תורת חיים חלק ב רסב

דף ב השותפין שרצו לעשות מחיצה בריש קידושין דקתני האשה נקנית כתבו התוס' דלכך קתני בה"א משום דקאי אקרא דכי יקח איש אשה וה"נ איכא למימר הכי דלכך קתני השותפין בה"א משום דקאי אהך פירק' דלעיל דאיירי בענין שותפות כמ"ש התו'

סברוה מאי מחיצה גודא דתניא וכו' תימה דמאי איצטריך לאתויי ראייה דמחיצה היינו גודא והא בכל מקום מחיצה גודא הוא. ועוד תימה דאמאי שביק ש"ס כמה משניות ומייתי ראיה מברייתא דבפ"ק דעירובין תנן כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב אינה מחיצה ובפ' שני נמי תנן אבל לבור היחיד עושין לו מחיצה ובשבת קני כל מחיצה העשויה בשבת בין בשוגג כו' שמה מחיצה ובכלאים פ"ד תנן מחיצת הקנים אם אין בין קנה לחבירו ג' טפחים הרי זו כמחיצה ועוד הרבה שנויות התם וכולן לשון גודא נינהו. ועוד קשה כיון דבכל מקום מחיצה גודא הוא מאי פריך בסמוך ואימא מחיצה פלוגתא והתוספות כתבו דאקושיות דבתר הכי סמיך ולא משמע כן לכך נראה דמחיצה דכולה ש"ס ודאי לאו גודא הוא דגודא היינו כותל בנין של אבנים או של עצים ומחיצה אינה אלא דבר החוצץ בעלמא כגון הקפת חבלים ופריסת וילון ונעיצת קנים בפחות משלש דכל הנך משניות דלעיל בהכי איירי וכן אותן מחיצות שכתב בטור א"ח סי' שט"ו דמחיצות עראי איירי דמחיצה הוא לשון חציצה כדמשמע בהדיא בערוך ערך חץ והמ"ם אינה מיסוד התיבה אלא כמו מ"ם דמכירה וכיוצא בהן וכיון דסברוה דמחיצה דהכא לאו חציצה בעלמא הוא אלא גודא דהיינו כותל בנין של עצים או של אבנים כדפירש"י ז"ל לקמן לכך איצטריך לאתויי ראיה דאשכחן מיהא ברייתא דכותל בנין נמי מחיצה קרי לה דקתני אומר לו גדור וסתם גדר לאו היינו של קנים וענפים דההוא הוצא קרי ליה כדאמר לקמן לאתויי הוצא ודפנא ובפרק המוציא יין והוצא חציצה אלא כותל בנין הוא דלמה פרצת גדריה תרגומו למה תקפת גודהא וגבי בלעם כתיב גדר מזה וכתיב בתריה ותלחץ אל הקיר דהיינו גודא וקרי לה מחיצת הכרם ולכך פריך ואימא מחיצה פלוגתא כיון דבכל מקום מחיצה לאו גודא הוא אלא לשון חציצה בעלמא והיינו דקאמר בסמוך אי תנא אותו הוה אמינא במסיפס בעלמא דכיון דמחיצה קתני שהוא לשון חציצה בעלמא הוה אמינא דבמסיפס איירי דאיהו נמי מחיצה איקרי דכיון דמלא חלונות הוא לפירש התוספות כחציצה בעלמא דמי וכ"ש לפירש רש"י ז"ל דאיירי ביתידות עצים דלא הוי אלא חציצה בעלמא אבל אי אמרינן דמחיצה בכל מקום גודא הוא לא אתי שפיר הא דקאמר דאי תנא אותו הוה אמינא במסיפס בעלמא דהא מחיצה קתני ומחיצה בכל מקום גודא הוא ועוד דא"כ השתא נמי דקתני את הכותל נימא דכותל מסיפס קאמר דמ"ש כותל ממחיצה ודוחק לומר דמייתורא דכותל שמעינן לה אלא צ"ל דדוקא במחיצה איכא למיטעי כיון דסתם מחיצה חציצה בעלמא הוי אבל כותל בכל מקום גודא הוא דלשון כותל היינו כמו תל

