תורת חיים חלק ב רעה

דבשלש אכילות סגי כשהן בשלש שנים דהא בשדה לבן ושדה אילן לא משכחת לה שיחזיק בהן שלש שנים מיום ליום כדפי' והא דקאמר אבל חכמים אומרים חזקתה שלש שנים היינו דאותן שלש אכילות צריכין להיות בשלש שנים דוקא לאפוקי מדר' ישמעאל ור' עקיבא דלדידהו אם אכלן שמנה עשר חדש או בארבע עשר חדש הוה חזקה אף על גב דהן תוך שתי שנים והא דבעי שמנה עשר חדש משום דבעי אכילה חשובה של שנים עשר חדש באמצע כמו שכתבו התוספות בריש פירקין אי נמי דר' ישמעאל סבר דבשלשה חדשים אחרונים של שנה ראשונה ובשלשה ראשונים של שנה אחרונה ובאמצעי' שלימה סגי וחכמים סברי דשלשה שנים זה אחר זה כסדרן בעינן דהיינו שיאכל אותן שלשה ניסן או שלשה אייר זה אחר זה. ולהכי דייק מיום ליום למעוטי מאי דהא בשדה לבן ושדה אילן לא משכחת לה שיחזיק בהן שלשה שנים מיום ליום לאו למעוטי ניר דלא דאי קתני חזקתן שלשה שנים ותו לא הוה אמינא דניר לחודא אכילה הוה ואם נירה שלש שנים זה אחר זה הוה חזקה קא משמע לן מיום ליום כלומר דבעינן שיאכל אכילה גמורה דכל מה שאפשר למיכל בשדה לבן ושדה אילן מתחילת השנה ועד סופו דהיינו מיום ליום צריך לעשות ולאכול דהיינו חרישה זריעה וקצירה וכו' וכיון דבין לרב ובין לשמואל לא בעינן שיחזיק שלש שנים מיום ליום אלא שלש אכילות בעינן לכך בעי מאי בינייהו וקאמר אביי דקל נערה איכא בינייהו כדפירש רבינו חננאל ז"ל דקל המשיר פירותיו או כלשון אחרון שפירש רשב"ם ז"ל ולפי מה שפירש בשדה לבן ושדה אילן הוה חזקה לרבנן בין לרב בין לשמואל בשלש אכילות כשהן בשלש שנים אף על גב שאינן מיום ליום והא דקאמר בריש פירקין תלת שנין מזדהר איניש בשטריה טפי לא מיזדהר לאו תלת שנין מיום ליום קאמר אלא הכי קאמר עד שאדם אוכל שלש אכילות זה אחר זה בשלש שנים רגיל להזהר בשטרו כי חושש שמא ימחה בו אבל לאחר שאכל שלש אכילות בשלשה שנים מובטח הוא שלא ימחה עוד שאין אדם רואה את חבירו אוכל שלש פעמים בשלשה שנים ואינו מוחה ולכך אין נזהר עוד בשטרו. וכן משמע בהדיא מדברי הרמב"ם ז"ל פרק שנים עשר מהלכות טוען שכתב אבל שדה הבעל שהוא שותה מימי גשמים בלבד ושדה אילן אינה מיום ליום אלא כיון שאכל שלש תבואות ממין אחד הרי אלו כשלש שנים כיצד היתה שדה תמרים וגדר שלש גדירות או שדה ענבים ובצר שלש בצירות כו' הרי אלו כשלש שנים והחזיק וכיון דקיימא לן כשמואל אליבא דחכמים על כרחך צ"ל דהרמב"ם סבר דשמואל אליבא דרבנן ס"ל דלא בעינן שלש שנים מיום ליום אלא שלש גדירות הוה כשלש שנים וכיון דבעי ש"ס מאי בינייהו צריך לומר דלרב נמי לא בעו רבנן שלש שנים מיום ליום ממש דהא לא משכחת להו בשדה לבן ושדה אילן ולא קאמר מיום ליום אלא למעוטי ניר וכדפירש' ובשלחן ערוך סימן קמ"א העתיק לשון הרמב"ם ז"ל וכתב עליו שם בהג"ה וי"א דגם בשדה הבעל ובשדה האילן בעינן חזקה שלש שנים וכן נראה לי להורות עד כאן והיינו דעת הרשב"ם והתוספות זכרונו לברכה ולי נראה דדעת הרמב"ם עיקר

