תורת חיים חלק ב רנט

דלאו בתורת פרעון שקליה וגוף המשכון אכתי דלוה הוא מכל מקום לבסוף כשנוטלו בתורת פרעון אמאי מסדרינן ליה ואינו גובה. כל חובו יטול הכל ויהיו כל ישראל מצווין להלבישו ולפרנסתו דהא לאו עליה דידיה רמי' ומשני דודאי עליה רמיא דכתיב ולך תהיה צדקה דקרא לאו הבטחה הוא אלא מצות עשה הוא שהכתוב הטיל עליו שיעשה לו צדקה דהיינו לסדר לו בשעת גביית חובו דצדקה לא שייכא אלא במידי דמחסר ממונא כדאמרינן איפה שלמה וצדק צדק משלך ותן לו וכן משמע מפירש"י זכרונו לברכה שפי' הכתוב הטיל עליו לעשות לו צדקה

דף קיד האומר הרי עלי מנה לבדק הבית מהו שיסדרו לכאורה משמע דקא בעי מי ילפינן ליה מערכין במה מצינו אע"ג דלעיל גבי ב"ח קאי בעי ג"ש שאני הכא דאין אדם מקדיש כל אשר לו ויבקש על הפסחים ומסתמא דעתו היה שיסדרו לו והוה דומיא דערכין אבל ק' דהא איכא למיפרך מה לערכין שהם קלים ואין נוהגין כו' כמ"ש התו' לכך נראה דקמבעיא ליה מי ילפינן ליה מהקיש' דנדר בערכך או דלמא אתי ק"ו מבטל הקישא כדאמר בסמוך

ספי שקול מהני פסרפי וכו' אתי לאשמעי' כמה גדול מתן שכרן של תלמידי חכמי' לעתיד לבא דלא מיבעיא הפירות עצמן אלא אפי' העלין כמה ריחן גדול ולא זו עלין לחין העומדות על גבי האילנות אלא אפי' אותן עלין שנשרו כבר ריחן גדול מדקאמר ליה ספי שקול שילקוט אותן משמע שכבר נשרו מן האילנות ולא זו גוף העלין אלא אפי' קליטת ריחן שנסחט בתוך הגלימא דבר גדול הוא ולא עוד אלא שלא נסחט הריח בכל הגלימא אפס בקצהו מדלא קאמר ש"ס פשט גלימיה ספא שקל כדאמר ליה אליהו פשוט גלימך משמע דלא פשטיה ולא נטלן אלא בשיפולא דגלימא ואפ"ה זבניה בתליסר אלפי זוזי

דף קטו למה חוזרין וממשכנין לכאורה תימה דהא לא איצטריך אלא להפך דבריו ומנא ליה למימר דלמא חוזרין וממשכנין קאמר דלמא למה ממשכנין מעיקרא קאמר ועוד דקאמר ולאו תירוצי קא מתרצת תריץ הכי כו' משמע דהא בהא תליא ולכאורה אין ענין זה לזה ונראה לפרש דכיון דצריך להפך דבריו ולומר מאחר שמחזירין למה ממשכנין משמע ליה דלמה חוזרין וממשכנין קאמר דהא ממשכנין תחילה והדר מחזירין ואי למה ממשכנין מעיקרא קאמר איפכא איבעי ליה למימר למה ממשכנין מאחר שמחזירין או והלא מחזירין כסדר הענין אלא ודאי אהא דממשכנין אחר חזרה קא מתמה ועוד דלישנא דלמה ממשכנין משמע דעדיין ממשכנין אותו ולא על המשכון שנטלו ממנו כבר קאמר והיינו דמשני ולאו תירוצי קא מתרצית לה תריץ הכי כלומר מי לא איצטריך למימר דרבי מאיר לא דק בלישניה דהא הוה ליה למימר מאחר שמחזירין למה ממשכנין והוא הפך דבריו ואמר מאחר שממשכנין למה מחזירין הכא נמי איכא למימר למה ממשכנין מעיקרא קאמר והא דלא קאמר למה ממשכנין מאחר שמחזירין כסדר הענין משום דלא דק בלישניה והפך דבריו

