תורת חיים חלק ב רסד

אעתיקא לא קאי דהך מילתא ליכא למשמע מיניה כדפי' מיהו הא דאמר ליה קא מרעת לה לאשיתאי שמעינן מינה שפיר דדינא הוא דאי הך מילת' נמי לאו דינא הוא אם כן אמאי קאמר בדין קא מעכב משום דלא מצי טרח ולית ליה דוכתא למידר בה הא שפיר מצי דייר ביה דפתיחת חלונות למעלה אין מעכבים על תשמיש הדירה והא דלא משני דאשמעינן בהך עובדא דמצי אמר ליה קא מרעת לאשיתאי משום דמלתא דפשיטא הוא דכי האי גונא איתא בפרק לא יחפור גבי הנך עצורי דהוה נייד אפדנא כי הוו דייקי שומשמי וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ז מהלכות שכנים מי שהיו לו חלונות למטה בכותלו ובא חבירו לבנות בפניהם ואמר לו אני אפתח לך חלונות אחרות בכותל זה עצמו למעלה מאלו הרי זה מעכב עליו ואמר לו בעת שתפתח את החלונות תרעיד את הכותל ומסלקל אותה ואפילו אמר אני אסתור כל הכותל ואבנה לך כותל חדש ואעשה בה חלונות מלמעלה ואשכור לך בית שתדור בו עד שאבנה יכול לעכב עליו ואומר לו אין רצוני שאטרח ממקום למקום עד כאן הרי שלא הביא לפסק הלכה אלא הא דא"ל קמרעת לה לאשיתאי והא דא"ל לא טרחנא ולא כתב נמי דאפילו א"ל אני אסתור כותלך עד מקום החלונות שאעשה לך ואבנה לך הכותל והחלונות יכול לעכב עליו ואומר לו כותל חדש על כותל ישן אינו עומד אלא משום דהך מילתא איכא למימר דלאו דינאי הוא דמדרב חמא לא שמעינן ליה

אמר ליה לא טרחנא משמע דאי לית ליה שום טירחא כגון שאין לו מה לפנות משם אינו יכול לעכב עליו וכ"כ בהדיא הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה"ש ובטור ובש"ע סימן קנ"ד ונראה דדוקא בכי האי גונא דלא הוה משתמש ביה אלא בתיבנא וציבי כדמסיק מצי למימר עבידנא לך כווי לעיל מאשיתאי דבי תיבנא וציבי לאורה בעלמא הוא צריך ואין שם הפרש אם החלונות למטה או למעלה אבל בבית דירה ממש שהחלונות צריכין להיות נמוכין קצת כדי שיראה להדיא על השלחן כשמשתמש עליו פשיטא דלא מצי למימר הכי שאם יעשה החלונות למעלה גבוהין מעל השלחן לא יראה בהדיא על השלחן מיהו הרמב"ם ז"ל כתב סתמא דאי לית ליה טורח לא מצי לעכב עליו ולא כתב דאיירי בבי תיבנא וציבי משמע דס"ל דבבית דירה ממש נמי אינו יכול לעכב וכאשר כתבתי כן נ"ל ולפי מה שכתבתי הא דמשני דקמ"ל דאע"ג דלא משתמיש אלא בתיבנא וציבי לאו מייתורא דתרי עובדי קמ"ל הכי כדמשמע ממה שכתבו התוספות ולעיל איצטריך לכדאמרינן וה"מ דלא מטי כשורי כו' אלא דהך עובדא ע"כ בהכי איירי דאי בבית דירה ממש היאך אסיק אדעתיה למימר ליה עבידנא לך כווי לעיל מאשיתאי

האומר בית כור עפר אני מוכר לך וכו' איירי שאמר לו בית כור עפר זה אני מוכר לך פרדס זה או כרם זה אני מוכר דכיון דמתקרי בית כור או פרדס הגיעו אבל אמר ליה סתם בית כור עפר אני מוכר לך פשיטא דצריך ליתן לו בית כור שלם

דף ה והם תכו לרגלך תני רב יוסף כו' משום דכל קדושיו צדיקים נמי במשמע אע"פ שאינם גדולים בתורה לכך מייתי הא דרב יוסף דמפרש סיפא דקרא בתלמידי חכמים שמכתתין רגליהם וא"כ מסתמא רישא דקרא נמי בתלמידי חכמים דוקא איירי אבל צדיקים שאינן גדולים בתורה חייבין במס והא דמייתי ראיה מדכתיב מנדא בלו והלך לא שליט למירמא עליהון אף על גב דלאו משום דעסקי בתורה הוו פטירי יש לומר דבנין בית המקדש כעוסק בתורה דמי כדאמר לעיל הוא כבה אורו של עולם ילך ויעסוק באורו של עולם