דף לז זה החזיק באילנות וזה החזיק בקרקע בחזקת שלש שנים איירי כמו שכתב התוספות וזה החזיק באילנות שאכל פירותיהן שלש שנים וזה החזיק בקרקע שחרשה וזרעה ואכל פירותיה לשלש שנים וכל אחד משניהם טוען שהכל שלי ואני לקחתיו בין האילנות בין הקרקע וקאמר רב זביד כיון דמספקא לן איזה מהן קנה הכל לכך כל אחד קנה במה שהחזיק זה קנה אילנות לפירותיהן עד שיתייבשו וזה קנה כל הקרקע ואיירי שכל הקרקע צריכה לאילנות כמו שכתב הרשב"ם ז' מתקיף לה רב פפא אם אין לו לבעל האילנות בקרקע כלום לימא ליה כו' פי' רב פפא סבירא ליה דאותו שהחזיק באילנות כמי שהחזיר נמי בכל הקרקע דמי אע"ג דלא אכל אלא פירות האילנות ולא פירות הקרקע אפ"ה כיון דהאילנות יונקות מן הקרקע מכל הקרקע צריכה להן הרי החזיק נמי בכל הקרקע כמו חבירו וכמו שאכל פירות הקרקע דמי ולהכי פריך לרב זביד לדידך דאמרת דאין לו לבעל האילנות בקרקע כלום א"כ אית לך דיקניה לאו מילתא היא והוה ליה כמאן דלא החזיק בקרקע כלל אלא באילנות לבדן ולהכי לא שקיל כל חד אלא מאי דאחזיק אם כן לימא ליה בעל קרקע לבעל האילנות עקור אילנך לאלתר שקול וזיל כיון דלא חזקת בקרקע מידי לא בעינא דליכחשי לארעאי טול במה שהחזקת לאלתר וזיל אע"ג דבעלמא הקונה שני אילנות בשדה חבירו דלא קנה קרקע מכל מקום יעמוד שם האילן עד שימות שאני התם דכל מי שקונה אילן בשדה חבירו מסתמא דעתו שיעמוד שם ויאכל פירותיו עד שיתייבש ואם אילן סרק הוא דעתו נמי שיעמוד שם וישביח כל צרכו ולכשיתייבש יקצצו אבל הכא דמספקא לן איזהו מהן קנה הכל ומספיקא אית לן דלא קנה כל אחד אלא במה שהחזיק לבדו אם כן לימא ליה בעל קרקע אין רצונו שיעמדו אילנך בקרקעי טול מה שהחזקת ולך אלא אמר רב פפא זה קנה אילנות וחצי קרקע וכו' כדפירוש דס"ל לרב פפא כיון דהאילנות יונקת מן הקרקע וכל הקרקע צריכה להן הרי החזיק נמי בכל הקרקע וכיון דתרוייהו החזיקו בכל הקרקע לכך חולקין אותה זה קנה חצי קרקע וזה קנה חצי קרקע ומי שהחזיק בקרקע לא שקיל באילנות מידי כיון דאין הקרקע צריכה לאילנות ולא החזיק בהן כלל. והא דקאמר בסמוך הני מילי גבי שני לקוחות וכו' אף על גב דרב זביד ורב פפא לאו בלקוחות איירי מכל מקום מינה שמעינן לה כמו שכתבו התוספות דהא בהא תליא וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל ממה שכתב בפרק כ"ד מהלכות מכירה וממ"ש בפרק שנים עשר מהלכות טוען דסוגיא זו משמשת לשני ענינים האחד למוכר ולוקח והאחד לחזקת שלש שנים וכן כתב הרב המגיד שם

