תורת חיים חלק ב רנו

איירי כדפירש"י ז"ל בספר משלי צנים פחים כמו לצנינים בצדיכ' ובאו עליך הוצן לשון גדודים ולסטים צנים פחים הם טמונים בדרכי המעקש דרכיו כלומר יסורים מופנים לו שומר נפשו ירחק מהם שמיושר מעשיו ינצל מהם ע"כ לכך מייתי הא דאמר הכל בידי שמים וכו' דמשמע דבמאורעות ותחלואים הבאים על האדם איירי'

שומר נפשו ירחק מהם בריש פ"ק דע"א ובפרק מי שמת כתבו התוספות והא דאמרינן בפרק המקבל והסיר ה' ממך כל חלי זו צינה אלמא דבידי שמים הוא ויש לומר דהכי קאמר שיתן לך מלבושים שתוכל להצילך מן הצינה וזה נראה דוחק ועוד דוהסיר ה' ממך משמע שיסיר ממך הצינה לאחר שתבא עליך לכך נראה דודאי ביאת חולי הצינה לאו בידי שמים הוא אפשר לו לאדם להזהר ממנה שלא תבא עליו כגון שילביש עצמו כראוי וישב תמיד בבית החורף אלא לפי שאין רוב העולם ורובא דרובא נזהרין בזה הבטיח הכתוב להסירה ממנו דהסרת הצינה שלא תזיקנו ודאי בידי שמים הוא

מחלה זו מרה מדלא כתיב חולי וכתיב מחלה לשון מפעיל לכך דריש דזו מרה שהיא מחלה כל גופו של אדם

לא יכם שרב ושמש כיון דלא ירעבו מדלא כתיב ולא יהיה שרב ושמש וכתיב ולא יכם משמע דיהיה שרב ושמש ואפי' הכי לא יכם והיינו על כרחך כיון דלא ירעבו ולא יצמאו לא ישלוט בהם שרב ושמש

וברך את לחמך ואת מימיך זו פת במלח וכולי מדלא כתיב מעיקרא והסירותי מחלה מקרבך והדר הוה ליה למיכתב וברך את לחמך דמה הנאה יש לו לאדם כשיש לו לחם רב והוא חולה ואינו יכול לאכול ממנו דמהאי טעמא נמי תיקנו לומר בתפילה רפאנו תחילה ואחר כך ברך עלינו אלא ודאי לאו בתחלואים גמורים איירי קרא אלא בהנך דאיירי בהו לעיל דפת שחרית ומים מבטלתן והיינו דנקט ש"ס מכאן ואילך והסירותי כלומר דלהכי לא כתיב תחילה והסירותי ובתר הכי וברך את לחמך משום דהסרתן בלחם ומים תליא

דף קח ואי משום דינא דבר מיצרא לא מסלקינן ליה כתבו התוספות דהיינו דוקא כי האי גונא דאחזיק מן ההפקר אבל במכר מודים כ"ע דשייך דינא דבר מצרא ולא משמע כן דאם כן מאי ראיה מייתי נהרדעאי מקרא דועשית הישר והטוב דשייך דינא דבר מיצר' אפילו בהפק' דלמא במכר דוקא קאמר קרא ואי מסתבר להו לאוקמי קרא נמי בהכי א"כ לא הוה להו לאתויי קרא כלל דהא כ"ע נמי אית להו דרשה דהאי קרא לענין מכר ועוד דאי לישנא דאחזיק דוקא נקט שמחזיק כן ההפקר א"כ אמאי קאמר בסמוך אתא אימליך ביה א"ל איזיל איזבון איזיל ואחזיק הוה ליה למימר דהא משמע דקאי אמילתא דנהרדעאי דאיירי בהכי לכך נראה דלישנא דאחזיק לאו דקדוק הוא ובמכר איירי והא דנקט לישנא דאחזיק משום דבעי למימר דחציפא הוי ולא הוי חציפא אלא בשעה שמחזיק ברקתא ויושב ובונה שם ומקלקל מקום של רבים וכן בשעה שמחזיק ומתערב בין האחים ושותפין אבל בשעת קנייה אכתי לא הוי חוצפא כולי האי ופשיטא דלא מסלקינן ליה ולפי זה האי מאן דאחזיק ביני אחי וביני שותפי וכולי לאו בקרקע של הפקר איירי אלא באחין או שותפין שיש להן שדה בשותפות ובא אחר וקנה חלקו של אחד מהן וכן משמע בהדיא מדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות שכנים וכל שכן אי לא הוו אחי ושותפי ולא אתו עליה אלא משום דינא דבר מצרא דלא מסלקינן ליה לרב יהודה ורב נחמן אית ליה דביני אחי ושותפי כיון דחציף כולי האי מסלקינן ליה נמי אבל משום דינא דבר מצרא לחודא לא מסלקינן ליה דלית להו דרשה דועשית הישר והטוב ונהרדעאי אית להו דינא דבר מצרא מדכתיב ועשית הישר והטוב

