"ם ז"ל שהנאה להם שיתעשרו העניים ואם כן במקום שמעלין המנה בחשבון הקצבה מותרין להעיד דאז לית להו הנאה אבל למה שפירשתי אפילו כשמעלין המנה בחשבון הקצבה נמי אסורין להעיד

דף מד והוא דכתב ליה דלא כאסמכתא משום דכל מלוה עיקר שיעבודו על הקרקעות ולא על המטלטלין כיון שיכול להבריחן אין דעתו סומכות עליהן כדאמר לעיל בסמוך מטלטלין נינהו ומטלטלין לבעל חוב לא משעבדי ושיעבוד מטלטלין אגב מקרקעי כאסמכת' דמיא דמשמע סאה לא ימצא קרקע שיהיה נפרע מן המטלטלין המשועבדים לכך צריך לכתוב דלא כאסמכתא כלומר שדעתו סומכת על המטלטלין כמו על הקרקעות וכה"ג כתב הטור סי' קי"ג ומה שצריך לכתוב ודלא כטופסי דשטרי יש מפרשים מפני שדרך הסופרים לכתוב כן אע"פ שלא אמר להם הלוה שיש לו קרקע לשעבד עליו וכן הם אין יודעין שיש לו לפיכך צריך לכתוב כן שאין זו כטופסי השטרות אלא שהוא העיד על עצמו כן שהן הכירו בו ועוד נראה לפי שדרך הסופרים לכתוב דאקני ליה מטלטלין אגב מקרקעי מעצמן לשופרי דשטרא בלא ציווי הלוה לכך צריך לפרש בהדיא דלא נכתב בטופסי דשטר' אלא בציווי הלו' כתבו כן וכן כתב בטור סי' ע"א גבי נאמנות שאם העדים אומרים שלא כתבוהו בציווי הלוה אלא מפני שופרי דשטרי כמו שרגילין הסופרים לכתוב בכל השטרות נאמנין

עשה עבדו אפותיקי ומכרו וכולי אפילו אי סבר רבא דעבדי כמקרקעי דמי נקט אפותיקי לאשמעינן דאפילו במלוה על פה דלא גבי ממשעבדי אפילו הכי בעבד אם עשאו אפותיקי גובה הימנו כמ"ש התוספות והטעם כתב הרא"ש ז"ל בתשובה שהעבד מגיד לכל שעשאו רבו אפותיקי והיה להם ללקוחות ליזהר והיינו דקאמר דאית ליה קלא אבל ממקרקעי לא גבי מלוה על פה אפי' עשאה אפותיקי דלא שייך האי טעמא ולפי מה שכתב בש"ע סימן קי"ז עשה עבדו אפותיקי אפילו בסתם ומכרו ב"ח גוב' ממנו מפני שיש לו קול במלו' על פה נמי איירי וכ"כ המפרשים עשה עבדו אפותיקי אפילו בעדים בלא שטר גובה הימנו ודלא כרב המגיד שכתב בפי"ח ממלוה על המפרשים פירש וכגון שהמלוה בשטר שאם המלוה על פה אינו גובה מן הלקוחות

כגון שלקח ומכר לאלתר ואם תאמר אם כן אפי' בית ושדה נמי וי"ל דבית ושדה שאני דהלוקח בית או שדה אינו מוכרו לאלתר כדמשמע לעיל גבי עובדא דההוא גברא דדר בקשתא בעיליתא דקא"ל רבי חייא אית לך סהדי דדר ביה ההוא דזבנתא מיניה חד יומא אוקימנא בידך ולא אמרינן אדם עשוי ליקח ולמכור לאלתר כדא"ל רב התם אלא ס"ל דאין אדם עשוי ליקח בית ולמכרו מיד דכיון דמלתא דלא שכיחא הוא אדם מדקדק במכירתו וממתין קצת עד שיקפצו עליו לקוחות ולהכי לוה דלית ליה זוזי לשלומי ונפרעין ממטלטלין שלו לא בעו הכרזה וכשנפרעין ממקרקעי צריך להכריז עליהן דצריך לדקדק במכירות קרקע טפי אבל פרה וטלית דמלתא דשכיחא נינהו עביד איניש דלוקח ומוכר לאלתר ותניא דברייתא הוה מצי לפלוגי בפרה וטלית גופייהו בין מכרן לאלתר לבין לא מכרן לאלתר אלא דאורחא דמלתא נקט

