תורת חיים חלק ב רסה

נכפפין אלא ע"י הצדקה שעושין בסתר כדאמרינן הכא ולכך קאמר יש בהן בני אדם שעושין צדקה אלו עם אלו רמז לצדקה שעושין בסתר שאין שום אדם יודע בה כי אם הנותן והמקבל וזהו אלו עם אלו והיינו דמייתי ראיה מדכתיב וירא לכרובים תבנית יד אדם תחת כנפיהם רמז על היד העושה צדקה בסתר תחת כנף הבגד כמ"ש הכתוב ושוחד בחיק אי נמי לפי שהם משליכים הגחלים בכנפיהם כמו שאמר הפייט לכך נקט תחת כנפיהם לאשמעינן דחוזק הדין נסתלק ע"י תבנית י' של צדקה שנראית במקום ההוא ונראה דלהכי במהפכת סדום כתיב אשר הפך ה' באפו ובחמתו לפי שחטאו בצדקה שנאמר יד עני ואביון לא החזיקה ואמרו חז"ל הכצעקתה צעקת ריבה אחת שנתנה מזון לעני בסתר לכך נתגברו עליה אף וחמה ונהפכו על ידיהן והיינו דאמר אברהם האף תספה צדיק עם רשע ופירש"י ז"ל האף ישיאך כו' לפי שענשו באף לכך אמר האף ישיאך כל כך וכיון דאותן שני גחלים אף וחמה הוו ניחא הא דנקט במדרש בקש לזורקן ולקעקע ביצתן ולא קאמר לעקור ביצתן לפי שכח האף וחמה גדול עיקר דבר עם היסוד שנאמר כי אש קדחה באפי ותיקד סיפא דקרא ותלהט מוסדי הרים לפיכך ירושלים שנחרבה על ידיהן נעקרה עם יסודותיה שנא' כלה ה' את חמתו שפך חרון אפו ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה אלא שעלה על דעת גבריאל מתחילה לשרש היסודות לגמרי שלא ישאר בהן כלום והיינו דקאמר לקעקע ביצתן קעקע הוא מן התיבות הכפולות רמז על עקירת שורש היסוד כמו אבד תאבדון את כל המקומות וגער בו הקדוש ברוך הוא וא"ל להונך שלא ישרש היסודות אלא ישאר מעט ולהכי אשכחן בחורבן ראשון שנשתיירו חומות ירושלים חתיכות פרוצות אוכלו באש דגבי נחמיה כתיב ואצא בשער הגיא ואהי שובר בחומות ירושלים אשר המה פרוצים ועריה אוכלו באש וגם נשארו קצתן בירושלים ולא נשתרשו לגמרי כדאשכחן בספר ירמיה ונראה דהה"ד לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד כמעט כסדום היינו לפי שסדום ועמורה נשתרשו היסודות לגמרי כדפירש"י ויהפוך את הערים ארבעתן על סלע אחת יושבות ונהפך מלמעלה למטה ולא נשאר מהן כלום ואמר הכתוב לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד כמעט לולי שגער בו גבריאל לשייר מעט מן היסודות כסדום היינו וגומר היינו שוין לסדום ועמורה שנחרבו היסודות לגמרי ולהכי נקט לולי ה' צבאות לפי שנקרא צבאות על שם שהוא אות בצבא שלו פירש ניכר וממשלתו עליהם וגם עתה הראה גדולתו ואות שלו שגרע בו בגבריאל שיניח אפו קצת אבל חורבן שני שהיה על ידי עובדי כוכבים ומזלות היה גדול מן הראשון שנחרב אז היסוד לגמרי שנהרגו ולא נשארו בה כלום לכך כתיב זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה עד היסוד בה כמו עם היסוד כמו מגדיש ועד קמה ועד כרם זית ולכך אמרו ערו ערו כפלו לשונם רמז על עקירת שורש היסוד לגמרי כמו אבד תאבדון את כל המקומות וכוונת עובדי כוכבים היה שלא ישאר שום רושם מירושלים לא יזכר ולא יפקד ואמרו בלבם שאם לא ישאר בה שום רושם לא תפקד ולא נתפלל עליה לא תבנה עוד ותשאר צור על מלאה וטעם הולדת אף וחמה מזיעתן של החיות נראה משום דאף על גב דכתיב אם חטאת מה תפעל בו ואם צדקת מה תתן לו אפילו הכי מרוב חיבתן של ישראל לפני הקדוש ברוך הוא נקשר בהן כביכול לכך כשחוטאין מתישין כח של מעלה כביכול שנאמר צור ילדך תשי וכשעושין רצונו מוסיפין כח שנאמר ועתה יגדל נא כח ה' ומרכבה העליונה קיימת על ידיהן שנאמר רוכב שמים בעזרך וז"ל הזוהר פרשת תרומה רזא דא אוליפנא דכורסייא קדישא לא מתקן לעילא אלא מגו תיקונתא דבני עלמא כד אינון זכאין כו' ולהכי ארבע חיות הנושאות את הכסא אף על גב דנראות נושאות והם נשואות עם כסא כמו שכתב הפייט אפילו הכי הואיל וחביבין ישראל לפניו ומקושרין בו על ידי חטאן נעשה הקדוש ברוך הוא כביכול תש כח ודומה עליו המרכבה למשא כאלו היה כבד ממנו לישא את כסאו ומרכבתו ולכך צריכין אז החיות לישא עליהן כובד הכסא כביכול ומפני טורח המשא יוצא מהן זיעת אש גיהנם אף וחמה הנופל על ראש רשעים נמצא כי הנהר נמשך מן החיות בשביל החוטאים לכך נופלין בשחת עשו הה"ד היו עלי לטורח נלאתי נשא

