תורת חיים חלק ב רנה

אלא אם יש בה כדי נעילה נראה דלכך כתיב והאדמה לא תתן את יבולה ואמרו חכמים אף מה שאתה מוביל לה בשעת הזרע דכשהארץ מוציאה כדי זריעה קשה וראוי לטפל בו

דף קו כל העולם כולו בשדפון ולא בירקון כו' כתב רב אלפס והרא"ש ז"ל וסוגיין כרב יהודה ובעיין דמערבא עולא קאמר להו וגם הרמב"ם ז"ל לא הביאן ותימה דהא בעיא בתרייתא דכל העולם כולו בשדפון ושלו בירקון או איפכא אליב' דרב' יהודה נמי איכא למיבעי הכי וכיון דלרב יהודה נמי איכא נפקותא בהך בעיא דכל תיקו דממונא ק"ל דהוי קולא לנתבע וחומרא לתובע א"כ אמאי לא מייתי לה הפוסקים ועוד אמאי נקט כל העולם כולו בשדפון וכו' כל העולם כולו מאי עבידתיה והא אליבא דעולא בארבע שדות שסביבותיה סגי ליה ונראה לפרש דבעיא בתרייתא נמי באם תימצי לומר קאי אם תמצי לומר חיטי לגבי שעורי כזרע אחר דמי ולא הוי הפסק דאיכא למימר שלא נגזרה גזרה רק על השעורים כל העולם כולו בשדפון ושלו בירקון מהו פי' אם אותן ארבע שדות שסביבותיה הן של חטים ולא נלקו ושלו ושל כל העולם הן של שעורים ונלקו שלו בשדפון ושל העולם בירקון או איפכא מהו מי אמרינן כיון דאיכא תרתי חדא דארבע שדות שסביבותיה לא נלקו כלל ועוד דאפילו שאר כל השדות שנחלקו לא נלקו בהך לקותא דהאי שדה לכך הויא הפסק או דלמא לא שנא אבל היכא דליכא הפסק כלל אלא דשלו בירקון ושל העולם בשדפון או איפכא לא קמיבעיא ליה דודאי מכת מדינה הוא ואם כן לרב יהודא ליכא נפקא מינה מידי דודאי מכת מדינא הוא ואם נלקה רובה דבאגא בשדפון ושלו בירקון או. איפכא מנכה מחכורו

נשתדפו כל שדותיו של חוכר כו' ומסיק דאמר ליה משום לתאך הוא ודוקא נשתדפו כל שדותיו של חוכר אבל אי אישתייר ליה חדא מנכה לו מחכורו אע"ג דשאר כל שדותיו נשתדפו ולא מצי מחכיר למימר ליה הא דאשתייר לך חדא משום דמקויים בך כי נשארנו מעט מהרבה כדאמר ליה מחכיר לעיל דהך סברא דכי נשארנו מעט מהרבה לאו סברא מוכרחת היא דזמנין דלא חזי אינש ולא משתייר ליה מידי כדאמר בסמוך וכיון דזמנין משתייר מידי וזמנין דלא משתייר מידי ואיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי לכך דל הך סברא מהכא וכיון דאשתדוף רובא דבאגא מנכה ליה אבל לעיל כי נשתדפו שדותיו של מחכיר דאיירי דלא אישתדוף רובא דבאגא לכך מצי מחכיר שפיר למימר אי משום לתאי דידי הוה משתייר לי פורתא אף ע"ג דזמנין דלא משתייר מ"מ כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי דלהך סברא מהכא אכתי לא מנכה ליה כיון דלא אשתדוף רובא דבאגא

