תורת חיים חלק ב רסו

רב נחמן וכו' אלעיל קאי דקאמר דבבבל אזלינן בתר מעליותא דבי רדו יומא וקא משמע לן השתא שאם הוא שדה שמשקין אותה לא בעינן בבל כולי האי אלא כיון דאית בה שיעור פעולת יום שלם בהשקאה אזלינן בתריה אף ע"ג דלית בה כדי חרישת יום דכל היכא דאיכא חדא מילתא למעליותא אזלינן בתריה ואי שיעורא דבי דלו יומא פחות הוא מתשעה קבין איכא למימר דדוולא דקאמר אארץ ישראל נמי קאי דבדוולא לא בעינן כדי תשעה קבין בא"י ולא בי רדו יומא בבבל אלא בבי דלו ילמא סגי בתרוייהו ומכל מקום בי דלו יומא בציר הוא מבי רדו יומא דודאי חורשין טפי בחד יומא ממאי שמשקין בדלי ואין להקשות כי הוו בי דלו יומא מאי הוי הא לית ביה יומא דרדיא ואם כן היאך ישכור פועלים לחרישה כדפריך לעיל אי יומא כרבא יומא זרעא לא הוי דשאני לעיל דתרווייהו חרישה נינהו ומלאכה אחת הן הלכך אי לאו דיומא זרעא וכרבא שוין לא הוי שיעור פעולת יום שלם אבל דוולא דפעולה אחריתי היא אי אית בה שיעור פעולת יום שלם בהשקאה מיחשבא לה אינשי ואזלינן בתרה אף ע"ג דלא הוי יומא דרדיא. ובפרדסא נמי צריך לומר דבבבל כיון דהקרקע אינה טובה לא חשיבא אלא בפרדס גדול יותר מכדי מה דרפיק גברא ביומא לכך קאמר דשיעור חלוקה הוי בכדי דרפיק גברא ביומא דאף ע"ג דלא חשיבא כיון דאיכא פעולת יום שלם אזלינן בתריה ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות שכנים משמע נמי דסבירא ליה כפי' ר"ח ז"ל שכתב ושדה שמשקים אותה בכלי עד שיהא בה כדי שימלא הפועל יום אחד לזה ויום אחד לזה ומשמע מדבריו שם דדוקא בבבל אית ליה האי שיעורא אבל בארץ ישראל לא שהרי כתב מתחילה בד"א בארץ ישראל אבל בבבל וכו' משמע דמ"ש ושדה שמשקים אותה בכלי וכו' אבבל קאי מדלא כתב אבל שדה שמשקים אותה בכלי בין בבבל בין בארץ ישראל עד שיהא בה וכו' וצריך לומר דפשיטא ליה דתשעה קבין בציר הוא משיעורא דבי דלו יומא לכך אזלינן בתריה ובב"י בסימן קע"א כתב דלדעת הרמב"ם ור"ח ז"ל לענין זה לא היה חילוק בין ארץ ישראל לבבל ואין נראה כן מדברי הרמב"ם כמו שפירש' ובש"ע סימן קע"א העתיק לשון הרמב"ם ז"ל וצריך לפרש דמה שכתב שם ושדה שמשקים אותה בכלי דוקא אבבל קאי כדפי'

לא יפחות לו משלשת קבין מדלא קאמר יתן לו שלשה קבין משמע דשיעורא דשלשה קבין הוא בקרקע טובה ולכל הפחות הוא נותן לו שלשת קבין אבל כשאין הקרקע טובה כל כך נותן לו ששה קבין שאינה חשובה לטרוח בפחות מכן דומיא דשדה דבטובה סגי בתשעה חצאי קבין וכשאינה טובה בעי' כפליים דהא רבנן ורבי יהודה לא פליגי וקא בעי בבבל מאי שאין הקרקע טובה כלל וכמו שפירש ריב"ם לעיל

