תורת חיים חלק ב רעג

לפי שרוב תבואות נקצרות בניסן וה"ה נמי אם בא לידו בשבט וקצרה באייר הוי חזקה אע"ג דליכא באמצע אלא י"א חדשים קמ"ל דדוקא י"ח חדש בעינן

לרבנן מאי משמע דלרבי ישמעאל אתי שפיר ותימה לרבי ישמעאל נמי תיבעי תינח דבר שאין עושה פירות תדיר דסגי ליה בשלש אכילות דיליף לה משלש נגיחות דשור המועד דבר שעושה פירות תדיר כבתים ובורות וכל הני דחשיב להו ברישא דמתני' דליכא מאן דפליג בהו דחזקתן שלשה שנים מיום ליום מנא ליה דמשור המועד ליכא למילף דא"כ מנא לן דבעינן שלש שנים דלמא שלשה שבועות או שלשה חדשים או שמיטו' וי"ל דהנך נמי משור המועד יליף להו דכל שעושה פירות תדיר כל שנה תמימה אכילה אחת חשיבא כיון דלאו אורח' למיגר ביתא וכל הנך דרישא דמתני' בבציר משתא ומשכנתא נמי אמרינן סתם משכנתא שתא וכיון דהנאתן רגיל להיות על שנה תמימה לכך כל שנה ושנה אכילה אחת חשיבא

דף כט אלא מעתה מחאה שלא בפניו לא תיהוי מחאה אי אמרת בשלמא טעמא דחזקה משום דתרתי לא קפיד תלת קפיד שפיר דכיון דמחה לפני שנים אפי' שלא בפניו מ"מ הרי גילה דעתו דקפיד אלא אי אמרת משום דטפי מתלת לא מזדהר בשטריה א"כ צ"ל דכיון דמוחה איבעי ליה לאזדהורי בשטרא טפי דאי לאו הכי אמאי מחאה מבטלת חזקה וא"כ מחאה שלא בפניו אמאי מהני הא לא מצי לאזדהורי בשטרא כיון דלא ידע ממחאה מידי

תרתי ותלת מזדהר טפי לא מזדהר אין לפרש דמשום האי טעמא לחודא הויא חזקה דאין זה סברא כלל וכי משום דמצי למימר טעמא מאי דלית ליה שטרא נוציא דבר מחזקת מריה ועוד דקאמר לקמן תפתיחא ואפיק כורא ועייל כורא לא הוי חזקה ואמאי לא אמרי' נמי כיון דעברו עליו שלש שנים לא הוה מזדהר בשטריה אלא צריך לומר דעיקר טעמא משום קפידא הוא דכל אדם קפיד לאלתר כשרואה את חבירו אוכל נכסיו והאי כיון דלא מחה ולא קפיד ודאי מכר לו מיהו בבציר משלש שנים לא הוי חזקה דכל תוך שלש שנים אית ליה ריעותא נמי ללוקח כיון דתרתי ותלת מזדהר איניש בשטריה והאי כיון דלית ליה שטרא מסתבר דגזלן הוא אבל בתר תלת שנין דלא מזדהר איניש בשטריה ולית ליה ריעותא ללוקח ולמוכר אית ליה ריעותא דלא הוה קפיד לכך הוי חזקה והא דפריך אלא מעתה מחאה שלא בפניו לא תיהוי מחאה אע"ג דכשמיח' אפי' שלא בפניו מ"מ הרי גיל' דעתו דקפיד ולית ליה ריעות' נמי למוכר יש לומר דשפיר פריך אמאי מהניא מחאה שלא בפניו כשמוח' בשנה שנייה ושלישית דכיון דשתק בשנה קמייתא ולא קפיד אית ליה למוכר ריעותא וכיון דלוקח לית ליה ריעותא אמאי לא הוי חזקה

אמר מר זוטרא ואי טעין כו' מר זוטרא אמילתא דרבא קאי ולכך קאמר דאי טעין מחזיק לא מהימני לי השוכרים אלא ליתו תרי סהדי לאסהודי ליה דדרו ביה השוכרים תלת שנין ביממא ובלילה טענתו טענה אבל אי לא טעין לא טענינן ליה ואם היו השוכרין רוכלין שאין מצויין בבתיהן ואיכא למיחש שלא החזיקו כהוגן טענינן ליה כן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל פרק י"ב מהלכות טוען וצריך לומר דמר זוטרא כרב יימר ס"ל דנוגעין בעדותן הן מיהו אי לא טעין לא טענינן ליה