הכי אמרי נהרדעאי משמיה דרב נחמן אין אונאה לקרקעות אף על גב דמתניתין היא בפרק הזהב אלו דברים שאין להן אונאה הקרקעות מכל מקום זבן במאתן ושויא מאה בטול מקח הוא וקמשמע לן רב נחמן דאפילו בטול מקח אין להן

שמותי ודאי משמתינן ליה עד דמקבל עליה כל אונסא כו' והא דמשמתינן ליה תחילה ולא קאמר דמחייב לשלומי ליה כל אונסא דאתי ליה מחמתיה משום דאם כבר נעשה ההיזק לא מחייב לשלומי דגרמא בעלמא הוה דשמא לא יזיקנו מיהו קודם שנעשה ההיזק משמתינן ליה על שעשה שלא כהוגן ואין מתירין נידויו עד שיקבל עליו מרצונו לשלם כל אונסא דאתי ליה מחמתיה

ולשותפי פירש"י ז"ל שותף שמכר לו לחבירו חלקו בשדה וכו' מיהו מדנקט ש"ס לאשה וליתמי ולשותפי בחד בבא משמע דטעמא דכולהו משום דלאו אורח ארעא לאהדורי הוא דומיא דלכרגא למזוני ולקבורה דנקט להו ש"ס נמי בחד בבא משום דחד טעמא אית להו לכולהו ויש לפרש דאיניש דעלמא דזבין לשותפין קאמר דלית בה משום דינא דבר מיצר' דשותפין נמי לאו אורחייהו לאהדורי דכל חד סמיך נפשיה אחבריה כדאמרי אינשי קדירה דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא ולא עביד איניש דטרח אלא כשקונה שדה לעצמו אבל לצורך שותפות לא עביד איניש דטרח

שכיני העיר ושכיני שדה שכיני העיר קודמין בדין קדימ' איירי שכיני העיר היינו יושבי העיר שהמוכר דר שם ושכיני השדה היינו בעלי השדות ששדהו של מוכר עומדת שם בההוא באגא ויש לו שדה אחרת למכור ובאו אחד מיושבי העיר ואחד מבעלי השדות יושבי העיר קודמין אע"ג שאין ביתו סמוכה לבית המוכר אפ"ה כיון שהוא בן עירו של מוכר הוא קודם לבן שדהו של מוכר ולהכי נקט ש"ס שכיני העיר ושכיני שדה לשון רבים ולא קאמר שכן העיר ושכן השדה כדאמר בתר הכי קרוב ותלמיד חכם ולא נקט קרובים ותלמידים חכמים לאשמעינן דלאו בשכן ממש הדר סמוך לביתו דוקא איירי אלא ביושבי העיר כולן קאמר דכולהו שכנים הן כיון דבני עירו נינהו וכן משמע מדברי הרמב"ם ז' בפי"ד מהלכות שכנים שכתב אם היה האחד מיושבי העיר והאחד משכיני השדה שכן העיר קודם והתוספות כתבו כששניהם מצרנים ושכן העיר מצרן מצד העיר כו' ושכן שדה שיש לו שדה רחוקה וכו' וקשה דאם כן הוה ליה למימר שכן העיר לשון יחיד דומיא דקרוב ותלמיד חכם