מאי דכתיב ויהיו מוכשלים לפניך כו' בפ"ק דב"ק כתבו התוספות דיליף הכי מדכתיב לפניך דהיינו צדקה שנאמר והלך לפניך צדקך ועוד נראה דדריש הכי מדכתיב בעת אפך עשה בהם כלומר שלא תועיל צדקתם לכוף את האף אפילו הצדקה שעושין לפניך פי' בסתר

דף י כל המעלים עיניו מן הצדקה כאלו עובד עבודת כוכבים לפי שהצדקה הוא קבלת עול מלכות שמים וכן כל ההפרשות שחייב האדם להפריש מנכסיו כגון לקט שכחה ופאה ביכורים תרומות ומעשרות שמיטות ויובלות טעם כולן הוא כדי שידע האדם ויעלה על לבו כי לה' הארץ ומלואה וכל מה שיש לו אינו שלו ויקבל עליו עול מלכות שמים וכל מי שאינו עושה כן ואומר בלבו כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה הרי הוא פורק עול לכך כתיב גביה פן יהיה דבר עם לבבך בליעל פירוש בלי עול לכך הוי כעובד כוכבים שכל העובד עבודת כוכבים הוא פורק עול ולכך כתיב יצאו אנשי בני בליעל בלי עול כדפירש רש"י ז"ל

כל צדקה וחסד שישראל עושין בעה"ז שלום גדול וכו' משום דבבראשית רבה קאמר בשעה שבא הקב"ה לבראת את האדם נעשו מלאכי השרת כיתות כו' חסד אמר יברא שהוא גומל חסדים ואמת אמר אל יברא שכולו שקרים צדק אמר יברא שהוא עושה צדקות ושלום אמר אל יברא דכוליה קטטה מה עשה הקב"ה נטל את האמת והשליכו לארץ וכו' הרי שעל ידי צדקה וחסד שהאדם עושה בעה"ז לא השגיח הקב"ה בכת שלום נמצא בשעה שאין ישראל עושים צדקה וחסד יש מקום תלונה לכת שלום על בריאת האדם וכביכול כאלו אין שלום בין ישראל לאביהם שבשמים לכך קאמר כל צדקה וחסד שישראל עושין שלום גדול כו' דאין לכת שלום מקום תלונה ופרקליטין גדולים דלכת צדיק וחסד נעשו מליצי יושר אפשר דאפי' כת שלום מליץ יושר כיון דעל ידי הצדקה וחסד נמשך השלום שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום

לא יועילו אוצרות רשע וצדקה תציל ממות לפי שגם הצדקה כאוצר דמיא כדאמר לקמן אבותי גנזו אוצרות למטה ואני גנזתי אוצרות למעלה מה אוצר זה שמור לבעליו לעת צורך גדול כך זכות הצדקה שמור לו לאדם לעולם הבא