דף לח דסתם יהודה וגליל כשע' חירום דמי פירשב"ם ז"ל והאי דקאמר ר' אבא בשע' חירום שנו ה"ק יהודה וגליל הרי הן כשעת חירום של שאר מלכיות ולא משמע כן מדקאמר בשעת חירום שנו משמע דמתני' בשעת חירום איירי לכך נראה דודאי מתני' בהכי איירי מדקתני אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה אחת משמע דממדינה למדינה לא הוה חזקה אפילו בשאר מדינות דלאו יהודה וגליל וע"כ טעמא משום דאיירי בשעת חירום מיהו מדנקט יהודה וגליל צ"ל דאשמעינן דיהודה וגליל אפילו בשעת שלום כשעת חירום דמי וכן משמע קצת מדברי הרמב"ם ז"ל בפירש המשנה שכתב מה שהתנה שיהא עמו הוא בשעת חירום לפי שהיו הדרכים משובשים בשעת חיבור המשנה

הא קמ"ל דאפי' מיחה בפני ב' שאין יכולין לומר לו הוה מחאה דלהכי נקט רב בורח דסתם בורח דסתם אינו מוחה לפני בני אדם שיכולין לילך שם ולומר לו כי חושש שמא ע"י כן יודע מקום תחנותו וירדפו אחריו אבל כשמוחה לפני חגרין אע"ג דחברא חברא אית ליה מ"מ כיון דאינהו גופייהו אין הולכין לאותו מקום שברח משם לא יודע מקום תחנותו

דף לט רב פפא אמר לדידיה לא תימא ליה פי' רשב"ם ז"ל דרב פפא דייק לא תימרו ליה לא אמרינן ליה דמשמע לא אמרי ליה אבל לאחריני אמרי מדלא אמר לא תימרו משמע מפירושו דאי אמר להו לא תימרו מודי רב פפא דלא הוה מחאה ותימה דאם כן אמאי נקט בתר הכי אמר להו לא תיפוק לכו שותא אמרו ליה לא מפקינן שותא כו' ליפלוג בדידיה שאם אמר להו לא תימרו או הם אמרו לא אמרינן לא הוה מחאה לכך נראה דלא תימרו ליה ולא אמרינן ליה אורחא דמלתא נקט דה"ה אם אמר להם לא תימרו או הם אמרו לו לא אמרינן ס"ל לרב פפא דמסתמא לדידיה קאמר כיון דמחאה עליה קאי ולכך נקט בתר הכי לא תיפוק לכו שותא ולא מפקינן שותא דדוקא בכי האי גונא מודי רב פפא דלא הוה מחאה. ובש"ע סימן קמ"ו נקט לישנא דש"ס שכתב ואפילו שאמר לעדים כשמיחה לפניהם אל תאמרו לו וכו' וצ"ל דלו לאו דוקא נקט כדפי'

כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש פי' שאינו מצווה עליו שלא לאומרו אמר לה ולאו אדעתיה

וצריך למחות בסוף כל שלש כתב הראב"ן ז"ל דכן הלכתא ואף על גב דתהי בה רבי יוחנן תהי ולא פליג וכיון דלא פליג הכי הלכתא ואף על גב דאמר רב כיון שמיחה שנה ראשונה שוב אינו צריך למחות רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן משמע דסבירא ליה דאין צריך למחות עד עולם קאמר רב וכבר דחו התוספות פירש זה דאם כן הוה ליה למימר ריש לקיש אמר כיון דפליגי ועוד דאם כן אמאי נקט כיון שמחה שנה ראשונה הוה ליה למימר כיון שמחה שנה אחת או פעם אחת שוב אין צריך למחות אלא ודאי הכי קאמר כיון שמחה שנה ראשונה שוב אין צריך למחות שנה שנייה ושלישית