דלויה פלגא פירש"י ז"ל מחל המלך דמי החצי וסילקה מעליהון וקצת קשה כיון דלפי ערך נפשות שדיוה כי פש ההוא כובס אמאי קאמר שדיוה אכובס משמע דשדיוה לפלגא אכובס ולא שדי עליה לפי ערך. והמרדכי כתב דר"ח גריס דליוה אפלגא פירש כל הכלילה שדיוה אפלגא דאישתיור אבל קשה דאם כן אמאי משנה הלשון דמעיקרא נקט דליוה והדר נקט שדיוה

איפרא הורמיז כתבו התוספות דמשמעות הלשון חן מאת המקום נראה דלהכי בסוף מציעא כי קלסיה. שבור מלכא להא דרבי שמעון אמר אפריון נמטי ליה לרבי שמעון ופירש"י ז"ל חן שלנו לפי שמלכותו היה נקרא על שם החן כדאמרינן הכא לכך אמר חן שלנו נמטייה לר"ש. אי נמי לכך נקט אפריון לשון רבים שכן דרך הנכבדים כשמדברים בעדם כמו שאמר לבן ונתנה לך גם את זאת ודניאל אמר דנא חלמא ופשריה נאמר קדם מלכא

ומצדיקי הרבים ככוכבים אלו מלמדי תינוקות והא דאמר בסוף פרק אלו עוברין לא מצא בת גבאי צדקה ישא בת מלמדי תינוקות משמע דגבאי צדקה עדיפי ממלמדי תינוקות היינו מסתם מלמדים אבל הכא במלמדים מובהקים כרב בר שילת איירי כדאמר בהדיא כגון מאן אמר רב כגון רב שמואל בר שילת וכו' ואינהי ודאי עדיפי מגבאי צדקה והתוספות כתבו דצריך לומר דרקיע מזהיר טפי מכוכבים אף על גב דנראה לעינים דכוכבים מאירים טפי מרקיע י"ל דלא כתיב והמשכילים יאירו כאור הרקיע אלא יזהירו כזוהר הרקיע ואיכא למימר דרקיע לית ליה זהרורית טפי מככבים והר"ן בחידושיו כתב שראה בחכמת התכונה שדבר כן שהכוכבים מקבלים אורם מאור השמש ולפי שהרקיע גוף דק ובהיר מאוד אינו מקבל אורה ממנו אבל הירח וכוכבים מתוך שהן גופים עבים מקבלים אורז כמו שאנו רואים שאור השמש ניכר יותר באבנים ובארץ ממה שהוא ניכר במים ובאויר ונתבאר שם המנין בדבר שאין בו ספק

ואהביו כצאת השמש בגבורתו תרגם יונתן ורחמוהי יהון עתידין לאזהרא כזיהור יקריה על חד תלת מאה וארבעין ותלתא וכו' ופירש בערך אהכ משום דשבעתיים היינו שבעה פעמים שבעה הרי מ"ט ומדכתיב כאור שבעת ימים שבעה פעמים מ"ט הרי שמ"ג משמע דסבירא ליה דכאור שבעת ימים מספר ז' ימים קאמר ועוד נראה לפי שאור חמה של עכשיו אינו אלא חלק שביעי מאותה אור ששימש בשבעת ימי בראשית כדאיתא בספר הבהיר הובא בזוהר פרשת בראשית וז"ל נברא אור גדול שאין כל בריה יכולה לשלוט בו צפה הקב"ה שאין יכולין לסובלו לקח שביעית ושם להם במקומו והשאר גנזו וכו' וכיון דאור חמה לעתיד יהיה שבעתים דהיינו מ"ט פעמים כאותו אור ששימש בימי בראשית למצא שיהיה שמ"ג פעמים כמות שהיא עתה ולפי מה שכתב בספר הבהיר נראה דלכך כתיב בפרשת בראשית יהי מארת ברקיע חסר וי"ו רמז דמארת שלנו חסרין וי"ו חלקים שאינן אלא חלק שביעי מאור שנברא בתחילה ולפי שהלבנה מקבלת אורה מן החמה לכך נקט מארת לשון רבים