אין אלו אלא דברי נביאות כתב רש"י ז"ל והתוספות דלאו לשבח קאמר אלא כלומר בלא טעם וקשה דהא מדנקט ש"ס הך מילתא דרב דימי דמן חיפה הכא איידי דקרא דברי חכמים נבואה כדפירש"י ז"ל משמע דלשבח קאמר ועוד דאם כן רבי יוסי פליג אדסומכוס ואמאי קאמר תניא נמי הכי הא אבוה דשמואל כתנאי אמר למלתיה לכך נראה דאין אלו אלא דברי נבואות לשבח קאמר שאין כל אדם יכול לשער ולצמצם הא דבעינן דוקא שלשת קבין ואין זה אלא בדמות נבואה ממש והשתא ניחא דנקט אמר ר' יוסי ולא רבי יוסי אומר דלאו לאפלוגי קאתי וכן כתבו התוס' בפ' כיצד מעברין

הכי קאמר אף על פי שניטלה מן הנביאים מן החכמים לא ניטלה פירש"י ז"ל אף על פי שניטלה מן הנביאים שאינם חכמים ותימה לומר כן דהא אמרינן אין השכינה שורה אלא על חכם גבור וכו' ועוד קשה דמאי קאמר מן החכמים לא ניטלה והא בטלה הנבואה מיום שחרב בית המקדש דכתיב גם נביאיה לא מצאו חזון מה'. ועוד קשה דהא דקאמר אמימר דחכם עדיף מנביא על כרחך בחכם דלאו נביא קאמר ואם כן מאי ענינו להך מילתא דרבי אבדימי: ועוד דקאמר תדע ופירש רש"י ז"ל דקאי אמילתא דרבי אבדימי ואם כן אמאי הפסיק הענין בהא דאמימר לכך נראה דתרתי גווני נבואה נינהו נבואה ממש כמשה ושאר הנביאים ששמעו התורה והמצוה מפי הגבורה ואיכא נבואה אחריתי שאין המתנבא שמע דבר מפי הגבורה אלא שמרוב חכמתו מחדש ואומר דינים והלכות ומכוין אל האמת כאלו נמסר מסיני כמו חכמי המשנה והתלמוד והיינו דמשני אף על פי שניטלה מן הנביאים מן החכמים לא ניטלה אותה הנבואה שהאדם מחדש ואומר על ידי חכמתו לא ניטלה אמר אמימר וחכם עדיף מנביא אמימר אתי לשנויי דלא תיקשי וכי מה ענין דברי חכמים לדברי נבואה ממש וכי דברי חכמים נבואה נינהו שמדמה אותן להדדי לכך קאמר דאדרבא חכמים יש בהן נבואה יותר ממה שיש בנבואת הנביא שהרי נביא ממש תלוי בנבואת חכמים וקאמר אביי תדע שדברי חכמים ודיניהן נבואה נינהו שהרי גברא רבה אמר מילתא ומתאמרא כו' וכיון דרב אבדימי קאמר דדברי חכמים ודיניהן נבואה היא ניחא דסמיך ש"ס מילתיה להא דא"ר יוסי אין אלו אלא דברי נביאות לפי מה שפי' דלשבח קאמר

ונתנה לשוטים ולתינוקות לפי שהקדוש ברוך הוא וותרן הוא ומצדו לא יבצר ואפילו לאחר החורבן הוא משפיע רוחו על ישראל אלא לפי שאין עושין רצונו אין הרוח שורה אלא על אותן שאינם מהוגנים כשוטים ותינוקות משל למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו סרחו עליו כעס המלך וצוה להשליך את הסעודה לכלבים

ונתנה לשוטים ולתינוקות נראה דלפי זה ניחא הא דאשכחן בכמה דוכתי דאמרי ליה חכמים לינוקא פסוק לי פסוקיך כשרצו לידע עתידות וסמכו עצמן על אותו פסוק דלא ניחוש הוא אלא ראוי לעשות כן כיון דמיום שחרב בית המקדש ניתנה הנבואה לתינוקות כשהתינוק אומר לו פסוקו כדמות נבואה הוא וראוי לסמוך עליו