שביעית אפקעתא דמלכא היא פירש"י ז"ל והרי היא, כמו שאינה ולא קראה הכתוב לישראל שנת תבואה משמע דהשתא נמי הא דשביעית אינה עולה מקרא דשני תבואות ממעטינן לה וקשה דא"כ מאי פריך בסמוך אלא מעתה שביעית לא תעלה לו מן הגירוע מאי אלא מעתה בלאו הכי תיקשי מאי שנא דגבי מוכר שדהו אין שביעית עולה לו וגבי מקדיש שדהו שביעית עולה לו לכך נראה דהכי קאמר שביעית אפקעתא דמלכא היא וכיון שהמלך הפקיעה אין סברא כלל שתעלה אע"ג דשני תבואות קרינן לה דהרי היא כמי שאינה והשתא ניחא דפריך אלא מעתה שביעית לא תעלה לו הגירוע דאי לאו סוגיא דהכא איכא למימר דגבי מוכר שדהו דכתיב גביה שני תבואות הלכך היו שנים כשני אליהו או שדפון וירקון דומיא דשני אליהו וכן שביעית כיון דכל הנך אינן ראויין לתביאה לאו שני תבואות קרינן להו אבל שדפון וירקון דלאו כשני אליהו כיון דראוי לתבואה מקרי שני תבואות ובמקדיש שדהו דלא כתיב שני תבואות לכך שביעית עולה אע"ג דאינה ראויה לתבואה אבל השתא דאמר כי אשדוף רובא דבאגא נמי חשיבא אינה ראויה לתבואה ובמוכר שדהו דשנת שדפון דלאו כשני אליהו דעולה משום דגזירת הכתוב הוא כל שיש תבואה בעולם הוי לה שני תבואות ושנת שביעית דאינו עולה לאו מקרא דשני תבואות ממעטינן לה אלא מסברא בעלמא כיון דאפקעת' דמלכא היא אם כן במקדיש שדהו נמי לא תעלה מן הגירוע מסברא כיון דאפקעתא דמלכא היא

לניסא זוטא מיהא חזינא וא"ת ולימא ליה אי הוית חזית היה הקב"ה מעכב על ידיהן שלא ידרסו אי נמי שלא יבאו לתוך העדר כלל דהוה ניסא זוטא ויש לומר דמצי למימר דאי לא אתו שמה לא הייתי מכיר בנסי ולא רצה הקב"ה לעשות לי נס נסתר אלא נס מפורסם כדי שאתן לו שבח והודאה על הנס

עבדת אספסתא תימה כי לא עבדת נמי הוה מצי למימר אלו הוה זרע אספסתא הוה עבדא והתוספות כתבו דנקט הכי משום דעובדא הכי הוה וכן משמע בטור סי' שכ"ג שכתב בד"א שלא שינה אבל אם שינה כגון שהתנה עמו שיזרענה חטין והוא יתן לו כך וכך שעורים וזרעה שעורין ולקתה צריך לקנות לו שעורים טובים וכן כתב בש"ע שם ולא משמע כן מדקאמר ליה הכא עבדא ארעא שליחותא דמרא משמע דאי לאו דעבדא שליחות' דמרא היה נותן לו מתוכה אע"ג דשינה לכך נראה שאם התנה עמו שיזרענה חטין בכך וכך שעורין ושינה וזרעה שעורין ולקו נותן לו מתוכה אע"ג דשינה כיון דבכי האי גונא רשאי לשנות לכתחילה כדתנן בסמוך חטים יזרענה שעורים ובהך עובדא נמי כיון דאספסתא נקצרה כל שלשים יום פשיטא דמכחשה ארעא טפי משעורין שאין נקצרין אלא חד זימנא ואם כן אע"ג דקבלה לאספסתא רשאי היה לשנות לכתחילה ולזורעה שעורין ולהכי איצטריך למימר דעבדת אספסתא ועבדא שליחותא דמרא דאי לאו דעבדא שליחותא דמרא היה נותן לו מתוכה אף ע"ג דשינה כיון דיכול לשנות אלא כיון דעבדא שליחותא דמרא צריך שיתן לו שעורין טובים אע"ג דהוה רשאי לשנות מ"מ לא דמיא למתניתין דהתם לא עבדא שליחותא דמרא ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות שכירות משמע דגירסא אחריתי הוה ליה בהך עובדא