דף מה סוף סוף לגבי אידך נמי לוה רשע ולא ישלם הוא ולא הוי נוגע בעדות זו כדפי' רשב"ם ז"ל תימה דהא אכתי נוגע בעדות הוא דאי מפיק ליה מערער הוה ליה לוה רשע נגד המלוה ונגד הלוקח ולהכי מעיד דלא להוי לוה רשע אלא גבי לוקח לחודא ויש לומר דשמואל איירי במכיר בה שהיא בת חמורו כמ"ש התוספות לעיל דאי לאו הכי מאי איריא שמעמידה בפני ב"ח תיפוק ליה דלא ניחא ליה דתיהוי תרעומת עליו אי נמי אליבא דרב פפא דסבירא ליה דבנמצאת שאינה שלו אפילו מכרה שלא באחריות חוזר עליו ע"כ הא דשמואל במכיר בה איירי דאי לאו הכי מאי איריא דמעמידה בפני ב"ח תיפוק ליה דיחזור עליו כיון דאינה שלו וכיון דשמואל במכיר בה איירי כי מפיק ליה מערער בעדים שקרים לא הוי לוי רשע נגד לוקח דמאי אית ליה למיעבד ולהכי פריך סוף סוף מה הנאה יש לו בעדות זו דהא מה נפשך הוה ליה לוה רשע. דאם אינו מעיד הוה ליה לוה רשע לגביה דמלוה ולא לגביה לוקח כיון דמכיר בה ואם מעיד הוה איפכא לגבי מלוה לא הוה לוה רשע ולגביה דלוקח לוה רשע הוא דלא הוה ליה למכור שדה המשועבדת לבעל חובו כיון דידע דאתי מלוה וטריף ליה וכיון דבין כך ובין כך לוה רשע הוא לא הוי נוגע בעדות

וקא אתי עכו"ם ואניס ליה שדן עמו בדיני עכו"ם ויש לו עידי עכו"ם ובדיניהם הוי עכו"ם כמ"ש התוספות ולא מיבעיא קאמר לא מיבעיא כי אתי ישראל דחיי' לפצותו אלא אפילו כי אתי עכו"ם ואניס ליה בדיניהם לפצותו

אמר ליה אביי אי הכי אפילו בעדים נמי מדקאמר אי הכי משמע דס"ל לאביי דלא אמרינן באומן מגו כלל אפילו ליכא לא עידי מסירה ולא עידי ראיה וה"ק בשלמא לדידי לא אמרי' מגו באומן כלל אלא לדידך דאמרי' מגו אפי' בעדים נמי נימא ביה מגו וכן פסוק רב אלפס ז"ל דלא אמרינן מגו באומן כיון דאיתותב רבה ותימה דאם כן הא דתני' ראה עבדו ביד אומן וכו' לא אמר כלום מאי איריא ראה אפי' לא ראה נמי כיון דאמר אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה לא אמר שלום ועוד קשה דאותביה רבא לאביי מברייתא דהנותן טלית לאומן ואוקמא בדליכא לא עדים ולא ראה אלמא דאביי נמי אית ליה מגו בדליכא לא עדים ולא ראה. וכן הקשה עליו רבי יוסף הלוי ז"ל והרמב"ן ז"ל האריך ליישב דברי הרי"ד ז"ל וע"ש ונראה דס"ל לאביי דאומן האומר נתת לי כלי זה לתקנו ואחר כך לקחתיו ממך טענה גרוע' היא ואע"ג דאית ליה מגו הוה ליה כמגו במקום עדים דכיון דמעיקרא שקיל ליה לתקנו מסתמא לא זבניה ניהליה מיהו היכא דליכא עדים כלל לא עידי מסיר' ולא עידי ראיה כיון דמפיו אנו חיין לאו בעל דברים דידיה הוא ולאו דררא דממונא הוא הלכך אע"ג דטענה גרועה היא נאמן במגו דלא היו דברים מעולם אבל היכא דאיכא עידי מסירה וליכא עידי ראיה אע"ג דאית ליה מגו דהחזרתי וכן היכא דאיכא עידי ראיה וליכא עידי מסירה אע"ג דאית ליה מגו דהוה מצי טעין לקחתיו מיד אחר אין האומן נאמן כיון דבין כך ובין כך יש לו לבעל הבית עדים שכליו בא ליד