למה חוזרין וממשכנין וא"ת ולמה ממשכנין מעיקרא וי"ל דודאי מעיקרא נמי ממשכינן מהאי טעמא שלא תהא שביעית כולי אלא דלהכי נקט מאחר שמחזירין למה ממשכנין דמשמע למה חוזרין וממשכנין כדפי' לאשמעינן טעמא דהדר ומשכנו שהיה בידו כשמת לוה דאי הוה אמר למה ממשכנין מאחר שמחזירין הוה אמינא דמשכנו ומת שומטו מעל גבי בניו קא משמע לן

למה ממשכנין מעיקרא הקשו התוספות ולמה חוזרין וממשכנין ויש לומר כדי שלא יוכל הלוה לכפור וכו' ועוד נראה דלהכי חוזרין וממשכנין דאי לאו הכ' הוה ליה מחילה דדוקא בשעת השבת העבוט לאו מחילה הוא דרחמנא עליה רמיא אבל לבתר הכי כשמניח לו המשכון ואינו חוזר וממשכנו הוה ליה כאלו מחל לו השיעבוד שהיה לו על המשכון וחזר ונעשה מטלטלין אצל בניו ושביעית משמטתו וכן משמע מלשון הטור סימן צ"ז שכתב וכל זמן שנוהג עמו בזה אין השביעית משמטתו ואם החזירו ומת הלוה נוטלו מהבנים מדכתב וכל זמן משמע דהא דממשכנין וחוזרין וממשכנין עד עולם טעמא דכולהו הוי שלא תהא השביעית משמטתו והיינו כדפי' דלא תהוו מחילה וכן משמע קצת בתוספתא דמכילתין דטעמא דכולהו כדי שלא תהא שביעית משמטתו דאיתא התם בפרק עשירי ואם מחזירו עד עולם למה הוא נוטלו רבי אומר אומר אני שמא תבא שמיטה ותשמיטנו וכו' ואם מדנקט מחזירו עד עולם כו' משמע דטעמא דכולהו הוי שלא תשמיטנו שביעית וכו' וכן משמע קצת מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג ממלוה שכתב אם כן הוא שמחזיר לו המשכון בעת שהוא צריך לו ולוקח אותה בעת שאינו צריך לו מה יועיל המשכון כדי שלא ישמט החוב וכו' ולא כתב סתמא א"כ הוא שמחזיר לו המשכון מה יועיל המשכון משמע דאהא דממשכנין וחוזרין וממשכנין עד עולם אכולהו יהיב הך טעמא שלא ישמט כו' וה"ק א"כ הוא שמחזיר לו המשכון בכל עת שהוא צריך לו ולוקח אותו בכל עת שאינו צריך מה יועיל המשכון

לקח בגדו כי ערב זר וגומר סיפא דקרא ובעד נכרים חבלהו וחבלה מתוך הבית משמע מיהו קשה דאם כן מאי ראיה מייתי מאידך קרא דבני אם ערבת לרעך דלא כתיב התם לישנא דחבלה לכך נראה דקשיא ליה לתנא ומנא לן דערב משתעבד כלל דאיצטריך קרא למעוטי ביתו של ערב לכך קאמר וכן הוא אומר לקח בגדו וכולי ולא בעי לאתויי ראיה מהנך קראי דיוכל ליכנס לביתו של ערב וכן משמע בסוף פ' גט פשוט דקאמר התם מניין לערב דמשתעבד ומייתי הנך תרתי קראי משמע כדפירש'