שעורין לא יזרענה חיטין פי' ז"ל והא לא מיתוקמ' אלא בחכרנות דאי בקבלנות הא אמרינן תכחוש ארעא וכו' לאו דיוקא מעליא הוא דלא שייך למימר תיכחוש ארעא וכו' אלא היכא דמעיקרא יהבא למידי מעליא כגון לשומשמין שהן יקרין וזרעם חיטי כדאמר לעיל דכיון דאדעתא דדמי שומשמין יהבי אי לא הוה יהיב ליה כל דמי שומשמין הוה מתכחשה מרה אבל כי יהיב ליה מעיקרא אדעתא דשעורין איכא למימר דניחא ליה טפי שיזרענה שעורין דבהכי לא מתכחשה מרה כיון דאדעתא דהכי יהיב ליה ממה שיזרענה חטין ותכחוש ארעא מיהו מסיפא דקתני חטים יזרענה שעורים איכא למידק שפיר דאי בקבלנותא אמאי יזרענה שעורים הא אמרינן תכחוש ארעא וכו' מכל מקום משמע מפירש"י ז"ל דבקבלנות אם קבלה לזורעה חטים לא יזרענה שעורים ותימה על הרב המגיד שכתב בפ"ח מהלכות שכירות וז"ל ופירש רש"י ז"ל הא דוקא בחכירות אבל בקבלנות אפילו לזורעה שעורים יזרענה חטים ע"כ מאי אפילו דקאמר דמשמע וכל שכן לזורעה חטים שיזרענה שעורים והא ודאי ליתא כיון דאמרינן תכחוש מרה וכן קשה על מה שכתב בהגהת ש"ע סימן שכ"ד י"א שכל זה בחכירות אבל בקבלנות יכול לשנות אפילו לדבר המכחיש האי אפילו הא ודאי דמחטין לשעורים אינו יכול לשנות והרמב"ן ז"ל דייק דהך מתניתין בחכירות איירי דאי בקבלנות אפילו קבלה לחטים לא יזרענה שעורים שהרי זה אומר חטים אני רוצה

דף קז אמר אביי טעמא דרבן שמעון אע"ג דהדר משינויא דרב חסדא לא קאמר אלא משום דאית ליה נפקותא לנותן כדאמר אם כן כי משנה המקבל מידי קרא דשארית ישראל נמי לא נפקא

הא לן והא להו פירש"י ז"ל דבבל כיון שהיה מצולה ליכא למיחש לכחשא דארעא ולפי' קשה אמאי לא הוה מתניתין ליה הכי ארישא דמתניתין דקתני שעורים לא יזרענה חטים ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות שכירות משמע דגרסינן במתניתין איפכא קטניות לא יזרענה תבואה תבואה יזרענה קטניות ובגמרא גרסינן מתני ליה רב יהודה לרבין תבואה לא יזרענה קטניות ולפי זה כי משני הא לן והא להו צריך לומר דטבע ארץ בבל כך היא שהקטנית קשה לה כמו תבואה ולכך בין מתבואה לקטנית בין מקטנית לתבואה אינו רשאי לשנות דאינו רשאי לשנות אלא מדבר המכחיש לדבר שאינו מכחיש דמרויח הנותן אבל בשוין לא וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל שם דקטני' קשין לה לארץ בבל שכתב ובבבל לא יזרענה קטנית מפני שהקטניות שם מכחשת את הארץ ולפי זה ניחא דלא הוה מתני לה הכי ארישא דאיכא למימר דלענין חטין ושעורין טבע ארץ ישראל וטבע ארץ בבל שוין הן

שיהא ביתך סמוך לבית הכנסת כדי שיוכל למהר לבא לבית הכנסת להיות מעשרה הראשונים ששכרן מרובה כמו שכתב הטור סימן צ'

איני והא אשכחתינהו ר' אבא וא"ת והא מדנקט שיהו נכסיך קרובים לעיר ולא קאמר שיהו סמוכים לעיר כדאמר שיה' ביתך סמוך לבית הכנסת משמע שלא יהיו סמוכים ממש ואיכא למימר שלא יהיו סמוכים כל כך בכדי שיכולין לראותן כדי שלא תשלוט בהן העין אלא יהיו קרובים קצת לאפוקי רחוקים יותר מדאי שלא יטריח עצמו בהכנסת פירותיו ורב יהודה לא תזבין ארעא דסמוכה למתא קאמר משמע שהיא סמוכה ממש וי"ל דהא דקאמר שיהו נכסיך קרובים לעיר בארץ ישראל איירי שצריכין להניח פנוי סביב העיר אלא אמה לנוי העיר אפי' בערי ישראל כדאיתא סוף מסכת ערכין שאין זורעין ונוטעין ואין בונין באותן אלף אמה לכך לא מצי למינקט שיהו נכסיך סמוכים לעיר דסמוך לעיר אין זורעין ונוטעין ורב יהודה דנקט לישנא דסמוכה למתא משום דבבבל הוה קאי כדאמר לעיל מיהו לישנא דקרובים משמע שהעין שולטת בהן לכך פריך שפיר

