תורת חיים חלק ב רעד

קלא דבן גרושה הוא ואחתיניה והדר אתו תרי סהדי דכהן הוא ואסקיניה דא"כ כי הדר אתו תרי סהדי ואמרו דבן גרושה הוא לא מצי למימר דאחתיניה דאוקי תרי להדי תרי כו' ולא משכחת לה שהורידוהו שני פעמים וחוזרין ורוצין להעלותו אלא בכי האי גוונא דמעיקרא נפק עליה קלא דבן גרושה הוא ואחתיניה ואתא עד אחד ואמר דכהן הוא וכו' ולהכי נקטי כולהו ע"פ עד אחד ואף על גב דלבסוף מצי למימר דאתו תרי סהדי ואמרו דכהן הוא מכל מקום כיון דמעיקרא איצטריך למימר דלא אתי אלא עד אחד נקט נמי לבסוף עד אחד ותו כיון דבחד סגי לצרף עם עד הראשון למה ליה למימר דאתו תרי סהדי ותנאי דמתניתין נמי לא מצי למינקט על פי שנים עדים דאם כן לא הוי ידעינן פלוגתייהו דלא הוה ידעינן דאיירי דמעיקרא אתי עד אחד. ורב אשי לא ניחא ליה הך סברא למימר דלא הוי זילות' אלא כשהורידוהו שני פעמים דאיהו סבר דאפילו בחד זמנא הוי זילותא ולהכי פריך עליה אי הכי דבזילות' פליגי מאי אריא חד אפי' תרי נמי דחד זימנא נמי איכא זילותא ומה שהקשו התוספות דבשמעתא משמע דאפילו בחד זימנא הוי זילותא לאו קושיא היא דכיון דסתמא דש"ס ורב אשי פליגי בהך סברא איכא למימר דרבא ורב נחמן כסברת רב אשי סביר' להו דבחד זימנ' נמי הוי זילותא אבל סתמא דש"ס פליג' ואית לה דלא הוי זילות' אלא בתרי זימני. ואף על גב דמבריית' דלעיל משמע דרבי מנחם בר יוסי אית ליה דהוי זילות' בחד זימנ' י"ל דסתמא דש"ס לא ידע בריית' אי נמי ידעה וסביר' ליה דטעמא דרבי יוסי לאו משום זילות' אלא משום דמספיקא לא מפקי לה מבעל כמו שכתבו התוספות וכן צ"ל אליבא דרב נחמן דאי לאו דאותביה רב המנונא ורבא הוה סבר למיעבד עובדא ועל כרחך משום דלא שמיע ליה ברייתא אי נמי שמיע ליה והוה סבר דטעמא משום דמספיקא לא מפקי לה מבעל ולא משום זילותא. ולפי מה שפירשתי הא דקאמר לעיל דרב נחמן תלי נפשיה באשלי רברבי לאו מאוקימתא דרב אשי לחודא מייתי ראיה דמאוקימתא קמייתא דסתמא ש"ס נמי מייתי לה דהא רבן שמעון בן גמליאל לא חייש כלל לזילותא דבי דינא ורבי אליעזר נמי לא חייש אלא היכא דהורידוהו תרתי זימני אבל בחד זימנא לא הוה זילותא ואם כן רב נחמן שפיר עבד עובדא דבחד זימנא ליכא זילותא

דף לג וההוא גברא אמר קריבנא טפי פי' רשב"ם ז"ל ומתוך שלא נודע מי קרוב יותר החזיק אותו האיש בקרע לפי שהיה אלם יותר ועוד נראה דכל כמה דלא אודי ליה היו שניהן חוטפין ואוכלין את פירות הדקל דאודי ליה הוה אמר ליה ליהדר לי כפי מה שאכל