דף ט שבת נותנין לו מזון ג' סעודות הרמב"ם ז"ל בפ' שביעי מהלכות מתנות עניים כתב ואם שבת נותנין לו מזון שלש סעודות שמן וקטנית ודג וירק והכי איתא בהדיא בתוספתא דפיאה ולפ"ז יש לתמוה על מה שכתבו התוספות שבת נותנין לו מזון שלש סעודות פירש בשבת בצהרים אותן שתי סעודות שנתן לו אתמול בערב שבת אבל ליל שבת ושבת שחרית ושלש סעודות שנותנין לו בשבת יאכל אחת בשבת בסעודה שלישית ואחת למ"ש ושלישית למחר בדרך כו' דא"כ בליל שבת ובשבת שחרית אינו אוכל אלא פת חריבה בלבד ובמ"ש ולמחרתו ביום ראשון הוא אוכל שמן וקטנית דג וירק בהדי פת ואין זה סברא כלל דודאי לצורך סעודות שבת נותנין דג וירק וגם לישנא דנותנין לו מזון שלש סעודות משמע דלצורך מצות שלש סעודות דשבת נותן לו אותן מדלא קתני שבת נותנין לו ככר ומחצה דומיא דרישא דקתני ככר לכך נראה דקודם הכנסת שבת נותנין לו מזון שלש סעודות ושמן וקטנית ודג וירק שיאכלם בליל שבת ובשבת שחרית ובסעודה שלישית ואותן שתי סעודות שנתנו לו בערב שבת יאכל אחת במוצאי שבת ואחת ישאר לו למחר בדרך שלא ילך ריקן וכן כתבו התוספות בהדיא בפרק כל כתבי בשם ר"י ז"ל שיש בידו חמשה סעודות בתחילת שבת

אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפא כו' לפי שאינו דומה הנותן מנה לצדקה פרוטה פרוטה לנותן מנה לצדקה בבת אחת דלא קפיד איניש כולי האי כשנותן אחת אחת ואשמעינן הכתוב דמצטרפות כאלו נתנן בבת אחת ועוד נראה לפי שהקב"ה זורע צדקות הוא שהנותן מנה לצדקה מעלה עליו כאלו היא עושה פירות בכל שנה ושנה ומשלם לאדם שכרו בעולם הבא הקרן והפירות פירות פירותיהן לפי רוב השנים וטעמא דמלתא משום דהנותן מנה לצדקה אלו לא נתנה היה יכול להרויח ולהשתכר בה בפרקמטיא או ברבית ועשתה פירות בכל שנה ושנה לכך שורת הדין הוא שהקב"ה זורע ומשלם קרן ופירות. והך טעמא לא שייך אלא בנותן מנה או חצי מנה בבת אחת כדפרישית דיכול אדם לעשות סחורה או הלואה במנה וכן בחצי מנה אבל בנותן פרוטה פרוטה לא שייך האי טעמא דאין אדם משתכר בסחורה ובהלואה בפרוטה אחת והוה אמינא דאין הקב"ה זורעה ולא יקבל אלא שכר הקרן שנתן בלבד אשמעי' הכתוב שהקב"ה מצרף הפרוטות להדדי וכשהן עולין לחשבון גדול זורען נמי ומהאי טעמא דאלו בעי היה קובץ הפרוטות על יד והוה מרויח בהן

ואלא שרץ דמטמא אדם מנא לן וא"ת מאי אולמיה דשרץ טפי ממצורע בימי סיפורו דלמא בשרץ ושכבת זרע נמי קמיבעיא ליה וחדא מינייהו נקט י"ל דהכי קאמר ליה כיון דפשיטא לך דמצורע בימי סיפורו מטמא אדם על כרחך אמתני' דכלים קסמכת דתנן התם אבות הטמאות השרץ ושכבת זרע ונבלה וטמא מת ומצורע כו' וא"כ טפי הוה לך למיבעי מניין לשרץ או שכבת זרע דמטמא אדם דמיתני ברישא