כגון זה כופין על מדת סדום כתבו התוספות תימה לר"י לרבה אמאי איצטריך קרא בבכור דיהבינן ליה אחד מצרא לדעת הרמב"ם ז"ל ניחא דאית ליה שאפי' אין השדה כלה שוה כגון שהיו בה שני חלקים בינונית וחלק האמצעי עידית שאי אפשר לו לבכור שיטול כל חלקו כאחד אלא אם כן כל העידית שלו אפילו הכי הבכור נוטלו ובשומת דמים כמ"ש ה' המגיד בפי"ב מהלכות שכנים אם כן איכא למימר דלהכי איצטריך קרא בבכור דבפשוט אינו נוטל כי האי גונא דלאו מדת סדום הוא

תרתי ארעתא אחד ניגרא לפירש"י ז"ל ניחא דנקט שהן אניגרא דכיון שצריך להשקותן אין מברכות זו יותר מזו לכך לא שייך למימר מעלינן ליה בנכסי דבי בר מריון אבל לפירוש התוספות קשה דמאי איריא שהן אניגרא הא אפילו כי ליכא שום ניגרא נמי דינא הכי

דף יג שאני אומר עובד לזה כולי דקדק בדבריו וא"ל שאני אומר משום דרב' נמי ידע דאיכא למימר הכי דלהכי לא קמיבעיא ליה בפשוט ופשוט דהוה פשיטא ליה דעובד לזה יום אחד ולזה יום אחד אלא דבכור ופשוט לא ניחא ליה למימר שיעבוד לזה יום אחד ולזה שני ימים מהטעם שכתב רבינו תם לכך השיב לו שאני אומר כו' דאע"ג דלדידך לא מסתבר למימר הכי אני אומר כן

תורה בפני עצמה נביאים בפני עצמן כולי הטעם נראה כדי שלא יגלול תורה ונביאים בחנם כשירצה לקרות בכתובים לפיר"י או איפכא שלא יגלול כתובים ונביאים בחנם כשירצה לקרות בתורה לרשב"א ורבי מאיר לא חייש להכי ורבנן סברי דמהאי טעמא צריך להיות אפי' כל נביא בפני עצמו שלא יגלול כל הנביאים כשירצה לקרות בנביא אחרון ולפי טעם זה ספרים שלנו שעשויין קונטרסי' מותר לכרוך תורה ונביאים וכתובים כאחד אפילו לרבנן דלא שייך האי טעמא והשתא ניחא מה שהקשה במרדכי תימה על מה סמכו להדביק הכ' יחד והא קי"ל ר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה ותו הא קי"ל הלכה כרבים אם כן כחכמים היו לנו לפסוק

דף יד נשתיירו שם שני טפחים שלא יהא ספר תורה נכנס ויוצא בדוחק וא"ת לרבי מאיר אמאי לא הניחו ארכו של ספר תורה לארכו של ארון באותן שני טפחים שנשארו ברחבו והיה יוצא ונכנס שם שלא בדוחק ויש לומר משום דכתיב ושמתם אותו מצד ארון וצדדי הארון לא הוי אלא סמוך לשני כותלי רחבו של ארון אבל סמוך לשני כותלי ארכו של ארון לאו צדדי הארון הוא אלא מעלה ומטה הוי לפי ששני הלוחות היו מונחות בארון זו אצל זו כסדרן דהיינו כסדרן של עשרת הדברות זו אחר זו נמצא דשני כותלי רחבו צדדין נינהו ושני כותלי ארכו מעלה ומטה נינהו ולהכי בשעה שהיו נושאין את הארון לא היו נושאים אותו לארכו כדרך שנושאין ארונות של חול אלא לרחבו היו נושאין אותו כדאמרינן בפרק שתי הלחם דבדיו לפותיה דארון הוו יתבי דתרי גברא באמתא ופלגא לא מסתגי להו לפי שהיו נושאין אותו כסדר מלמעלה למטה ומהאי טעמא נמי כל הכלים שבמקדש ארכן לארכו של בית היו נתונין חוץ מן הארון שארכו לרחבו של בית כדאיתא התם