שלא תמצא אשתך ספק נידה משמע דהבא מן הדרך יכול לשמש מטתו וכשמוצא אשתו טהורה ברכה תחשב לו וקשה על מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות דעות ומייתי לה בטור א"ח סימן ר"מ וז"ל לא יבעול מעומד ולא מיושב ולא בבית המרחץ ולא ביום שנכנס למרחץ ולא ביום יציאה לדרך או ביאה מן הדרך משמע דאדרבא התשמיש קשה לו לאדם בשעת ביאתו מן הדרך ועוד קשה אמאי כתב ולא ביום יציאה לדרך והא ק"ל חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך כמו שכתב בטור א"ה סי' ע"ו ועוד קשה דק"ל עונת תלמידי חכמים מליל שבת לליל שבת וק"ל נמי דמצוה לרחוץ כל גופו בערב שבת כמ"ש בטור סי' ר"ס א"כ תלמידי חכמים צריכין לשמש מטתן ביום שנכנסין למרחץ וא"כ אמאי כתב ולא ביום שנכנס למרחץ ושמא י"ל דדוקא בדורות הראשונים בזמן חכמי הש"ס שהיו בריאים לא היה התשמיש מזיק להן לא ביום שנכנסו למרחץ ולא בשעת יציאה או ביאה מן הדרך והרמב"ם ז"ל לפי זמנו איירי שנעשה העולם תשושי כח א"כ בו ביום קשה ולא בלילה שלאחריו

שיהו נכסיך משולשין פירש רש"י שיש שנה שלוקה בגפנים ובזיתים וכו' וקשה דהא האי קרא בשעה שישראל עושין רצונו של מקום איירי כדכתיב ברישא דקרא והיה אם שמוע תשמע וגו' ובשעה שישראל עושין רצונו של מקום הברכה מצויה ולא שייך למימר שיש שנה שלוקה בגפנים ובזיתים ושמא י"ל שיהו נכסיו משולשין ולא יחסר כל טוב קאמר שיהיה לו דגן תירוש ויצהר כמ"ש ואספת דגנך ותירושך ויצהרך והיינו דנקט שליש בתבואה שליש בזיתים שליש בגפנים. ויותר נראה כדפירש"י ז"ל וביחיד העושה רצונו של מקום איירי דכל הנך ברכות בלשון יחיד נאמרו

אמר רב זו עין פירש רש"י ל"ז כל חולי דבר שכל החלאים תלויין בו משמע דכולי אמוראי מכל חלי יליף להו וקשה לרבי חנינא דאמר זו צינה ולרבי יוסי בר חנינא דאמר זו צואה מאי ראיה מייתי להו ש"ס מהא דאמר הכל בידי שמים וכו' ומהא דאמר מר רובן קשה דלא שמעינן מהתם שכל החלאים תלויין בהן ועוד דפשיטא דקרא משמע שיסיר כל מיני חולי ומנא להו לאפוקי קרא מפשוטיה ונראה דוהסיר קא קשיא להו דאמאי הבטיח הכתוב להסיר ממצו כל חולי דספי הוה ליה להבטיח שלא ישימם עליו כלל דומיא דסיפא דקרא דכתיב וכל מדוה מצרים הרעים לא ישימם בך דפשטא דלשון הסרה משמע שכבר בא לכך מוקי לה בדברים הבאים על האדם לפי טבע בריאת העולם וא"א לשום אדם להמלט מהן כגון עין ורוח וצינה וצואה ומרה שבאין על האדם מצד טבע בריאת העולם ועולם כמנהגו הוא נוהג לכך אין אדם נמלט מהם שאין הקב"ה משנה טבע הבריאה ולהכי הוצרך הכתוב להבטיח שיסיר ממנו ולא יזיקו אותו כשיבאו עליו ומשום דלכאורה נראה דכל הנך לאו בכלל תחלואים נינהו ואין האדם צריך לחוש להן ולא הוצרך הכתוב להבטיח בהסרתן לכך מייתי ש"ס ראיה לכולהו דמיני תחלואים הן וקשין לאדם דצינה וצואה נמי אשכחן דקשין הן לאדם כדאמר מר צואת החוטם וכו' וכדאמר ר' חנינא הכל בידי שמים וכו' מיהו קשה דמאי איצטריך ש"ס לאתויי מילתא דר' חנינא דאמר הכל בידי שמים כו' ולא מייתי קרא לחוד' דכתיב צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם אלמא דקשין הן לאדם וי"ל דפשטא דקרא לאו בצינה