תורת חיים חלק ב רנח

וחומש ואשם דגזל גמור מעשק לא ילפינן ליה כדאמר לקמן ואי לא כתיב או עשק אלא או בגזל לחוד לא הוה מוקמינן ליה בכובש שכר שכיר כלל אלא בגזל ממש דוקא דלא תגזול לא מוקמינן ליה בכובש שכר שכיר אלא משום דכתיב גבי לא תעשוק. ואביי דפריך לעיל איזהו גזל שחייבה עליו התורה קרבן דומיא דפקדון וכו' אף על גב דפשטא דקרא בגזל ממש איירי ובגזל ממש לא מיתוקמא דלא בדגזליה והדר כפריה מכל מקום כיון דבכובש שכר שכיר מוקמינן ליה סבירא ליה דאית לן לאוקמי הך מילתא דומיא דעשק דתחילת הגזל והעשק הוא הכיחוש כמ"ש התוספות

מאחיך פרט לאחרים כתבו התוספות תימה אמאי איצטריך מאחיך למעוטי עובדי כוכבים מגר תושב נפקא כו' ועוד תימה אמאי איצטריך למיכתב גר צדק מגר תושב נפקא דכ"ש גר צדק נראה דלא קשה מידי דה"ק מאחיך פרט לאחרים פירש אי לא הוה כתיב אלא רישא דקרא לא תעשוק שכיר עני ואביון ותו לא הוה אמינא אפי' עובדי כוכבים ת"ל מאחיך פרט לעובדי כוכבים והדר קאמר גרך זה גר צדק וכו' פירש אי לא כתיב אלא לא תעשוק שכיר עני ואביון מאחיך או מגרך ותו לא הוה אמינא דוקא גר צדק אבל גר תושב לא ת"ל בשעריך זה אוכל נבילות ואי לא כתיב מגרך אלא מאחיך אשר בשעריך ה"א דוקא ישראל ול"ה מרבינן אפילו גר צדק דה"א דאשר בשעריך אאחיך קאי כמו היתום והאלמנה אשר בשעריך כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך דמבשעריך לחוד לא שמעינן גר ואי לא כתיב מאחיך אלא לא תעשוק שכיר עני ואביון מגרך וגו' ה"א דלא אזהר רחמנא אלא בגר אבל אחיך לא כדאשכחן בסוף פ' הזהב דגר חמיר טפי לענין אונאה ולחיצה הכי נמי בכובש שכר שכיר ה"א דגר חמיר טפי ואפי' גר תושב

דף קיב דקא אגריה מיניה לבטושי פירש"י ז"ל מיהו לא בקבלנות עסקינן אלא בשכירות ותימה כיון דהדר משינויא קמא אמאי לא קאמר אלא דהא נזכר אמורא בשינויא קמא ועוד נהי דאגריה לפי מנין בטושות בין ישביח בין שלא ישביח מ"מ אכתי לאו שכירות הוא כיון דלא שכרו לשום זמן ובערוך ערך גרד כתב בגרדא דסרבלא פלוקרי' בלעז דליכא שבחא דליקני אומן דאגריה לבטושי לדורכו ברגל שיה' עב דהתם ליכא שבחא דאכתי בעי למיגרדי' ולרכוכי עד כאן לשונו משמע מפירושו דלא הדר ביה אלא השתא נמי בקבלנות ואיירי מיהו אכתי ליכא שבחא כיון דבעי למגרדיה ולרכוכיה אבל תימה דא"כ מאי איצטריך למימר דקא אגריה לדורכו בטשא ובטשא במעותי' ועוד כיון דקא אגריה לבטושי שיהא עב א"כ היינו שבחיה לכך נראה לפרש דודאי השתא נמי בקבלנות איירי ולא הדר ביה מיהו כיון דאגריה לבטושי שיהא עב לצורך הגרידה כל כמה שלא נגמרו כל הבטישות כולן אכתי ליכא שבחא דכל זמן שאינו עב כפי צרכו לא חזיא לגרידא נמצא דלא הוה שבחא אלא לבסוף וכיון דקא אגריה ביטשא וביטשא במעותי' כל ביטשא וביטשא גמר מלאכה הוה וחייב לו מעה בעד כל ביטשא אף על גב דאכתי ליכא שבחא ונהי דלבסוף איכא שבחא מכל מקום עובר בבל תלין משום בטישות הראשונות שכבר נתחייב בשכרן קודם לכן אע"ג דל"ה בהו שבחא

