תורת חיים חלק ב רסז

שלא היו עמודין לספר עזרה מדקאמר רבי מאיר נשתיירו שם שני טפחים שלא יהא ספר תורה נכנס ויוצא כשהוא דחוק ואי היו לו עמודין תיפוק ליה דבעינן אותן שני טפחים לצורך העמודין שארכן יותר מאורך הספר כדי אחיזה מצד זה דהיינו טפח וכדי אחיזה מצד זה טפח כדי לגלול אותו בהן אלא ודאי לא הוה ליה עמודין כלל. ובש"ע טור י"ד סימן רע"ב כתב בהג"ה והעמוד שבסוף הספר יש אומרים דמצטרף להיקף וכאשר כתבתי עיקר וכן יש להורות

לרבות שברי לוחות הא דלא קאמר לרבות עמודין דכל ריבויין שבתורה לא מרבינן מנייהו אלא דבר הדומה ושייך לאותו דבר שכתוב בפירוש לכך הכא נמי צריך לרבות מיניה שברי לוחות או ס"ת שדומין ללוחות

יישר כחך ששברת משום דמוטב הוא שיהיו נידונין כפנויה ולא כאשת איש כדאיתא במדרש. ועוד נראה שעל ידי שנשתברו הלוחות אזל ליה הקטרוג שהיה להן לפמליא של מעלה על ישראל לפי שהתורה אלפיים שנה קודם בריאת העולם היתה כתובה מימינו של הקב"ה באש שחורה על גבי אש לבנה שנאמר מימינו אש דת למו ובשעה שנתנה לישראל כביכול נטל הוא יתברך התורה ההיא בפיו והוציאה מפיו בדברו עם ישראל אנכי ולא יהיה לך וגומר ונחקקה על הלוחות וכן משמע במדרש שיר השירים רבה דאיתא התם ישקני מנשיקות פיהו כיצד היה הדיבור מפי הקב"ה רבי שמעון בן יוחאי אומר מלמד שהיה הדבור יוצא מימינו של הקב"ה לשמאלן של ישראל וחוזר ומקיף וכו' והקב"ה מקבלו מימינו וחוקקו על הלוח ורבנן אמרי הדבור היה יוצא מפי הקב"ה מימינו לימינן של ישראל וכו' והקב"ה מקבלו מימינו וחוקקו על הלוח פתח ואמר שהדבור יצא מפי הקב"ה וסיים שהדבור היה יוצא מימינו וצריך לומר דהיא היא שהתורה הכתובה באש שחורה מימינו יתברך היא יצאה מפי הקב"ה וכן פירש"י ז"ל בהדיא בפ' וזאת הברכה מימינו אש דת למו התורה שהיתה כתובה מאז לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה נתן להם בלוחות כתב יד ימינו ובמסכת שקלים נמי איתא רבי פנחס בשם ר"ל אמר תורה שנתן הקב"ה למשה נתנה לו באש לבנה חרותה באש שחורה היא חצובה מאש ונתונה מאש שנא' מימינו אש דת למו משמע כדפי' ולהכי כתיב וכל העם רואים את הקולות שראו אותיות התורה ההיא יוצאות מפי הגבורה ונראה דהיינו הא דאיתא פרק ר' עקיבא שלאחר מתן תורה בא השטן ואמר רשב"ע תורה היכן היא ולכאורה קשה מה היה חסר לו לשטן כיון דלא הוה שום נתינה רק שהוא יתברך דבר פנים בפנים עם ישראל עשרת הדברות אלא ודאי התורה שהיתה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה היתה חסרה לו והיינו מה שקטרגו המלאכים ואמרו חמדה גנוזה שאתה משתעשע בה תתקע"ד דורות כולי אתה מבקש ליתנה לבשר ודם ובשעה שנשתברו הלוחות פרחו אותיו' התורה ההיא שהיו חקוקות בלוחות וחזרו למעלה למקומן מימינו יתברך כמ"ש חז"ל שלשה חזרו למטעתן כתב לוחות שנאמר ואשברם לעיניכם תנא לוחות נשברות ואותיות פורחות ונראה דהיינו הא דאיתא במדרש שוחר טוב בשעה שעשו ישראל העגל שמחו המלאכים אמרו עכשיו תחזור התורה אלינו ולכאורה קשה דמה חזרה שייך כיון שכבר קבלוה ושמעוה מפיו יתברך אלא על התורה הקדומה שהיתה חקוקה בלוחות אמרו כן וכיון שעל ידי שבירת הלוחות חזרה התורה הקדומה אל מקומה הראשון למטעתה מימינו יתברך נסתלק בזה קטרוג המלאכים והשטן מישראל לכך א"ל הקב"ה יישר כחך ששברת