ומודה רב הונא בחנותא דמחוזא כתבו התוספות דשלש שנים שלימים דהיינו ששה שנים בעינן ותימא דא"כ פשיטא דמודה רב הונא כדפריך לעיל גבי באגי והתו' כתבו לפי שבני אדם שאינם חנווני' דרים בהן בין ביום ובלילה ואותן צריכים שלש שנים רצופים יום ולילה כו' ולא ידענא מנא להו הך מלתא דחניות לאו למידר בהו עבידי אלא למכור בהן סחורות ולא דיירי בהו אינשי. ועוד דא"כ אמאי לא שקיל וטרי ש"ס הכא הכי דה"ל למיפרך פשיטא ולישנויי לא צריכא דאיכא דדייר בהו בין ביום ובלילה וכו' כי היכי דשקיל וטרי לעיל גבי באגי לכך נראה דלא בעינן ששה שנים אלא בשלש שנים הוי חזקה בחניות ואע"ג דלא הוי שלש שנים שלימות אלא מקוטעות הא מתני' קתני בהדיא דבדבר שאין עושה פירות תדיר בשלש שנים מקוטעות סגי ורב הונא אמתני' קאי דקתני דחזקה הוי בשלש שנים זימנין בשלימות וזימנין במקוטעות ועל זה קאמר דבין בשלימות בין במקוטעות בעינן שאכלו רצופות וקאמר ש"ס דבחניות דסגי בהו נמי בשלש שנים מקוטעות מודה רב הונא דהוי חזקה אע"ג דאותן שלש שנים מקוטעות לאו רצופות נינהו אפי' הכי מודה כיון דליממא עבידי כו' ודוקא גבי באגי בעינן ששה שנים משום דכולא שתא דמובירה לא קעביד בה ולא מידי לכך לא סלקא בחושבנא אבל בחניות הא מחזיק בה כל שתא ושתא אלא דמקוטעות נינהו ואפי' רבנן דפליגי אדרבי ישמעאל בשדה הבעל מודה בחניות דבשלש שנים הוי חזקה דכיון דטפי מתלת שנין לא אזדהר לוקח בשטריה ומוכר לא הוה קפיד ולא מחא הוי חזקה ושאני התם דאיבעי ליה לאזדהורי בשטריה כיון דליכא אלא י"ח חדש וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' י"ב מהלכות טוען דבחניות כיון שדר בה שלשה שנים ביום הרי זו חזקה והראב"ד ז"ל כתב עליו שאין דרך הגמרא כן דלרבויי מפוזרות קאמר ולא לרבויי מקוטעות ולפי מה שפירשתי ניחא דלאו מקוטעות אתי לרבויי דכיון דמתניתין בהדיא קתני לה דזימנין סגי לה בשלש שנים מקוטעות לא איצטריך לאשמעינן לה לא מפוזרות קמ"ל. ובש"ע סי' ק"מ מייתי דעת הרמב"ם ז"ל וכתב שם בהג"ה די"א דבעינן שהחזיק בהן ששה שנים ביום ויש מחלקין שאם היתה כבר חנות סגי בשלש שנים ואם היה כבר בית כו' וכתב שכן נראה להורות ודברי הרמב"ם ז"ל נ"ל עיקר ואפשר דמשום הכי לא מייתי לה להא לעיל גבי ומודה רב הונא כי היכי דלא תימא דהכא נמי ששה שנים בעינן דומיא דבאגי וכן משמע קצת מדברי התוספות

דף ל ואת לא זבנית' מנאי איצטרי' למימר כן משום דאי הוה טעין מינך זבנית' הוה נאמן במיגו דלא היתה שלך מעולם כיון דליכא עדים למערער ורשב"ם ז"ל כתב ואת מינאי לא זבינת' שאפי' אם היית טוען דמינאי זבינת' הלא אין לך לא שטר ולא חזקה וקשה דא"כ מאי איצטרי' למימר הכי ועוד דאע"ג דאין לו לא שטר ולא חזקה הוה נאמן במיגו דלא היתה שלך מעולם כמ"ש התו'