דף מ ואין צריך לומר כתבו פירש רשב"ם ז"ל והא דלא כייל ותני להו ולימא מחאה ומודעא וקנין בפני שנים ואין צריך לומר כתובו משום דרבא לאו בחד יומא שמעינהו מרב נחמן אלא כל מילתא שמע באפיה נפשי' וזה נראה דוחק ועוד דבסמוך כתב הרשב"ם ומשום דגבי קיום שטרות קאמר שלשה הוצרך לפרש בכל הנך דדי בשנים משמע דבחד יומא שמעינהו מדנקט לכולהו איידי דקיום שטרות לכך נראה דגבי קנין איצטריך למימר דאין צריך לומר כתובו לאשמעינן דאע"ג דחוב הוא לו ליפות כחו של קונה אפילו הכי כותבין בלא רשותו משום דסתם קנין לכתיבה עומד אבל גבי מחאה ומודעא מילתא דפשיטא היא דאין צריך לומר כתובו כיון דזכותו הוא ולא נקט להו אלא אידי דבעי למימר דבהודאה צריך לומר כתובו קאמר דבמחאה ומודעא אין צריך לומר כתובו אי נמי כמו שכתבו התוספות דאי לאשמעינן בהנך דאף על גב שלא צוה להם לכתוב והם כתבו שצוה כשרה ולא מיחזי כשיקרא ולהכי לא מצי כייל לקנין בהדי מחאה ומודעא כיון דבמחאה ומודעא נקט ליה איידי ובקנין איצטריך ליה לגופיה ולהכי הפסיק בינייהו בהודאה כיון דלא דמיין להדדי והא דלא כלל מחאה ומודעא בהדדי יש לומר משום דבמחאה בפני שנים איצטריך לאשמעינן לאפוקי ממאן דאמר מחאה בפני שלשה אבל מודעא בפני שנים נקט לה איידי דמחאה אי נמי משום דבעי למיתני קיום שטרות בשלשה וכיון דמחאה עיקר ומודעא נקט איידי לא כייל להו

דאי מתנתא טמירתא לא מגבינן בה פיר' רשב"ם ז"ל שמא נתנה לאחר כבר וכי האי גונא כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות זכייה שזה מערים כדי לאבד ממון אחרים שיחזור וימכור אחר שיתן וקשה לפי' דאם כן מאי איריא מתנתא טמירתא אפילו מכירה טמירתא נמי לא תיהוי מכירה מהנך טעמי שמא מכר' כבר או שמא יחזור וימכור לכך נראה דכיון דלא יהיב ליה מתנה גלויה ומפורסמת ואומר לעדים כתבו בסתר מסתמ' לא יהיב ליה מרצונו הטוב וכל מתנה שאינה ברצון לאו מתנה היא אבל מכיר' שלא ברצון הוי מכירה

דף מא כיצד אמר לו וכו' איצטריך לפרש מהו חזקה שאין עמה טענה לאשמעינן דלא מיבעיא היכא דלית ליה טענה כלל כגון שהחזיק בגניבה או בגזילה דלא הוי חזקה אלא אפי' היכא דאית ליה טענה כל דהו שאמר לו שלא אמר לי אדם דבר מעולם דאיכא למימר כיון שלא מיחה בידו נמצא שמחל לו אפילו הכי אינה חזקה

והבא משום ירושה פי' רשב"ם ז"ל שאומר אכלתיה שני חזקה מכח ירושת אבי אע"ג דגבי יורש לא שייך שטר אפילו הכי כשהחזיק שלש שנים הוי חזקה דלאו בשטר תליא אלא בשלש אכילות או בשלשה שנים כדפי' לעיל

ואיבעית אימא שאני לוקח וכו' פירש רשב"ם ז"ל אלו לא איתא בריר' מילתא דודאי זבנה המוכרה מבעל הקרקע לא הוי שדי זוזי בכדי וקש' דכי אמר ליה מפלניא זבינת' דזבנא מינך מה נפשך מאי קאמר אי אמר ליה בריר' לי מלתא דזבנ' מינך אם כן כי לא דר ביה חד יומא אמאי לא מהני' הא קא טעין טענה מעלייתא אלא ודאי הא דאמר ליה דזבנה מינך היינו שהייתי סבור דזבנ' מינך כדפי' רשב"ם ז"ל לעיל אם כן על כרחך לא ברירא ליה מילת' דודאי זבנה מינך כיון דאיהו גופיה לא קא טעין הכי לכך נאה דההוא גברא הוה קא טעין דההוא דזבנ' ליה הוה קא דר ביה ולהכי א"ל מפלני' זבינת' דזבנ' מינך דכיון שראיתיו דהוי דר ביה מסתמא זבנה מינך שהרי אכלתיה שני חזקה ולא מחית