שרצו לעשות מחיצה שרצו לחצו' מיבעי ליה דלשון עשיי' לא שייך גבי פלוגתא

אי תנא אותו ה"א במסיפס בעלמא ורצו דקתני אמסיפס וכתבו התוס' אע"ג דבלאו רצו נמי עושין מסיפס בעל כרחם כדמוכח בסמוך היינו מסיפס גרוע אבל כי רצו עושין מסיפס מגויל וגזית לכאורה תימה כיון דנקט הכא במסיפס בעלמא ובסמוך נמי נקט הך לישנא משמע דתרוייהו בחד גוונא איירי ונראה לפרש דליכא אלא חד גוונא מסיפס דהיינו אותו שעושין מגויל וגזית ובסמוך נמי במסיפס שעושין מגויל וגזית איירי דאפי' בלא רצו סבירא לן לפי האמת דיתידות עצים התקועי' בארץ לאו חלוקה הוי וה"ק אי קתני אותו ה"א במסיפס בעלמא דכיון דסתם מחיצה לאו כותל ממש הוא אלא מידי דהוי כעין חציצה לכך ה"א דמחיצה דמתני' במסיפס דמסיפס כיון דלאו כותל ממש הוא אלא מלא חלונות איהו נמי מחיצה איקרי וע"כ היינו אומרים דחלוקת יתידות נמי חלוקה הוי ובלא רצו עושין חלוקה ביחידות ורצו דמתני' משום מסיפס הוא אבל לפי האמת דקתני מתני' כותל ורצו דקתני אכותל אוקמינן בלא רצו אמה דמסתבר טפי ואמרי' דביתידות לא הוי חלוקה כלל ואפי' בלא רצו חולקין במסיפס דוקא בעל כרחם ולכך קאמר בסמוך לא במסיפס בעלמא דהיינו נמי מגויל וגזית

אי תני אותו ה"א במסיפס בעלמא תימא אכתי ליתני אותו וליתני מעיקרא השותפין שרצו לעשות כותל ולא ליתני מחיצה וי"ל דאתי לאשמעינן אע"ג דרצו לעשות מחיצה כופין אותן לעשות כותל ולא מצי למימר אנא אמסיפס נתכוונתי דהכי משמע לישנא דסתם מחיצה כדפירשנו וטעמא דמילתא משום דס"ל דאפי' בלא רצו כופין לעשות מסיפס מגויל וגזית וכיון דרצו על כרחך לכותל ממש נתכווין

שאני התם דא"ל בעל החצר כו' כתבו התו' תימה אמאי לא מייתי מדתניא לקמן שתי חצירות זו למעלה מזו לא יאמר העליון כו' אלמא שמיה ה היזק לא ידענא מאי קושיא דלמ"ד היזק ראיה לאו שמיה היזק נהי דלאו שמיה היזק ואין כופין אותן לעשות כותל מ"מ היכא דקפדי בהכי ורצו וקנו לעשות כותל כופין אותן ולכך תני ברייתא דלא יאמר העליון הריני בונה מכנגדי ועולה אע"ג דבהכי מסתלק היזק ראייתו דכיון דרצה וקנה לסלק היזק ראיה צריך לסייע את התחתון שאם אין יסוד אין בנין

דף ג מאי קמ"ל בשאין בה דין חלוקה דכשרצו פלגי תנינא מכאן קשה נמי על מה שפירש"י ז"ל לעיל גבי הא דקאמר אי תנא אותו ה"א במסיפס בעלמא שכתב דה"א דרצו דקתני אחלוקה קאי וכשאין בה דין חלוקה דא"כ מאי קמ"ל באין בה דין חלוקה דכי לית בה דין חלוקה כי רצו פלגי תנינא אימתי כו' דהא ליכא לשנויי כדמשני הכא דאי מהתם ה"א במסיפס בעלמא דהא בעי למימר השתא דרישא נמי במסיפס מיירי

אמר אביי גמירי אי כולה בבנין כתבו התו' השתא לא צריך לשנויי קמא וכתב מהרש"ל ז"ל ותימה הא בכמה מקומות רגילין התוס' לדקדק מדלא קאמר אלא ש"מ דקאי בשיטתא קמא על כן נראה דכולן בבנין היינו כעין בנין הראשון קאמר דהוי ל' אמה ולא הוצרך לדחוק ולפרש כן דכל היכא דלא נזכר שום אמורא בשינויא קמא לא קאמר ש"ס אלא בשינויא בתרא אע"ג דהדר ביה משינויא קמא כמו שכתבו התוספות בכמה דוכתי

לא לסתור איניש בי כנישתא וכו' איידי דמפרש לעיל קרא דגדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון כו' נקט הך מילתא הכא לאשמעינן דרמז נמי הכתוב לבנין הורדוס שהיה גדול כבודו בנוי כדאמר לקמן מי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין נאה מיהו הא דהוי גבוה טפי נמי רמז הכתוב דאי לאו הכי כל זמן בית שני קודם שבנאו הורדוס במאי הוה גדול מן הראשון ונראה דלכך כפל הכתוב הזה האחרון ולא כתב הזה לחודא האחרון רמז לבנין הורדוס

בנו בי קייטא בסיתווא כתב בהגה' תוספות דבזמן גדול כל כך אין לחוש להך טעמא משום דהא דקאמר משום פשיעות לאו דמתרמי אונס ולא יבנוה לגמרי דא"כ כי איכא זמן גדול מאי הוי אלא דלא מתרמי אונס ופשעי ולא יבנוה לאלתר קאמר וכן כתב רבינו נסים ז"ל דלא חיישינן שלא יבנוה כלל מיהו בסמוך לא משמע כן דפריך ובבא בן בוטא היכי אסביה ליה עצה כו' משמע דה"ק היכי אסביה עצה ולא הוה חייש לפשיעותא שלא יבנה כלל מדקא משני שאני מלכותא דלא הדר ביה משמע דלא הדר ביה שלא יבנה אותו כלל קאמר דדוחק לומר דלא הדר ביה ויבנה לאלתר דאין הלשון משמע כן ועוד דומי' דעקר טורא ולא הדר ביה ועוד דאם כן מאי איצטריך למימר מלכותא שאני תיפוק ליה דליכא למיחש שיפשע ויתעצל בבנינו לפי שהיה צריך לבנות לאלתר ובזריזות משום אימת המלכות כדאמר לקמן דשדר שליח וצוה לעכב ג' שנים וכן משמע מפירש"י ז"ל שכתב משום פשיעותא דלמא מתרמי אונס ופשעי ולא בנו אחריתי משמע שלא יבנה כלל וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל פי"א מהלכות תפילה שסתם וכתב שמא יארע להם אונס ולא יבנו וכו' עד וישאר חרב