מרי דארעא מעכב אמרי דבתי כתבו התו' שלא ימכור הלה עציו ואבניו כי אם לו מדלא כתבו שלא ימכור הלה הבנין כי אם לו כמ"ש רש"י ז"ל וכתבו לשון עציו ואבניו נראה דסבירא להו דלא מצי מעכב אלא א"כ רוצה להקל הענין ולמכור קר עציו ואבניו לאחר ואינו מעלה לו דמי הבנין במכירה לכך מרי דארעא מעכב דנמצא זה נהנה שמשתכר דמי הבנין ואיכא הישר והטוב אבל אם רוצה למכור לאחר הבנין כמות שהוא לדור בו לא מצי מעכב מרי דארעא כיון דמעלה לו דמי הבנין במכירה לא משתכר מרי דארעא מידי אע"ג דהבנין עומד על קרקעו מ"מ הישר והטוב לא הוי אלא היכא דאית ליה הנאה דומי' דשני שדות סמוכות שיכול לחורשם בבת אחת ולכך כתבו אבל בבית אצל בית כו' לא שייך דינא דבר מצר' כי היכי דלא שייך בארעא דחד ובתי דחד והלא מוכר הבנין כמות שהוא

התם זביני מעלי' הוא פירש"י ז"ל וכל כמה דאשבח' ארעא ברשותיה אשבחה וקשה דהא הכא נמי ברשותיה אשבחה דכל כמה דלא מישלם זמניה קרקע ברשותיה דמקבל היא ואי משום דנפקא כשיגיע הזמן גבי זמיני נמי הא נפקא ביובל ובכמה דוכתי אמרינן דשכירות ליומיה ממכר הוא ועוד קשה דפריך בסמוך כמאן כאביי וכתבו התוספות דאלו לרבא האמר בשבח שקמה אין לו אף על גב דאיכא למימר דאדעתא דהכי נחית נחית ולכאורה דבריהם תמוהים דכל היכא דנחית אדעתא דהכי פשיטא דליכא מאן דפליג דשקיל מיניה חלקו וכן משמע ממה שפירש"י ז"ל במתניתין לא יקוץ קורות דלאו אדעתא דקורות נחית משמע דכל מידי דנחית שקיל מיניה ונראה לפרש דכל היכא דודאי הוא דאדעתא דהכי נחית מודי רבא דשקיל מיניה וכל היכא דודאי הוא דלאו אדעתא דהכי נחית מודי אביי דלא שקיל מיניה והיינו דקתני מתניתין דהמקבל שדה בפחות משבעה שנים אין לו בקורות שקמה דודאי הוא דלאו אדעתא דקורות נחית ואם קבלה לשבעה שנים כיון דקבלה כולי האי ודאי הוא דאדעתא דהכי נחית לכך שקיל מנייהו אבל אם קבלה לפחות משבעה וליכא אלא שבח שקמה דאיכא למימר דנחית אדעתא דהאי שבחא ואיכא למימר דלא נחית להכי בהא פליגי אביי סבר דאיכא למימר מילתא הוא ושקיל מיניה אף על גב דלאו ודאי הוא ורבא סבר דאיכא למימר לאו מילתא היא אלא דוקא ודאי נחית בעינן והשתא ניחא הא דמשני התם זביני מעליא הוא דכיון דזבינ' מעליא הוא כל מי שקונה גוף הקרקע ודאי דלכל מילי דאית בה קנאה ואם כן ודאי הוא דאדעתא דהכי ימית לכך מידי רבא דשמין אבל מקבל שדה מחבירו מספקא לן אי נחית אדעתא דהאי שבחא אי לאו דהמקבל שדה זימנין דלא נחית לכולי מילי דאית בה כדאמר בריש פירקין מקום שנהגו להשכיר אילנות משכירין וכיון דלאו ודאי הוא דנחית אדעתא דהכי לא שקיל מידי והשתא ניחא דפריך בסמוך אלא מעתה דיקלא ואלים הכי נמי והא כיון דקבלו לפירותיו ודאי הוא דלאו אדעתא דאלימו' דדיקלא נחית ואם כן אפי' אביי מודי דאינו נוקל כלו' משבח אילמות הדקל דעד כאן לא קאמר דשקיל אלא בשבח שקדמה כיון דמיהא איכא למימר דאדעתא דהכי נחית אבל בדילקא ואלים דודאי הוא דלא נחית רק לפירותיו מודה אביי והכי נמי ודאי הוא דלא נחית מר אדעתא דתלאי דלא עלה על דעתך שיצמחו בו תלאי מאליהן ומשני התם לאו אדעתא דהכי נחית אנא הכא אדעתא דהכי נחית וקסלקא דעתיה דה"ק התם ודאי הוא דלאו אדעתא דהכי נחית ואפשר דלכך כתבו התוספות א"ל התם ודאי לאו אדעתא וכו' אבל אנא נהי דלאו ודאי הוא דאדעתא דתלאי נחיתנ' אפי' הכי איכא למימר דאדעתא דהכי נחיתנא שאם יזדמן שיצמחו אילנות שאטול מהן חלקי ולכך פריך כמאן כאביי דלרבא איכא למימר לאו מילתא הוא דדוקא ודאי בעינן וזהו שדקדקו התוספות בדבריהם וכתבו דאלו לרבא האמר בשבח שקמה אין לו אע"ג דאיכא למימר דאדעתא דהכי נחית משום דגבי שבח שקמה לאו ודאי הוא דנחית אדעתא דהכי אלא דאיכא למימר הכי וספיקא הוא דהוי ומשני אפי' תימא כרבא הכא איכא פסידא פירש וכיון דאי' ליה פסידא ודאי הוא דאדעתא דהכי נחיתנ' שאם יצמחו דקלים וימנעו מלזרוע תחתיהן שאטול חלקי בדקלים וכולי עלמא סהדי דאדעתא דהכי נחיתנא ונראה דהיינו מה שכתבו התוספות ומשני דאפי' תימא כרבא התם כו' כלומר דהא דקאמר התם ליכא פסידא לאו מילתא אחריתי היא אלא אתי לשנויי דהכא נמי ודאי הוא דאדעתא דהכי נחית כיון דאיכא פסידא