דאמר רבי יוחנן למה נקרא שמה רות תימה דמאי איצטריך לאתויי הא דאמר רבי יוחנן והא קרא בהדיא כתיב דדוד יצא מרות וידוע נמי דאיהו יסד ספר תהלים כדקתני בסמוך ויש לומר דהא משני פורעניות דאית ליה אחרית היינו שהפורענות עצמו נהפך לאחרית פירש דהפורענות היה סיבת האחרית ואי לאו הא דרבי יוחנן איכא למימר דהך פורענות לאו סיבת יציאת דוד הוה דאפי' אי הוה נסיב בועז איתתא אחריתי נמי הוה נפיק מיניה דוד בזכותו או בזכות אבותיו או באקראי בעלמא לכך מייתי הא דרבי יוחנן דאמר שעל שם דוד נקראת שמה רות אלמא דזכותה של רות גרמה שיצא ממנה דוד דלהכי לא קראו שם אמו של דוד רות נמצא כי הרעב ומיתת אלימלך ובניו מאת ה' היתה זאת כדי שיצאו לשדי מואב ותתגייר רות על ידיהן כדי שיצא ממנה דוד ואם כן הפורענות גופיה סיבת האחרית הוה ונראה דלכך אמר דוד אני עבדך בן אמתך פתחת למוסרי נקט בן אמתך ולא אמר בן עבדך רמז לרות כי בזכות' יצא ממנה וכן משמע דעל רות קאי דלהכי סיים בדבריו ואמר פתחת למוסרי ואמרו חכמים שתי מוסרות שהיו עלי פתחת רות המואביה ונעמה העמונית שאמרת מואבי ולא מואבית וכו' ואפשר לומר דלהכי נקט בן אמתך כלומר איני בוש להתייחס אחריה אף על גב שהיה מואבית כיון שפתחת למוסרי שאמרת מואבי ולא מואבית

ופרשת בלעם נראה דלאו אשלש נבואות הראשונות קאמר דאינהו כיון דלישראל הוה קא מתנבא ודאי צרכי משה ותורתו נינהו אלא אנבואה רביעית קאמר דכתיב ועתה הנני הולך לעמי לכה איעצך וגומר דעיקר. נבואתיה לעובדי כוכבים הוה דכתיב והיה אדום ירשה והיה ירשה שעיר וירא את עמלק וצים מיד כתים וענו אשור וגומר דהך פרשתא הוה דומיא דספר איוב דאינהו נמי עיקר נבואותייהו לעובדי כוכבים הוה כדאמר לקמן

דף טו הכי גרסינן ע"כ הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע ופירש"י ז"ל בפרק הקומץ הקב"ה אומר ומשה אומר אחריו כדי שלא יטעה בכתב וכותב מכאן ואילך משה כותב בדמע ולא היה אומר אחריו מרוב צערו כמו שנאמר להלן מפיו יקרא וגו' שלא היה אומר אחריו מחמת צער משום דקינות היה וכתב בטור א"ח סימן ל"ב ובש"ע דלא יכתוב הסופר על פה כשמקרא אותו אחר אלא א"כ יחזור הוא ויקרא בפיו