ואי טעין ואמר לפירות ירדתי כו' וא"ת מאי אירי' משום דלא חציף תיפוק ליה משום דתפיס מידי דהוה אממלטלין שאין עשויין להשאיל ולהשכיר דאי אמר לקוחין הן בידי נאמן והתוספות כתבו דנפקא מינה מהאי טעמא דלא חציף היכא דלא תפיס בהן שהניחן ברשות שאינו שלו ולא משמע כן דמשמע דלא מהימן אלא משום האי טעמא דלא חציף איניש כו' ואי לאו האי טעמא לא הוה מהימן כלל מדאיצטריך לאתויי ראיה אמלתא דר' יהודה ונראה לפרש דודאי אי לאו טעמא דלא חציף לא הוה מהימן לומר לקוחין הן בידי כיון דנטל הפירות מרשות בעלים לפני עדים ולא היו הבעלים שם באותה שעה דבהכי איירי דאם היו שמה הבעלים ולא מחו פשיטא דנאמן אלא כשאין שם הבעלים איירי וכיון דלקטן מרשותן לפני עדים אינו נאמן אי לאו משום דלא חציף דאין אדם נאמן לומר לקוח הוא בידי אלא בחפץ הידע בעדים שהיה של פלוני ואין יודעין היאך בא לידו של זה א"נ ראהו עדים שנטל חפץ מבית פלוני והבעלים היו שם בבית נאמן לומר לקחתיו ממנו אבל ראו העדים שנכנס לרשות חבירו ונטל חפץ משם שלא בפניו אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי כמ"ש בהדי' בטור ח"מ סימן צ' ובסי' שס"ד ובש"ע שם וא"כ הכא נמי כיון דהעדים יודעים וראו שלקטן מרשות בעלים ובעלים לא היו שמה באותו שעה כדפירשתי אי לאו דלא חציף לא הוה מהימן והתוס' נראה דסברי דחפץ שאני דלא מצי למימר לקחתיו כבר דלאו אורח ארעא שיאמר אדם לחבירו שיטול בעצמו מביתו חפץ שמכר לו אבל גבי פירות מצי למימר לקחתיו קודם שלקטתי אותן דהמוכר פירות אילנות לחבירו אורחא הוא שיאמר לחבירו שילקוט אותן בעצמו אח"כ ראיתי דברי רב אלפס והרא"ש ז"ל בפ' כל הנשבעין ומשמע שם מדבריהם כמו שפירשתי דאי לאו טעמא דלא חציף איניש לא הוה מהימן כיון דלקטן בעדים מרשות בעלים שלא בפניהם שכתב שם והך מימרא דרב יהודה מיירי בדאיתא לבעל בית התם בשעה שנכנס זה אבל ראוהו שנטלו מרשות חבירו שלא בפניו ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן אלא אפי' לא הטמין כו' ומסתייע הך סברא משמעתת' אחריתי דרב יהודה דאמר רב יהודה האי דנקט מגלא ותובלא ואמר אזיל ואגדריה לדיקלא דפלני' דזבני' ניהליה נאמן דלא חציף איניש למיגד' דיקלא דלאו דיליה מדאיצטריך טעמא משום דלא חציף איניש שמעינן דמידי אחרינא דלית ליה כי האי טעמא לא מהימן עד כאן לשונו משמע כדפי'

אלמא לא חציף איניש דגדר דיקלא דלאו דיליה משום דקאמר בפני עדים איזל ואיגדריה קאמר דלא חציף א"כ ה"נ לא חציף איניש למיכל פירי דלאו דיליה כיון דראוהו עדים שלקטן דאין אדם עושה מעשה גדול כזה לפני עדים למיקטל דיקל' או למלקט פירי אי לאו שהדקל שלו הוא וגרסי' ואמר אזיל ואיגזריה לדיקל' וכן הוא לקמן וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' טוען והשתא ניחא דקאמר אלמא לא חציף איניש כו' ה"נ לא חציף איניש דתרי מילי נינהו ומדמה לקיטת הפירות לקציצת הדקל דאי לאו דדיליה נינהו לא היה עושה כן לפני עדים אבל אי גרסינן ואיגדריה ואיירי בגדירת תמרי' דהיינו לקיט' פירות א"כ חד מלתא נינהו והוה ליה למימר אם טען נאמר לפירות ירדתי נאמן דאמר רב יהודה האי מאן דנקט מגל' וכו' מהימן דלא חציף איניש למיגזר דיקל' דלאו דיליה ותו לא ומה שכתבו התו' תדע דאמרינן בפ' החובל שורי הרגת נטיעותי קצצת וכו' לאו ראיה היא דהתם שלא בעדי' איירי ושלא בעדים לא שייך למימר דלא חציף איניש מיהו קשה אמאי קאמר האי מאן דנקט מגלא ולא קאמר האי מאן דנקט נגר' כדאמר בפ' כל הנשבעין ולפי מה שפי' הכא לקוץ אילנות חבירו ואמר קניתי ממנו נאמן ולא מחינן בידי' דלא חציף איניש למיגזר דקלא דלאו דיליה וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בהדיא וכ"כ בהדיא הראב"ן ז"ל בספרו ובש"ע סימן קל"ו כתב סתמא האומר אלך ואכרות אילנות של פלוני ב"ד מוחין בידו בלא שום מחלוקת והיינו כדעת ר"י וריב"ם זכרונם לברכה ולא ידענא אמאי לא מייתי נמי דברי הרמב"ם זכרונו לברכה וגם הטור וב"י לא הביאו