אפילו כאביגיל לכאורה משמע דתלת גווני נשים נינהו אותן דודאי מסירות ואותן דודאי אינן מסירות כאביגיל וסתם נשים וקשה דאם כן מנא ליה לרבי שמעון דלא ירבה אפי' כאביגיל דלמא אותן דודאי אינן מסירות מותר להרבות ולא יסיר אתי לאשמעינן דאפי' אחת ומסירה ודאי לא ישאנה ולא ירבה בסתם נשים קאמר דעד שמנה עשר מותר טפי מהכי חיישינן וליכא למימר דסתם נשים מסירות את לבו וליכא אלא תרי גווני נשים דא"כ לר' שמעון דאמר אפי' אחת ומסירה את לבו לא ישאנה לא יהיה המלך מותר בסתם נשים אלא בנשים כאביגיל וזה דוחק דנשים כאביגיל לא שכיחי ונראה דודאי ליכא אלא תרי גווני כשרות ושאינן כשרות ואפילו כאביגיל דקאמר רצה לומר נשים כשרות

כי נפש הוא חובל לשאר דברים הוא דאתא אבל רב הונא סבר דלא איצטריך קרא לשאר דברים דמרחים ורכב ילפינן להו וכן משמע לקמן דקאמר עד כאן לא קאמר רב הונא התם אלא דכי נפש הוא חובל יתירא הוא משמע דיתירה הוא לגמרי וכמו שכתבו התוספות לקמן

דף קטז הכא מידי דעביד לאושולי ולאגורי הוא הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות טוען כתב דדברים העשויין להשאיל ולהשכיר הן הכלים שתחילת עשייתן כדי להשאילן ולהשכירן כגון היורות הגדולות שמבשלין בהן בבית המשתאות וכו' וכן שאר כלים ויש לו עדים שהוא משכירו תמיד הרי הן ככלים העשויין להשאיל ולהשכיר וכלי שמקפידין עליו כגון סכין של שחיטה הרי הוא בחזקת שאינו עשוי להשאיל ולהשכיר לפיכך אפי' באו עדים שהשאילו והשכירו אין מבטלין בהן חזקתו ע"כ ולא ידענא אמאי פירש כן אי משום דלישנא דעשויין ועבידא הכי משמע דעשויין מעיקרן לכך כמ"ש ה' המגיד שם הא ודאי ליתא דעשויין ועבידא דכולה ש"ס היינו רגילין כמו פירות דקל דעבידי דאתו ומילתא דעבידא לגלויי ועוד דבעובדא דרבא דאפיק ספרא דאגדתא נקט נמי לישנא דעשויין להשאיל ולהשכיר אע"ג דלא נעשה מעיקרא כדי להשאיל ולהשכיר כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהדיא שם דטעמא דרבא דאפקי לפי שנתברר לו בעדים שהן מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר. ועוד דסכינא דאשכבתא ודאי אינו עשוי מעיקרו להשאיל ולהשכיר וצריך לומר להרמב"ם ז"ל דהך עובדא איירי כשיש עדים שהיה משכירו תמיד דאביי סבר דעדים מבטלים חזקת הכלי ורבא סבר דאין מבטלין חזקת הכלי דכיון דמיפגמי וחזקתו דלא מושלי אינשי זה שהיה משאילו אפסיד אנפשיה ואין דנין לו דין חלוק משאר כל אדם וכן כתב בהדיא ה' המגיד ז"ל ופשט הסוגיא לא משמע כן חדא מדקאמר ש"ס הכא מידי דעביד לאושולי ולאוגורי הוא משמע דטעמא דאביי משום דסכינא דאשכבתא אורחיה הוא לאושולי ולאוגורי ולא משום דהוה מייתי עדים מדלא קאמר הכא מילתא דעביד לאושולי ולאוגורי הוה. ועוד דאין סברא לומר דעדים לא מבטלי חזקת הכלי ואי משום דאין דנין לו דין חלוק משאר כל אדם כמ"ש ה' המגיד אם כן אמאי אפיק רבא ספרא דאגדתא על ידי עדים כמ"ש הרמב"ם ז"ל ודן לו דין חלוק משאר כל אדם דבשאר כל אדם דהיינו היכא דליכא עדים לא מפקינן מיניה להרמב"ם ז"ל. ועוד דמאי ראיה מייתי ש"ס מהא דשלח רב הונא בר אבין דלמא שאני התם דאיירי דמעיקרא עשויין כדי להשאיל ולהשכיר אבל היכא דאין עשויין מעיקרא לכך אף על גב דמייתי עדים לא ועוד עדים מאן דכר שמייהו דבכולה שמעתא לא מזכיר מעדים מידי לכך נראה כמ"ש ר"ת ורב אלפס ז"ל דכל דבר שמקפידין עליו להשאיל מפני חשיבותו או שמתקלקל הוא דבר שאין דרכו להשאיל ולהשכיר ושאר כל הדברים הן דרכן להשאיל ולהשכיר והכל לפי האהבה ומנהג המקום ובשלחן ערוך סימן ע"ב כתב דברי הרמב"ם ודבר הרי"ף ור"ת ונראה דברי הרי"ף ור"ת עיקר