עקרוה רבנן לשבועה מבעל הבית ושדיוה אשכיר כתבו התוספות לפי שהיתה ראויה להיות על בעל הבית קאמר דעקרוה ולא משמע כן דעקרוה משמע דמעיקרא הוה רמיא שבועה אבעל הבית אלא דבתר הכי עקרוה לכך נראה דאפי' בכופר הכל שבועת היסת מיהא הוה רמיא אבעל הבית ואע"ג דמתני' קתני להו שבועת היסת לא ניתקנה אלא בימי רב נחמן כבר פירשתי בפרק כל הנשבעין דשבועת היסת בימי ניתקנה אלא דלא תיקנוה רק היכא דמסתבר טעמא כההיא דחנוני ושולחני דהתם וכן ההיא דשכיר כיון ששכרו בעדים והמלאכה עשויה ה"ל טענת שכיר כטענת ודאי וטענת בעל הבית שאומר פרעתיך כטענת ספק היא ולכך מחייב בעל הבית היסת אלא דעקרו' רבנן מיניה ושדיוה אשכיר ואתא רב נחמן ותיקנה בכל התביעות אפי' היכא דלא מסתבר טעמא משום חזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו עליו כדאמר התם

בעל הבית טרוד בפועלים ולא פלוג בין פועל אחד ליש לו פועלים הרבה ובירושלמי קאמר שעסקיו מרובין ואם תאמר מאי איריא שכיר כל מי שיתבע בעל הבית ויטעון לו פרעתיך ישבע התובע ויטול כיון דבעל הבית טרוד בפועליו או עסקיו מרובין ויש לומר דתובע נמי כיון דבעל בית הוא כמו נתבע אבל מקום קשה דאם כן פועל דעלמא אם יתבע איזה בעל בית ויטעון לו בעל הבית פרעתיך ישבע פועל ויטול כיון דבעל הבית טרוד הוא ופועל אינו טרוד ויש לומר דלא פלוג רבנן בין התובעין ואם תאמר אם כן שכיר דבעל בית נמי אמאי נשבע ונוטל טפי מפועלים דעלמא וי"ל דשאני שכיר כיון דאיכא נמי משום כדי חייו אוקמוה רבנן אדיניה דישבע ויטול ולא בעל בית כיון דטריד וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל דלמסקנא נמי דמפרש טעמא משום דב"ה טרוד בפועלים אכתי איצטריך טעמא קמייתא דמשום כדי חייו דשכיר שכתב בפרק י"א מהל' שכירות כל שכיר ששכרו בעדים וכו' תיקנו חכמים שישבע השכיר ויטול מפני שב"ה טרוד בפועליו וזה השכיר נושא נפשו לזה משמע כדפירש' וכ"כ בהדיא רב אלפס ז"ל בפרק כל הנשבעין וז"ל עקרוה רבנן לשבועה מבעל הבית משום דבעל הבית טרוד בפועלין ושדיוה אשכיר משום כדי חייו דשכיר ע"כ אבל קשיא דפריך בסמוך אי הכי אפי' קצץ נמי משמע דהכי פירש אי אמרת בשלמא משום כדי חייו ניחא דגבי קציצה כיון דלית בינייהו אלא פורתא דשכרן של פועלים ידוע לכל ובההוא פורתא דכפר לה בעל הבית ליכא למיחש משום כדי חייו כיון דאכתי פש ליה גבי בעל הבית שיעור שכרו הידוע אלא אי אמרת משום טרדת פועלים הוא אפי' קצץ נמי וכן הא דפריך בתר הכי אי הכי אפי' עבר זמנו נמי משמע דהכי פירש אי אמרת בשלמא משום כדי חייו ניחא דליכא משום כדי חייו אלא שכר יום ביומו אלא אי אמרת משום טרדא אפי' עבר זמנו נמי וכ"כ הר"ן ז"ל בפרק כל הנשבעין ולמאי שפירש' דהשתא נמי איצטריך טעמא דמשום כדי חייו לא פריך מידי כיון דבקציצה וכן לאחר זמנו לית בהו משום כדי חייו וצ"ל דבקציצה ובלאחר זמנו אית בהו שפיר משום כדי חייו והא דקאמר אי הכי י"ל כמו שכתבו התוספות בפרק כל הנשבעין דאף על גב דאין שייך כאן אי אמרת בשלמא אין לחוש שעדיין לא פירש שום טעם ואף על פי שפירש רב נחמן משום כדי חייו לא משמע דקאי אהא א"ה