ואלו העושה צדקה כתיב מתן בסתר יכפה אף לפי שהאף וחמה רוגז ותוקף הדין הוא והרחמנות משכך הרוגז כמ"ש ברוגז רחם תזכור לכך כשהאדם עושה צדקה ומרחם על חבירו למטה גם הקדוש ברוך הוא מעורר רחמנותו למעלה ולהכי הצדקה כופה את האף ודוקא כשעושה צדקה כתקנה בסתר ובצנעה שלא לשם יוהרא וכיון דצדקה דוקא כופה אף וחמה נראה דהיינו הא דאיתא במדרש איכה רבה ויאמר אל האיש לבוש הבדים ויאמר בא אל בינות לגלגל אל תחת לכרוב ומלא חפניך גחלי אש מבינות לכרובים וזרוק על העיר מהו ויאמר ויאמר הקב"ה אמר למלאך והמלאך לכרוב א"ל אף על פי שגזר עלי הקב"ה אני אין לי רשות ליכנוס למחיצתך אלא עשה עמי צדקה ותן לי שני גחלים משלך שלא אכוה מיד וישא ויתן אל האיש לבוש הבדים אמר רבי יהושע ששה שנים הוו אותן גחלים עמומות בידו של גבריאל סבור שישראל עושין תשובה כיון שלא עשו בקש לזורקן ולקעקע ביצתן אמר ליה הקב"ה גבריאל גבריאל להונך להונך יש בהן בני אדם שעושין צדקה אלו עם אלו ע"כ לכאורה קשה והא גבריאל שר של אש הוא כדאיתא בפרק ערבי פסחים ואם כן הוה ליה ליטול הגחלים משלו ואמאי אמר אין לי רשות ליכנוס למחיצתך ושמא י"ל משום דבשעת החורבן ניטלה ממשלת האש מגבריאל כדאיתא באיכה רבה חלל ממלכה ושריה אלו שרים של מעלה דחד אמר אנא מקיף חומה דנורא כו' מה עשה הקדוש ברוך הוא דעל נורא עביד לפרזלא וכשהיו מזכירין למטה שר פלן אמר ליה לית בחילי. ועוד דתימה הוא לומר שהיו גחלים ממש ואמאי היו במספר שנים לא פחות או יותר ועוד תימה אמאי נסתלק מהן תוקף הדין על ידי זכות קצת בני אדם שעשו צדקה כדאמר ליה יש בהן בני אדם שעושין צדקה והלא כרך גדול של ירושלים מסתתא היו בה קצתן שעסקו בתורה והניחו תפילין וציצית ושאר מצות אמאי לא נסתלק תוקף הדין על ידיהן ונראה לפרש דאותן שני גחלים הן הן אף וחמה דהכי אשכחן דנחרב ירושלים על ידיהן שכך אמר דניאל בתפילתו ישב נא אפך וחמתך מעירך ירושלים וכתיב הנה אפי וחמתי ניתכת אל העיר הזאת ועוד הרבה כיוצא באלו והן נקראים גחלים שבוערין כגחלים וכתיב עלה עשן באפו גחלים בערו ממנו משמע דעל ידי האף גחלים בוערים נופלים. ועוד ראייה דאף וחמה קרויין גחלים לפי שמשכנותם והולדתם מנהר דינור הנמשך מזיעת חיות הקדש שטוענין את הכסא כדאיתא בפרק אין דורשין מהיכן נגיד מזיעתן של חיות הקדש ולהיכן שפיך על ראש רשעים בגיהנם שנאמר הנה שערת ה' חמה יצאה וסער מתחולל על ראש רשעים יחול לא ישוב אף ה' וגומר הרי שהזכיר בהך קרא חמה ואף משמע דיוצאין מנהר דינור וידוע כי נהר זה נהר גחל איקרי כמו שכתב הפייט נהר גחל אש יוחל ובקדושה דראש השנה וחיות בוערות מראיהן כגחלי אש משליכים בכנפיהם גחלי להבות אש נפזרות למקום רשעים באש וכתיב נמי ימוטו עליהם גחלים באש יפילם וביחזקאל כתיב וירומו הכרובים היא החיה אשר ראיתי בנהר כבר משמע דחיות נמי כרובים איקרו והיינו דאמר ליה הקדוש ברוך הוא למלאך שיטול שני גחלים מבינות לכרובים פירש שיטול האף וחמה היוצאים מנהר דינור היוצא מן החיות דהיינו כרובים ולהכי לא היה רשות לגבריאל ליכנס לשם שהכרובים יתירים במעלה הן ואין לו רשות ליכנס ביניהן והיינו דאמר ליה תן לי שני גחלים משלך כלומר אף על פי שאני שר של אש אפי' הכי משלך בעינא דהיינו אף וחמה וכיון דאלו שני גחלים אף וחמה הוו לכך אמר ליה הקדוש ברוך הוא לגבריאל להונך יש בהן בני אדם שעושין צדקה אלו עם אלו לפי שאלו המחבלים אין