סכינא דאשכבתא היינו סכין של שחיטה כמה שכתב הרמב"ם ז"ל וראיה מדקאמר בסמוך דכיון דמיפגמא קפדי אינשי ואין הפגימה פוסלת אלא בסכין של שחיטה ובנמוקי יוסף כתב דיש גורסין דאשכפא כלומר של רצענין מיהו בפרק כל הכלים קאמר אביי חרבא דאושכפא וסכינא דאשכבתא וכו' משמע דסכינא דאשכבתא גרסינן מדלא נקט חרבא: הבית והעליה פרק עשירי

אי בחבסא נפיל אי בחבטא נפיל פירש"י ז"ל דחבטא שנחבט הכותל להלן כמקל שהיה עומד ונפל שעליונות הכותל נפלו להלן ממנו הרבה וחבסה שנחבס הבית מיסודו ונפל תחתיו החומה במקומה וקשה לפי' דקאמר מדקתני רואין מכלל דאיכא למיקם עלייהו אי בחבסא וכו' למה ליה למידק ממתניתין הא פשיטא הוא דאיכא למיקם עלייהו שאם נפלו אבנים להלן מיסוד הבית הרבה הרי נראה לעינים דבחבטה נפיל ואם לא נפלו אבנים להלן מיסוד הבית הרי רואין דבחבסה נפיל ועוד תימה דאמאי קאמר במתניתין שאם זה אומר שלימות שלי וזה אומר שלימות שלי רואין אלו האבנים העשויות להשתבר למה ליה למיתלי במה דעשוי להשתבר הוה ליה למימר רואין אלו אבנים של עליון ואלו של תחתון דאם בחבטא נפל יטול העליון הרחוקות והתחתון הקרובות הן שלמות הן שבורות ואי בחבסא נפל יטול עליון העליונות ותחתון התחתונות. ועוד קשה דקאמר אי הכי רישא אמאי חולקין פירש"י ז"ל יטול העליון הרחוקות אי בחבטא נפיל ואי בחבסא נפיל יטול העליונות ולשון הש"ס לא משמע כפירושו מדקאמר בחבטא נפיל עלייתא איתבר וכו' משמע דאף על גב דאיכא למיקם עלה אי בחבטא אי בחבסא אכתי מספקינן איזו של עליון ואיזו של תחתון ואין יכולין להכיר על ידי כך אלא של מי הן הנשברות ע"כ נראה דחבטא היינו שנשמטה חומה התחתונה ונפלה העליונה ונחבטה בחוזק על הארץ ונשברה וחבסא היינו שחומה העליונה הכבידה על התחתונה ומרוב הכובד נשתברה התחתונה והשתא אע"ג דאיכא למיקם עלייהו אי בחבטא נפיל ואי בחבסא נפיל שיש איזה היכר ביניהן מ"מ בין בחבטא בין בחבסא האבנים מעורבין זה בזה ולא ידעינן איזה של עליון ואיזה של תחתון והשתא ניחא דקאמר במתניתין דרואין אלו אבנים עשויות להשתבר דכיון דאיכא