אמר ליה מפלניא זבינא ואכלה שני חזקה א"ל פלניא גזלנא הוא כתבו התוספות יש לי עדים שהוא גזלן ואפילו דר ביה חד יומא הא קיימא לן דגזלן אין לו חזקה וקשה דהא אנן לא ידעינן דמהני מידי כי דר ביה מוסר חד יומא מההיא עובדא דלקמן דההוא דדר בקשתא בעילית' שמעינן לה א"כ הוה ליה לש"ס לפרושי הכא בהדיא ולמימר ליה מפלניא זבינא דדר ביה חד יומא ואכלה שני חזקה ועוד דהשתא עיקר חסר והוה ליה לפרושי נמי ולמימר פלניא גזלנא הוא וק"ל דגזלן אין לו חזקה דאכתי לא ידעינן דגזלן אין לו חזקה אלא מימרא דר' יוחנן היא לקמן בפירקין לכך נראה דבהך עובדא וכן בעובדא דבתר הכי הכי קאמר פלניא גזלנא הוא בשדה זו שיש לי עדים שממני גזלה והא דלא אסיק בהו כדמסיק לעיל לאו קמודית לי דארעא דידי הוא ואת מינאי לא זבינתא כו' משום דבהנך תרתי עובדי לא הוה קא מודי ליה דארעא דידיה היא דדוקא לעיל הוה קא מודי ליה דדיליה היא מדקאמר ליה מעיקרא מפלניא זבינתא דאמר לי דזבנא מינך משמע דהודה דדידיה היא דאי לאו הכי לא הוה ליה למימר אלא מפלניא זבינתא ותו לא אלא ודאי לפי שאמר ליה המערער מאי בעית בהאי ארעא והלא שלי היא לכך השיב לו ידענא ששלך היתה אבל זבינתא מפלניא דאמר לי דזבנא מינך אי נמי כמ"ש הרא"ש בשם הר"ר יונה ז"ל דלעיל איירי כשהודה המחזיק שיודע שהיתה הקרקע של המערער אף בלא דברי המוכרה לו וכ"כ בהדיא הרמב"ם ז"ל בפי"ד מהלכות טוען וז"ל ובא המערער וא"ל מה לך ולשדה זו הודה ואמר ליה יודע אני שהיתה שלך כו' וכיון דיודע ודאי שהיתה של המערער והאי דאמר ליה מוכר דזבנה מיניה ספק הוא אם אמר וו האמת אם לאו ואין ספק מוציא מידי ודאי לכך א"ל זיל לאו בעל דברים דידי את כלומר איני צריך להשיבך כלום ולאתויי לך ראיה דפלניא גזל שדה זו ממני דבלאו ראיה נמי כיון דאין ספק מוציא מידי ודאי אבל בהנך תרתי עובדי גרסינן בכל הספרים א"ל מפלניא זבינא ואכלה שני חזקה ולא גרסינן דאמר לי דזבנא מינה משמע דמערער א"ל מאי בעית בהאי ארעא והלא שלי היא והשיב לו מפלניא זבינא ואין אני מכירך ואפשר שלא היתה שלך מעולם ולכך איצטריך למימר ליה פלניא גזלנ' הוא פי' יש לי עדים שבגזל באה הקרקע בידו וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות טוען שכתב ראובן שערער על שמעון ושמעון אמר איני יודע מה אתה סח אלא שדה זו מלוי לקחתיה ואכלתיה שני חזקה א"ל ראובן והלא יש לי עדים שבערב באת אלי כו' מדכתב ושמעון אמר איני יודע מה אתה סח משמע דלא הודה ליה מידי