אחת שמצילתו ממיתה משונה ואחת שמצילתו מדינה של גיהנם ולא מצי למימר דחדא אתי למיתה טבעית דהא סוף סוף ימות ולשון הצלה משמע שמצלת לגמרי מיהו קשה דלעיל קאמר ומיתה קשה מכלם וכתיב וצדקה תציל ממות משמע דצדקה מצלת ממיתה טבעית דהא מיתה קשה במיתה טבעית איירי ולכאורה נראה דכל מי שאינו ממלא שנותיו או מת במהירות מיתה משונה קרי לה דאמרינן בפרק ואלו מגלחין מת פתאום זו היא מיתה חטופה חלה יום א' ומת זו מיתה דחופה שני ימים דחויה שלשה גערה ארבעה נזופה חמשה מיתת כל אדם מת בחמשים זו היא מיתת כרת בחמשים ושתים וכו' ששים זו היא מיתת כל אדם משמע דמיתה טבעית שמתים בה כל אדם לא הוה בפחות מששים שנה ובפחות מחמשה ימים אבל שאר כל המיתות מיתות משונות נינהו שנשתנה מיתתו ממיתת שאר כל אדם והשתא הא דקאמר ומיתה קשה מכולם היינו כשהיא משונה דהיינו שאינו ממלא ימיו ושנותיו אבל מיתה טבעית לאו קשה היא כיון דטבע בריאת העולם כך הוא ודור הולך ודור בא ואדרבה מיתת הצדיק כשהיא בזמנה טובה היא לו שעולה למדרגה יותר גדולה אחרי מותו ואמרינן גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן אבל קשה דבפ' מי שהחשיך קאמר נפק שמואל ודרש וצדקה תציל ממות ולא ממיתה משונה אלא ממיתה עצמה וכן דרש רבי עקיבא התם משמע דמי שאינו ממלא שנותיו לאו בכלל מיתה משונה הוא ועוד דסתם מיתה משונה משמע דהיינו שמת במיתה חטופה או על ידי חיה ונחש לכך נראה דפליגי שמואל ורבי עקיבא ורבי יהודה דהכא אית לה דקרא דוצדקה תציל ממות ממיתה עצמה נמי קאמר שמצלת ונותנת חיים ורבי יוחנן לא ניחא ליה לאוקמי קרא במיתה עצמה דלשון הצלה משמע ליה שמצלת לגמרי

הרוגי שלטון אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן שכל העומד במחיצתן נכוה כדאמרינן בפ' הספינה שצדיק קטן נכוה מחופת צדיק הגדול ממנו והיינו נמי הא דאמרינן מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורין אין יכולין לעמוד

דף יא הוסיפו לו עשרים ושתים שנה כמנין אותיות התורה רמז שהוסיפו לו בשביל התורה לקיים מה שנאמר בתורה כל המקיים נפש אחת כאלו קיים עולם מלא וכי האי גונא איתא בזוהר פרשת בלק שהוסיפו לו לרבי יוסי על שנותיו עשרים ושתים שנה רמז נמי שבזכות התורה הוסיפו לו לקיים מה שנאמר כי יקרא קן צפור לפניך כדאיתא התם

אבל מייחד ליה פתחא פירש"י ז"ל שהיה לו פתח בסוף ביתו כו' ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב משכנים משמע שייחד רוח אחד מן החפירה להכניס ולהוציא שם אז נסתלק זכות שאר הרוחות

אחד מבני מבוי שבקש לסתום כנגד פתחו כתבו התוספות בשם רבינו חננאל ז"ל כגון שיושב בסוף המבוי אצל צד הסתום ורוצה לסתום כנגד פתחו כל רוחב המבוי ולא משמע כן מדקאמר אחד מבני מבוי משמע דבכל אחד מבני מבוי איירי אפי' באותן שיושבין באמצע המבוי לכך נראה לפרש דאשמעינן דאף על גב דיש רשות לכל אחד מבני המבוי להשתמש במבוי אפ"ה אם אחד מהן רוצה לעשות כמין בנין קצר כנגד פתחו להקיף שם מחיצות קטנות ולסתום כנגד פתחו להשתמש בו בני מבוי מעכבין עליו ולאו בהיקף ארבע אמות איירי כדפירש"י ז"ל דלא מצינו שיהא לו ארבע אמות במבוי וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות שכנים שכתב לפיכך אם בעל השנייה בנה אצטבא כנגד פתחו וסתמו אין החיצונה יכול לעכב משמע דאיירי בבנה בנין קטן לפני פתחו כמו אצטבא לאו באותן ארבע אמות שנותנין לכל פתח איירי וכן משמע דאותן ארבע אמות שנותנין לכל פתח כתב הרמב"ם ז"ל בפרק שני מהלכות שכנים ודין זה כתב בפ' חמישי ומה"ש ובב"י סי' קס"ב כתב דדברי הרמב"ם ז"ל היינו כפירש"י זכרונו לברכה וצריך לומר דהיינו לאפוקי מפי' ר"ח ז"ל אבל מכל מקום יש הפרש בין דברי הרמב"ם לפירש"י דלפירש"י באותן ארבע אמות שנותנין לפני הפתח איירי