דף לד וכיון דאמר דחטפה הוה ליה כגזלן פי' רשב"ם ז"ל דפסול גבי הך שבועה בגזלן אצל כל שבועות קאמר וכן פירש"י ז"ל בפרק שבועת העדות וקשה דמאי איצטריך למיתלי הך שבועה בשבועה גזלן תיפוק ליה דלא מצי לאשתבועי דלא חטפה כיון דהודה דחטפה לכך נראה דאתי לאשמעי' דלא מהימנן ליה לאישתבועי ולמימ' דידי חטפי כי היכי דלא מהימנינן ליה לגזלן משום דאית ליה רעותא ה"נ אית ליה ריעותא משום דכל דבר מחזיקין ליה בחזקה מי שהוא בידו וכן משמע מדברי התו' בפ' כל הנשבעין שכתבו הוה ליה כגזלן משום דכל דבר מחזיקין בחזקת מי שהוא בידו ואם היו שני עדים לא הוה מהימן למימר דידי חטפי השתא נמי כיון דמודה הוה ליה כגזלן ע"כ ומה שכתבו רשב"ם ורש"י ז"ל בפ' כל הנשבעין שאין שבועה זו מוטלת עליו י"ל דמוטל' עליו וה"ק לא יקום עד אחד וגו' אבל קם הוא לשבועה פי' להכחיש את העד או למיפטר נפשי' בטענה הלכך אי לאו דלא מהימנינן ליה כגזלן הוא קא משתבע דדידי חטפי

דף לה ומאי שנא מהא דתנן המחליף פרה בחמור תימא דמעיקרא פריך אמימרא דרב ושמואל והדר פריך אמתני' ולא פריך אמתני' ברישא דאלימא ושמא יש לומר אגב אורחא דפריך אדרב נחמן פריך נמי אדשמואל דאמר שודא והכא קתני דיחלוקו ודוחק הוא ועוד דלמאי שכתבו התו' דררא דממונא היינו דבלא טענותיהן יש ספק לב"ד לא משני אהא דשמואל מידי

אי לפירא אחתיה מאי הוה ליה למיעבד לקמן גבי כורכמא דרישקא איתא נמי כי הך סוגיא והשיב רב אשי גופי' דבעי ליה למחויי ומייתי ראיה ממשכנת' דסירא צ"ל לבתר דקבלה מרב כהנא

דף לו אכלה ערלה שביעית וכלאים אינה חזקה פי' רשב"ם ערלה וכלאים אכילתן באיסור שביעית והפקר לכל ולכך לא מיחה משמע דסבירא ליה דטעמא דשביעית לאו משום איסורא אלא משום הפקר ולא משמע כן מדנקט לשביעית גבי ערלה וכלאים משמע דחד טעמא אית להו לכולהו ועוד דא"כ לא הוה לי' להפסיק בשביעית בין ערלה לכלאים לכך נראה דטעמא דשביעית נמי משום איסורא הוא ואיירי דזרעה בשביעית דקעביד איסורא ואפילו איירי בספיחים איכא למימר שאכלה ובצרה ולא הפקירה דקעביד איסורא כמו שאמרו מן השמור אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר

אמר רבא אין להן חזקה לאלתר נראה דהיינו דוקא כשאין לו מיגו דלא היו דברים מעולם או מיגו דהחזרתי כגון שראו אותן עדים עתה בידו אבל אם יש לו מגו נאמן ולא אמרינן דהוה כמגו במקום עדים מידי דהוה אאומן בדבר שהוא אומן ואדברים העשויין להשאיל ולהשכיר דאינו נאמן לומר לקוחין הן בידי ואפ"ה היכא דאית ליה מגו דלא היו דברים מעולם או מגו דהחזרתי נאמן והא דפריך מדר"ל אאבוה דשמואל משום דמלתא דאבוה דשמואל בדליכא מגו דלא היו דברים מעולם או החזרתי איירי מדקאמר דאי בעי אמר לקוחות הן בידי ולא קאמר דאי בעי אמר להד"מ או החזרתי דעדיפי מטענה לקוח והא דפריך נמי מדר"ל אמתני' משום דמתני' בדליכא מיגו איירי דאי איכא מיגו א"כ מאי איריא שנים אפי' לאלתר הוה חזקה

מיום ליום למעוטי מאי תימה דלמא אתי למעוטי פירא רבא ופירא זוטא ונהי דניר כ"ש הוא כמ"ש הרשב"ם ז"ל מ"מ לישנא דלמעוטי מאי לא אתי שפיר ועוד תימא מנא ליה דאתי למעוטי ניר דלמא ניר הוה חזקה והא דצריך שלשה שנים מיום ליום משום דעד תלת שנין מזדהר איניש בשטריה כמו שכתבו התוס' ועוד תימה דמאי קבעי בסמוך מאי בינייהו והלא טובא איכא בינייהו דשלש גדירות הן בציר מתלת שנין והתוספות כתבו דמשמע ליה דשלש בצירות שלימות כל שנת הבצירות ולא ידענא מנא ליה. על כן נראה דבשדה הבעל ושדה האילן כי היכי דלרבי ישמעאל ורבי עקיבא הוה חזקה בשלש אכילות הכי נמי לרבנן דפליגי עלייהו חזקתן בשלש אכילות ולא בעינן שלשה שנים שלימות בין לשמואל בין לרב דבשדה הבעל ושדה האילן כיון דאין עושין פירות תדיר אלא פעם אחת בשנה לא שייך כלל למימר בהו שיחזיק בהן שלש שנים מיום ליום כיון שאין עושין פירות מיום ליום ואי חזקתן שלש שנים מיום ליום היינו שצריך להזהר בשטרו שלש שנים מיום ליום הא ודאי ליתא דאם אין שטרו בידו ואומר לחבירו מינך זבינאא האי ארעא ואכלתיה שני חזקה ואבדתי שטרי מי מהימן אי לית ליה סהדי דאכלה שני חזקה האי ודאי לא מהימן אלמא דחזקה באכילות הפירות תליא מילתא ומשום הכי תפתיחא ואפיק כורא ועייל כורא לא הוה חזקה אע"ג דעברו שלש שנים. ובהא קמיפלגי רבי ישמעאל ורבי עקיבא סברי דלאו בשיהוי זמן תליא מלתא אלא בשלשה אכילות אפי' הן בשנה אחת כל שאין אכילתן בפרק אחד הוה חזקה הלכך כנס תבואתו מסק זיתיו כנס קייצו הוה חזקה ובשדה לבן שכל פירותיה נלקטין בפרק אחד הוה חזקה למר בשמנה עשר חדש ולמר בארבע עשר חדש דבבציר מהכי לא אשכחן שלש אכילות ורבנן דפליגי עלייהו סברי דהנך שלש אכילות בשיהוי זמן תליא מילתא דכל אחת מן האכילות צריכה להיות בשנה אחרת בפני עצמה אליבא דשמואל ואליבא דרב צריך שיאכל פירא אחת שלש פעמים ולהכי אמרו עד שיגדור שלש גדירות או יבצור שלש בצירות. ורב נמי על כרחך ס"ל הכי