שלא יהא ס"ת נכנס ויוצא כשהוא דחוק והא דבעי שני טפחים ולא סגי בבציר מהכי שמא יש לומר דבעינן טפח מכאן שיכניס חד ידא מהאי גיסא וחד ידא מהאי גיסא ויכניסו יפה ויוציאו יפה שלא בדוחק והיינו דפריך ואי סלקא דעתך ס"ת הקיפו ששה טפחים כו' דליכא למימר שלא היה ארכו ששה טפחים דשל קלף הוה דמשמע דלהא דלא יהא ס"ת נכנס ויוצא כשהוא דחוק לא בעינן טפי משני טפחים ואי בציר מששה הוה בפחות משני טפחים הוי סגי אי נמי פשיטא ליה דספר תורת משה על גויל היתה כתובה כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפרק א' מהלכות תפילין הלכה למשה מסיני שהיו כותבין ספר תורה על הגויל ותפילין על הקלף וכן כתב רבינו ניסים ז"ל בפ' המוציא יין דכיון דמצוה מן המובחר בגויל ולכך דייק הכא בתרי פושכי היכי יתיב

ואכתי תרי בתרי היכי יתיב כתבו התוספות משמע שעם עמודין היה הקיפו ששה שאם היה הקיפו בלא עמודין אם כן נפיש ליה משני טפחים בהדי עמודין ודבריהם תמוהים דמה נפשך אי רוצים לומר שעם שני העמודין היה הקיפו ששה זה לא יתכן חדא דקשה הוא לשער שני הקיפים כמה הם עולין אלו היה בהיקף אחד ועוד דאם כן מאי פריך ואכתי תרי בתרי היכי יתיב הא כיון דספר עזרה לתחילתו הוא נגלל ולא הוה ליה אלא עמוד אחד הרי נתמעט עובי ס"ת והוה ליה בציר משני טפחים ואם כן שפיר הוה יתיב ואי רוצים לומר דעם אחד מן העמודין היה הקיפו ששה וכן משמע בהדיא בטור יורה דעה סי' רע"ב שכתב אין עושין ספר תורה לא ארכו יותר על הקיפו כו' וכתב א"א הרא"ש ז"ל והעמוד שעושין לה בסופה הוא בכלל זה אם כן קשה מאי שנא עמוד זה מעמוד זה דכיון דס"ת נגלל לאמצעיתו ועושין לו עמוד אילך ואילך מאי שנא שהעמוד שעושין לה בסופה הוא בכלל זה טפי מהעמוד דעושין לה בראשה. ועוד תימה דאמאי קאמר וכיון דלאמצעיתו נגלל נפיש ליה מתרי טפח רווחא דביני ביני תיפוק ליה דכיון דלאמצעיתו הוא נגלל נפיש ליה מתרי טפח שיעור היקף עובי עמוד השני. ועוד תימה דאי היקיפו ששה עם העמודין אמאי כתב רב הונא שבעין ס"ת ולא איתרמי ליה אלא חד ירבה או ימעט העמוד והרא"ש ז"ל כתב שיש שיעור לעובי העמוד וזה תימא דלא אשכחן בשום מקום שיעור לעובי העמוד ואי הוה ליה שיעורא לא הוה קא משתמיט ש"ס למיתני שיעורא דלא נטעי לרבות או למעט שיעורא לכך נראה דהיקף ששה בקלף לחוד בעינן בלא עמוד וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות ס"ת והא דפריך תרי בתרי היכי יתיב אף ע"ג דנפיש ליה משני טפחים בהדי עמודים יש לומר דספר עזרה לא הוה ליה עמוד כלל דכלום עושין עמודין לס"ת אלא כדי לקרות בו ולגלול אותו בהן וספר עזרה כיון שלא היו קורין בו שלא היה מונח בארון אלא לעד שנאמר והיה שם בך לעד ולא היו מוציאין אותו אלא לתקן כמ"ש התוס' לכך לא היו צריכין לעשות לו עמודין אי נמי כמ"ש הרא"ש ז"ל דעמודין המונחין בארון הן הן העמודין של אותו הספר וכשהיו מוציאין אותו היו גוללין אותו סביב העמודין אי נמי כשהיו מוציאין הספר היו נוטלין עמודין מעלמא וגללו הספר סביבה וכשהיו מחזירין הספר היו מסירין אותן וכן משמע