דף לא אכל שית אין לך מחאה גדולה מזו כתבו התוספות דהא דלא סגי אפי' לא אייתי סהדי אלא אתלת שנין ויהא נאמן לומר לקחתיה קודם מינך במיגו דאי בעי אמר מינך זבינתא דלאו מיגו הוא דאינו יודע אם יש לזה שטר שקנאה ממנו וקשה דמידי הוא טעמא דאכלה שית דלא מהניא משום דכיון דמכרה בשטר קלא אית ליה כמ"ש הרא"ש ז"ל וכיון דידע דמכרה היה לו להזהר בשטרו א"כ אמאי לא הוה מגו מעליא דכיון דידע שקנאה אי בעי אמר מינך זבינתיה. ולכך נראה דלא אמרינן מיגו בכי האי גונא משום דהוה מיגו דהעזה דניחא ליה למימר לקחתיה ממנו קודם מינך שאינו יכול להכחישו על כך ואינו מעיז פניו נגדו ממה שיאמר מינך זבינתא שצריך להעיז פניו כיון שחבירו יודע דלא זבין ליה מידי. ובסמוך דקאמר רבא מה לו לשקר אי בעי אמר מינך זבינתא משום דהשתא נמי כי טען של אבותי היא מעולם אי לאו דאמת הוא הוי העזה וכן לקמן גבי ההוא דדר בקשתא בעיליתא דקאמר דאי א"ל קמאי דידי זבנה מינך מהימן מגו דאי בעי א"ל אנא זבנתא מינך משום דהשתא נמי אי לאו דזבין קמיה דידיה הוי העזה

אבל נשאת וא"כ באו עדים הרי זו לא תצא וטעמא משום זילותא דבי דינא כתבו התוספות וקשה לרשב"א דע"כ לאו טעמא משום זילותא הוא דא"כ אפי' לא נישאת אלא התירוה לינשא תנשא וכו' לא ידענא מאי קושיא דהא איכא למימר דאין הכי נמי אפי' לא נשאת אלא התירוה לינשא תנשא ואיידי דנקט ברישא אימתי אני אומר תצא בזמן שבאו עדים ואח"כ נשאת דלא מצי למיתני בזמן שבאו עדים ואחר כך התירוה נקט נמי אבל נשאת ואחר כך באו עדים הרי זו לא תצא

דף לב במיחש זילות' דבי דינא קמיפלגי תימה מאי ס"ד דסתמא דש"ס דבעי למימר הכי וכ' לא ידע דאיכא לאקשויי א"ה מאי אירי' חד אפי' תרי נמי כדפרי' רב אשי ועוד דרבי יהודה ור' אלעזר ורבן שמעון כולהו קאמרי במלתייהו ע"פ עד אחד משמע דעיקר מלתא בעד אחד תליא ועוד קשה דמאי איצטריך למימר דמעיקרא אחתיניה ע"י קלא והדר אסקיניה ע"י עד אחד הוה ליה למימר סתמא דנפק עליה קלא דבן גרושה ובן חלוצה הוא ואתא עד אחד ואמר דכהן הוא ואתו בי תרי אמרי כו' ונהי דאיצטריך למימר דנפק עליה קלא מעיקרא כדפי' רשב"ם ז"ל דאי לאו קלא עד אחד להכשירו למה לי מ"מ הא דאחתיני' ואסקיי' מעיקרא לא איצטריך למימר ועוד תימא כיון דאחתיניה מעיקרא אמאי אסקיניה והא איכא זילותא דבי דינא וכ"ש דהדר ואחתיניה דהוי זילותא טפי ומה שכתבו רשב"ם ז"ל והתוספות דליכא זילותא דבי דינא אלא היכא דהורידוהו ע"י עדות אבל בשביל קול בעלמא ליכא זילותא דוחק הוא דמה לי על ידי עדות מה לי על ידי קול כיון שסותרין דיניהן וחוזרין וסותרין דמיא לחוכא ואטלולא. על כן נראה לפרש דסתמא דש"ס סבירא ליה דזילותא דבי דינא לא הוי אלא כשהורידוהו שני פעמים ואחר כך רוצין להעלותו וכן פירש"י ז"ל במסכת כתובות והשתא ניחא דכולהו נקטי על פי עוד אחד דבתרתי סהדי לא מצו למימר הכי דאי אתו מעיקרא תרי סהדי ואמרו דבן גרושה וחלוצה הוא ואחתיניה והדר אתו תרי סהדי ואמרו דכהן הוא ואסקינהו לא מצו תו למימר דהדר אתו תרי סהדי ואמרו דבן גרושה וחלוצה הוא ואחתינהו דתרי עדים כמאה דמי וא"כ אמאי הדרי ואחתיניה אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה ומהאי טעמא לא מצי נמי למימר דמעיקרא נפק עליה