ועייליה לפורייה להתם פירש"י ז"ל כדי שלא יתייאש בבנינו שהחמה והגשמים מצערין אותו ודבריו תמוהים חדא דא"כ אמאי לא אפקיה עד דמתקין ליה שפיכי הא מיד לאחר שבנו תקרת בית הכנסת וכ"ש הגג שעליו היו לו למחסה ומסתור מפני החמה והגשמים שלא ירדו עליו ואם כן הא דלא אפקיה לאחר שנעשה התקרה והגג לא הוה ביה שום תועלת ובחנם הניחו שם ועוד אמאי עייל לפורייה דוקא ולא שלחנו ושאר כלי תשמישו ועוד תימה כיון דלא נתכווין אלא כדי להצטער עצמו כל ימי הבנין כדי שימהר בבנינו אם כן אמאי קבל עליו צער זה דוקא דחמה וגשמים ולא קבל עליו להתענות כל ימי הבנין כיוצא בו ועוד אמאי עייל לפורייה להתם ולא אוקמיה בחצירו פני אויר השמים לכך נראה דאפי' חזו בה תיוהא לא שרי אלא א"כ משתדלין לבנותו בזריזות ביום ובלילה ולהכי עייל רב אשי לפורייה להתם שאפי' בלילה היה עומד שם להשתדל ולזרז את הפועלים שיבנוה כל הלילה ולא רצה לישן בביתו שינת קבע שמא יתרשלו הפועלים בלילה לכך עייל לפורייה להתם לעמוד עליהן ולזרז אותן גם בלילה ולא נתן שינת קבע לעיניו עד דמתקין ליה שפיכי. וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות תפילה שכתב אבל אם חרבו יסודותיו או שנטו כותליו לנפול סותרין אותו מיד ומתחילין לבנות במהרה ביום ובלילה שמא תדחק השעה וישאר חרב וכן כתב בשלחן ערוך סימן קנ"ב ולפי מה שפיר' מה שכתבו התוספות תימה הא אמרינן בתי כנסיות אין ישנין בהן לאו קושיא היא דאיכא למימר דעייל לפורייה להתם לאו תוך בית הכנסת קאמר אלא באיזה בית סמוך לבית הכנסת כדי שיעמוד שם על הפועלים לזרזן אפילו בלילה והתוס' לא רצו לפרש כן משום דאי בבית מקורה עייליה אם כן לא היו הגשמים יורדין עליו ולפי מה שפירשת' ניחא נמי לישנא דעייל אבל לפירש"י והתוספות כיון דסתריה לא אתי שפיר לישנא דעייל

מלכותא שאני דלא הדרא וא"ת תינח למ"ד משום פשיעותא אבל למ"ד משום צלויי הא כל זמן הבנין לא הוה אפשר להקריב קרבנות וי"ל דמותר להקריב כדאיתא בפרק שני דשבועות אמר רבי יהושע שמעתי שמקריבין אע"פ שאין בית אוכלין קדשים קלים אע"פ שאין קלעים מפני שקדוש' ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ואפי' למ"ד לא קידשה לעתיד לבא נמי י"ל דעשו קלעים כדרבי אליעזר דאמר התם שמעתי כשהיו בונין בהיכל עשו קלעים להיכל וקלעים לעזרה

דף ד אי הוה ידענא דזהרי רבנן כולי האי לא הואי קטילנ' להו דלא קטלינהו אלא לפי שהיה חושש שלא יזהרו בו ויסלקוהו או יקטלוהו כיון דממובחר שבאחיך בעינן

דמיחזי כי אדוותא דימא והים דומה לרקיע ורקיע לאבן ספיר וספיר לכסא הכבוד וכשהקדוש ברוך הוא מסתכל בכסא הוא זוכר בבית המקדש כדקאמר גבי חוט של תכלת בפר' כיסוי הדם מה נשתנה תכלת מפני שתכלת דומה לים וכו' ועוד שעל ידי כן כשהוא יתברך מסתכל בבית המקדש כמו שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים הוא זוכר בזכותן של האבות שנמשלו לגלי הים כדאיתא בפר' חלק צהלי קולך בת גלים בתו של אברהם יצחק ויעקב שעשו מצות כגלי הים. ועוד נראה לפי שעל ידי כן היו נראים דמות אבני שיש טהור של בית המקדש שלמטה כדמות אבני שיש טהור של מעלה כדאיתא בפרק אין דורשין