דף יב דוולא אמר רב נחמן בי דלו יומא פירש"י ז"ל אם יש להן בור שממנו משקין שדה ותימא כיון דש"ס בחלוקת קרקע איירי בשדה ופרדס אמאי הפסיק באמצע הענין בחלוקת באר מים ורבינו חננאל ז"ל פי' ארץ שמשקין אותה בדלי וקשה דאם כן הוה ליה למיבעי בבבל מאי כדבעי באינך כמו שכתבו התוספת בשם ר"י זכרונו לברכה ועוד קשה כיון דלר"י זכרונו לברכה סבר דלפירוש ר"ח זכרונו לברכה הא דקאמר בי דלו יומא בארץ ישראל איירי אם כן תיקשי מה נפשך אי שיעורא דבי דלו יומא הוה טפי מתשעה קבין אמאי לא סגי נמי בתשעה קבין דליכא למימר כיון שהיא שדה במשקין אותה כי לית בה כדי פעולת יום לא חשיבא דהא בתשעה קבין או בתשעה חצאי קבין נמי לית בה כדי חרישת יום ואפילו הכי סגי לן בהאי שיעורא כיון שראוי לטרוח בו ואי שיעורא דבי דלו יומא פחות הוא מתשעה קבין תיקשי נמי אמאי סגי ליה בפחות מתשעה קבין הא אין ראוי לטרוח בו ועוד קשה לעיל דקבעי בבבל מאי וקאמר רב יוסף בי רדו יומא ועל כרחך צריך אמר דטעמא לאו משום דקרקע גדולה כדי חרישת יום חשיבא בבל שמוציאה הרבה וראוי לטרוח בה דא"כ מאי פריך אי יומא זרעא תרי יומא כרבא לא הוה כי לא הוה מאי הוה כיון דאיכא מיהא שיעור שדה שראוי לטרוח בה סגי בהכי כי היכי דאמרינן בתשעה קבין דארץ ישראל דכיון דראוי לטרוח בה סגי אף על גב דלית בה כדי חרישת יום ואם כן אמאי יהיב בבבל שיעורא אחרינא ולא יהיב נמי שיעורא חשיבותא כמו בארץ ישראל בעשרים או בשלשים קבין וכיוצא בו כפי מה שהוא שיעור חשיבות בבבל לכך נראה דדוולא היינו ארץ שמשקין אותה בדלי כדפירש ר"ח זכרונו לברכה אלא דצריך לומר דבחלוקת קרקע איכא תרתי מילי למעליותא דבהו תליא החלוקה חדא כשמגיע לכל אחד שיעור חשיבותא שראוי לטרוח בו כגון תשעה קבין או תשעה חצאי קבין בארץ ישראל ואידך כשיש בה כדי פעולת יום שלם באותה עבודה שרגילין לעובדה אף על גב דאינה מוציאה כל כך הרבה ולית בה שיעור חשיבותא אפילו הכי כיון דאין צריך לוותר כלום בשכר פעולתה עביד איניש דטרח בה וסבירא ליה לש"ס דדווקא בתרתי לריעותא אין חולקין אבל כל היכא דאיכא חדא מהנך למעליותא לא קפיד איניש וחולקין הלכך בארץ ישראל חולקין בתשעה קבין או חצאי קבין אף על גב דליכא כדי חרישת יום שלם כיון דאיכא שיעור חשיבותא אבל בבבל לא הוי שיעור חשיבותא אלא בשדה גדולה הרבה יותר מכדי שיעור חרישת יום לפיכך אזלינן בתר שיעור פעולת יום שלם דכיון דאיכא חדא למעליותא לא קפדינן אאידך והיינו דקאמר בבבל מאי אמר רב יוסף בי רדו יומא והשתא הא דקאמר דוולא אמר