שמונה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק עשירי מהלכות תפילה שמונה פסוקים שבסוף התורה מותר לקרות אותם בבית הכנסת בפחות מעשרה אף על פי שהכל תורה היא וכולי משמע דמפרש הא דקאמר יחיד קורא אותן היינו אפילו אין שם עשרה קורא אותם כדין קורא בציבור בברכה תחילה וסוף וכן נראה דהכי משמע לישנא דיחיד קורא אותן דלפי' רש"י ור"ת ז"ל דאתי לאפוקי שלא יקראו אותן שנים זה ארבעה פסוקים וכולי הוה ליה למימר אחד קורא אותן דאחד הוא ההיפך משנים אבל יחיד הוא ההיפוך מרבים כמו יחיד ורבים הלכה כרבים ובפרק ארבעה ראשי שנים קאמר והכתיב דרשו ה' בהמצאו התם ביחיד הכא בציבור ובפרק בני העיר קאמר אבל קללות שבמשנה תורה פוסק מאי טעמא הללו בלשון רבים אמורות והללו בלשון יחיד אמורות וכן בכולהו דוכתי אשכחן דיחיד היפוך רבים הוא לכך נראה דהכא נמי קאמר יחיד קורא אותן לאפוקי שאין צריך לקרותן ברבים בציבור. ועוד קשה דלפירש"י ור"ת ז"ל כיון דאתי לאשמעינן דאין מפסיקין בהן הוה ליה למימר בהדיא שמונה פסוקים שבתורה אין מפסיקין בהן אלא אחד קורא אותן כדקתני בפרק בני העיר גבי קללות דתנן התם אין מפסיקין בקללות אלא אחד קורא את כולן והתם נמי אחד קורא את כולן קתני ולא קתני יחיד קורא את כולן משמע כדפי' דיחיד היפוך ציבור הוא ולא שייך למיתני יחיד קורא את כולן ועוד קשה דלדבריהם מלתא בלא טעמא הוא וכי בשביל דהנך קראי נשתנו משאר כל התורה יהא אסור להפסיק בהן מה ענין זה לזה דהא דאין מפסיקין בקללות טעמא מפרש התם משום דכתיב מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו אי נמי לפי שאין אומרים ברכה על הפורעניות והנך טעמי לא שייכי הכא אבל מה שמותר לקרותן בפחות מעשרה בשביל שנשתנו ניחא משום דאף על גב דתורה נינהו ומשה מפי הגבורה אמרן הואיל ומשמעתן שהן אחר מיתת משה הרי נשתנו לכך אין קדושתן חמורה כל כך ומותר ליחיד לקרותן וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל שם ולפי זה הא דמשני הואיל ואשתני אשתני לאו משום דכתבן בדמע קאמר כדפירש רש"י ז"ל אלא הואיל ואשתני משמעותן קאמר דאשתני קריאתן ובשולחן ערוך טור א"ח סימן תכ"ח כתב שמונה פסוקים אחרונים שבתורה אין מפסיקין בהן והיינו כדפירש' רש"י ור"ת ופירש הרמב"ם ז"ל עיקר ולפיכך מותר להפסיק בהן

וכתיב התם מי העיר ממזרח צדק לספרים דגרסי איתן האזרחי דקא חשיב הכא יעקב נראה דקרי ליה הכי מדכתיב גביה ויזרח לו השמש

לא ס"ד דכתיב מי יתן בספר ויוחקו סיפא דקרא דמי יתן אפוא ויכתבון מלי הוא וחד עניינא נינהו אלא שכפל דבריו במלות שונות ולהכי מסתבר לאוקמי ג"ש דאפוא במשה מדכתיב ויוחקו ולא כתיב ויכתבו משמע דבמשה איירי דאקרי מחוקק מיהו אי לאו גזירה שוה דאפוא מויוחקו לחוד ליכא למילף דלאו ייתורא הוא ואינו אלא גילוי מלתא בעלמא