דף קיג אם יש עדים שתבעו הרי זה נשבע ונוטל אין לפרש שיש עדים שתבעו והלה אמר אתן לך דאם כן אמאי כתבו התוספות דלמאי דס"ד דהוה מצי למיפרך אמאי נשבע ונוטל דהא דינא הוא דישבע ויטול דמידי הוא טעמא דבעבר זמנו אין השכיר נשבע ונוטל משום דאית ליה לב"ה תרתי חזקה והשתא הא לית ליה חזקה דלא עבר בבל תלין כיון דמייתי עדים שתבעו לאחר זמנו והלה אמר אתן לך ותו מדפריך והא קא תבעו לקמן משמע דהויא דומיא דהך תביעה דלקמן שהוא טוען פרעתיך אלא צריך לומר דיש עדים שתבעו והלה אמר פרעתיך קאמר ונראה דקס"ד דטעמא דנשבע שכיר ונוטל משום כדי חייו אמרינן חזקה שאינו מעיז פניו לתובעו אלא אם כן יש לו עליו לכך פריך והא קתבעיה לקמן ומשני שתבעו בזמנו פירש וכיון שתבעו בזמנו אזלא לה חזקה דאין שכיר משהא שכרו דאף על גב דלא תבעיה לדינא לאלתר אורחא דמילתא הוא לתבוע תחילה בינו לבין עצמו מימר אמר אם לא יפרע לי מרצונו הדר אתבעיה לדינא ופריך ודלמא לבתר הכי פרע קודם שעבר זמנו דאכתי אית ליה לבעל הבית הנך תרתי חזקה ומשני שתבעו כל זמנו דכיון שתבעו כל זמנו לית ליה חזקה דאין שכיר משהה שכרו כדפירש'. וקא סלקא דעתך דאם מביא עדים לפנינו שתבעו כל זמנו אף על גב דלא תבעו לקמן עד אחר כמה ימים אפי' הכי נשבע ונוטל לכך פריך ולעולם שכיר נשבע ונוטל אין זו תקנה טובה כמו שכתבו התוספות אי נמי כדפירש רש"י ז"ל דפריך וכי כל כך השהא שכיר את שכרו ואף על גב דחזקה דאין שכיר משהא שכרו לחודא לא מהניא היינו דוקא היכא דלא שייכא בל תלין כלל אבל הכא דקא טעין ב"ה פרעתיך בזמנך לא עברתי בל תלין מעולם אלא דחזקה דבל תלין לחוד לא מהניא כיון דאזלא לה חזקה דאין שכיר משהא שכרו לכך פריך ולעולם דאם אין השכיר תובעו לקמן עד אחר כמה ימים סברא הוא דטענת ב"ה דטעין פרעתיך בזמנך אמת הוא והדרא חזקת ב"ה דלא קא עבר בבל תלין לדוכתא דכיון דלאו אורחיה שישהא שכיר שכירתו כל כך הדר הוו ליה לב"ה תרתי חזקה דלא עבר בבל תלין ואין שכיר משהא שכירתו כל כך שלא יתבענו לדינא וקאמר רב חמא כנגד כל יום התביעה אבל בתר הכי ה"ל לב"ה תרי חזקה כדפי' ואי מייתי סהדי דתבעיה נמי בינו לבין עצמו כל ההוא זימנא של כנגד יום התביעה יהבינן ליה עוד זימנא אחריתי כזימנא קמייתא מהאי טעמא שפירש דכל כמה דתבע ליה בינו לבין עצמו ל"ה בכלל משהא שכרו אלא דלא ניחא ליה למיקם בדינא מימר אמר אולי יפרע לי מרצונו