אמר ליה אנא כורכמא רישקא רבאי פירש"י ז"ל אני הייתי מגדל במקומן כרכום שדמיו יקרין ואימא לומר כן דכיון דכל השדה כולה זרעה אספסתא פשיטא הוא דבאתרא דתלאי נמי הוה זרע אספסתא דאמאי יזרע שמה כרכום טפי ממה שזרע בכל המדה כולה וכן קשה בהא דאמר ליה גלית אדעתך דלמשקל ואסתלוקי עבדת ופירש"י ז"ל ולא אמרת אנא תלאי הייתי נוטע בה משמע דאי הוה אמר הכי הוה שקיל דמי תאלי ואמאי הא ודאי דאי הוא אמר הכי שקורי הוה משק' כיון דכל השדה זרעה אספסתא מסתמא התם נמי הוה זרעה אספסתא ועוד דאין סברא לומר דבדיבורא בעלמא בעלמא דמקבל תלי' מילתא ועוד דלישנא דאנא כרכמא רישקא רבאי לא משמע כן מדלא קאמר הוינא רבאי וגם לישנא דלמשקל ואסתלוקי עבדת לא ניחא לכך נראה דרב פפא כל השדה כולה כרכמא רישקא זרעה דשפיר למיעבד הכי כיון דלא מיכחשא ארעא כאספסתא שנקצרה כל שלשים יום ותאלי נמי הוה מצי ליטע כמ"ש התוספות אלא דרב שישא בריה דרב אידי הוה סבר דזרעה אספסתא ואפשר משום דהנותן בשעת טענה הוה אמר ליה חזי מר דלא יהבית ליה ארעא אלא לאספסתא ותלאי ממילא קא רבו וקא בעי למשקל מנייהו לכך הוה אמר ליה כלום מאי הפסידך אלא ידא דאספסתא שקול ידא דאספסתא וזיל והשיב לו רב פפא דלאו אספסתא זרעה אלא כרכום ולכך קאמר אנא כרכמא רישקא רבאי פי' בכל השדה כולה נמצא דעל ידי תלאי אית לי פסידא דמי כרכומא דרישא ואמר ליה גלית אדעתך דלמשקל ואסתלוקי כו' פירש דמכל מקום ליתן לך בהו אלא דמי עצים בלבד דכיון דזרעת השדה כרכומ' רישקא גלית אדעתך בזריעה זו דלמשקל ואסתלוקי עבדת ואלו לא צמחו הדקלים היית זורע במקומן ג"כ כוכרמ' רישקא מידי דלאו בר קיימ' לכך אין לך אלא דמי עצים בלבד דודאי אלו נטעת בכל השדה תלאי ודקלים מידי דבר קיימא צמחו מאליהן היית נוטל חלקך גם באלו שצמחו מאיליהן אבל השתא אמידי דתעקרא ותשקליה ותיזיל עבדת ולפי זה לא תלי' מידי באמירתו דמקבל אלא לעולם אזלינן בתר הזריעה שזרע בכל השדה שאם זרעה אספסתא לא שקיל אלא ידא דאספסתא ואם זרעה כרכום לא שקיל אלא דמי עצים בלבד וכן כתב