ששנותיו ארוכות כעץ דכתיב כי כימי העץ ימי עמי

דור ששופט את שופטיו כתבו התוספות תימה לר"י דאמר בפ"ב דתמורה כל האשכולות שעמדו לישראל מימות משה עד שמת יוסף בן יועזר לא היה בהן שום דופי ודבריהם תמוהים דהא פריך התם הא מכאן ואילך היה בהן שום דופי והתניא מעשה בחסיד אחד כו' אמר רב יוסף דופי של סמיכה קתני ופירש"י ז"ל שם דעד יוסף בן יועזר לא נחלקו בסמיכה ובשום דבר שעדיין לא נתמעט הלב ולהכי נקט סמיכה שהיא היתה מחלוקת ראשונה משמע בהדיא דלאו לענין דופי של חטא קאמר אלא לענין תלמוד תורה ואיכא למימר דדופי של חטא הוה בהו ושמא התוספות סברי מדנקט שום דופי משמע הן לענין תורה הן לענין חטא ומסיק דבתר הכי הוה בהו דופי של סמיכה אבל רש"י ז"ל פירש שם דופי קא ס"ד דופי של חטא משמע דלפי המסקנא לא איירי בדופי של חטא כלל. ועוד הא פשיטא דכולהו שופטים דחשיב להו בספר שופטים צדיקים גמורים היו וכ"ש למאי שאמרו חכמים דבימי אבצן היה דהיינו בועז דבועז צדיק גמור הוה ואם כן היאך קאמר דור ששופט את שופטיו ועל כרחך צריך לומר דלאו בשופטים שנתמנו פרנסים על ישראל קאמר דאינהו ודאי צדיקים הוו אלא בדייני קאמר כמו שופטים ושוטרים תתן לך דמדכתיב ויהי בימי שפוט השופטים ולא כתיב ויהי בימי השופטים יליף שהטובים שהיו באותו הדור דהיינו דיינים וחכמיהם מקולקלים במעשיהן הוו ולעולם האשכולות גופייהו דהיינו הפרנסים לא היה בהן שום דופי

דף טז ויהי היום ויבאו בני האלהים להתיצב יום טוב של ראש השנה היה כדאיתא בזוהר ויבא גם השטן בתוכם לקטרג על העולם כדרכו ויאמר ה' אל השטן מאין באת כלומר על איזה דבר באת לקטרג ויען השטן ויאמר רבש"ע שטתי בכל העולם כולו ולא מצאתי כעבדך אברהם דבבראשית רבה איתא ואברהם היו יהיה רבי תנחום בשם רבי ברכיה בשרו שאין העולם חסר משלשים צדיקים כאברהם יהיה בגימטריא הכי הוי והיה השטן מקטרג על שלא מצא בעת ההיא בכל העולם כולו אפילו צדיק אחד כאברהם ויאמר ה' אל השטן השמח לבך אל עבדי איוב וגומר ואף על גב דלא הוו שלשים מכל מקום זימנין דבחדא סגי דכתיב וצדיק יסוד עולם כדאיתא בזוהר חדש פרשת וירא יומא חד נפק רבי שמעון ואשכח חד מלאכא דאפיק תלתין שלהובין מפומיה למיחרבא לעלמא בגין דלא הוו שכיחין תלתין זכאין בההוא דרא ואסיק שם דאיתקיים עלמא בגין דרבי שמעון לחודיה משום דכתיב וצדיק יסוד עולם מיהו שטן על כרחך לשם שמים נתכוין מדקאמר ומהתהלך בה והזכיר זכותו של אברהם שעמד בנסיון ולא הרהר אחר מדותיו ש"מ דכוונתו היה כדי שינסה הקב"ה את איוב וכשלא יעמוד בנסיון יזכור חביבותיה דאברהם

הכי גרסינן כתיב התם רק רע כל היום וכתיב הכא רק אליו אל תשלח ידך

מלמד שהיה. גוזל שדה מיתומים ומשביחה קצת תימה היכי עביד הכי והא אמרינן בריש פרק איזהו נשך לא תגנבו דכתב רחמנא למה לי לכדתניא לא תגנובו על מנת לשלם תשלומי כפל

מלמד שהטעימו הקב"ה מעין העולם הבא דכתיב הרה ויולדת יחדו הריון ולידה ביום אחד וכתיב ונשא ענף ועשה פרי מה ענף בכל יום אף פרי בכל יום הכי איתא במסכת שבת משמע דעולם הבא דנקט ש"ס בכולי דוכתי היינו תחיית המתים דבעולם הנשמות