שנאמר בחוץ תעמוד אסיפא סמיך דכתיב והאיש ודרשינן לקמן דוהאיש אתי לרבות שליח ב"ד שגם הוא יעמוד בחוץ ולהכי לא מייתי רישא דקרא דכתיב בהדיא לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו משום דבש"ס מפרש שמואל דהא דקתני ולא יכנס לביתו ליטול משכונו בשליח ב"ד קאמר לכך איצטריך לאתויי סיפא דקרא דבחוץ תעמוד והאיש דילפינן מיניה שליח ב"ד

אימא לא ינתחנו אלא בב"ד תימה מניין דניתוח אסור לבעל חוב והא לא תבא אל ביתו כתיב משמע דניתוח שרי אפי' בב"ח והתוספות כתבו דמדרבנן היא גזרה שמא יכנס בביתו כדאמר בסמוך וקשה דא"כ שליח ב"ד נמי אמאי שרי לנתח ולא גזרינן שמא יכנס לביתו ובסמוך שאני דבעי למימר דשליח בית דין מותר ליכנס בביתו לכך נראה דיליף לה נמי מייתורא דוהאיש דדרשינן מיניה לרבות שליח ב"ד שלא יכנס לביתו ולגופיה לא איצטריך דמלתא דפשיטא הוא דהא גבי שמיטה דכתיב לא יגוש וגבי הלואה דכתיב לא תהיה לו כנושה מי איצטריך התם קרא לרבויי דאסור לנוגשו ע"י שליח ועל כרחך צריך לומר דקרא דוהאיש לא אתי לאשמעינן אלא דיוקא פירש דגם האיש דהיינו שליח ב"ד צריך לעמוד בחוץ ואסור ליכנס לביתו הא ניתוח שרי ליה לשליח בית דין אם כן שמעינן מינה דב"ח אפי' לנתח אסור דאי ניתוח אפי' בב"ח שרי מדכתיב לא תבא אל ביתו א"כ ייתורא דוהאיש למה לי

הכי גרסינן היו לו שני כלים נוטל אחד ומחזיר אחד ולא גרסינן ומניח וכן הוא בספר רב אלפס והרא"ש ז"ל ובדברי הרמב"ם ובפירש"י ז"ל דודאי נוטל שניהם אלא שצריך להחזיר אחד את הכר בלילה כו'

תא שמע אם חבול תחבול שלמת רעך כו' מקרא גופא לא מצי פריך אף על גב דחבילה מתוך ביתו משמע דאיכא לאוקמי קרא בדיעבד דלשמואל עיקר קרא במשכנו באיסור איירי כמ"ש התוס' אבל ברייתא על כרחך ס"ל דקרא לכתחילה קאמר דאי דיעבד א"כ אמאי מוקי ליה בשליח ב"ד לוקמא בבעל חוב ובדיעבד

ונותן מטה ומטה ומצע כו' פירש בשעה שמשכנו מניח מטה ומטה ומצע לעשיר כו' ואינו ממשכן אותן לפי שהוא צריך להן ביום ובלילה וכן בגד שעליו וכלי שאוכל בו אינו ממשכן אותן כמ"ש הרמב"ם ז"ל לפי שהוא צריך להן תדיר ולא שייך בהו למימר שיטול זה ביום או זה בלילה ומתני' דקתני ומחזיר את הכר בדיעבד איירי כשעבר וחבלו אי נמי כר לאו היינו מצע

כל ישראל בני ישרים הן בני אברהם יצחק ויעקב שהיו ישרים כדמוכחי קראי

ולימא ליה לאו עלי קרמית כתבו התוספות דאדר"ע ורבי ישמעאל פריך כו' ומשני דגם באיצטלא שייך לומר ולך תהיה צדקה וזה דוחק דהא איכא לאוקמי קרא דלך תהיה צדקה שיתן לו גלימא דלא שוי' כל כך לכך נראה דאהא דקתני מסדרין לבעל חוב פריך דנהי דעליה רמיא להשיב העבוט כיון