תורת חיים חלק ב רנג

כוכבים בארץ ישראל כמ"ש הטור סי' ש"ו ולהכי מייתי ליה הכא דדמיא ממש לההוא דלעיל דאין שומעין לו ליטול זיתי נמי משום יישוב ארץ ישראל ובתרוייהו קאמר רבי ירמיה כגון דא צריכה רבה דאין סברא לומר שיפסיד אדם משום יישוב ארץ ישראל. ונראה דלמסקנא תנא קמא דאמר החוכר שדה מן העובדי כוכבים מעשר ונותן לו טעמא לאו משום דהחמירו מדרבנן לחוד אלא טעמא נמי משום קנסא הוא דקנסוה שלא יחכור מן העובדי כוכבים ונמצאת השדה בורה בידו וימכרנה לישראל וכן כתב בהדיא הרמב"ם ז"ל בפרק ששי מהלכות מעשר מיהו דוקא מוכר דכי פורע חובתו דמי שייך להחמיר בו לכך קנסוה אבל מקבל לא ור' יהודה מוסיף דאף המקבל אם הוא של אבותיו ממש קנסינן ליה שלא יקבלנה כדי שימכרנה העכו"ם לישראל

אלא א"כ הודיעו ל' יום מעיקרא כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות שכירות קבעו לו ל' לפני החג אם נשאר מן השלמים אפילו יום אחד לאחר החג אינו יכול להוציאו עד מוצאי הפסח והוא שיודיעו שלשים יום מקודם ע"כ אע"ג דשלשים יום קודם מוצאי הפסח עדיין ימות הגשמים הן י"ל דהכי שיערו חכמים דבין בימות החמה בין בימות הגשמים יכול אדם לשכור בית דירה במשך שלשים יום אלא דבימות הגשמים כיון דהכל מצויין בבתיהן אינו מוצא לשכור דירה פנויה דאפילו שוכרה אינו יכול לדור בה עד שיגיעו ימות החמה ותימה כיון דשיערו חכמים דבכרכים הוי י"ב חדש כמו ל' יום בעיירו' א"כ מאי משני להודיע קתני אכתי תיקשה אמאי סגי בכרכים בשנים עשר חדש ואלו מלו ליה יומא דשכירות בימות הגשמים מפיק ליה והא לא שכיח ביתא למיגר דמאי שנא משלשים יום דעיירו' דכי מלו להו בימות הגשמים אפילו יום אחד לא הוי הודעא דדוקא שלשים יום שלמים בעינן ה"נ בשנים עשר חדש דכרכים י"ב חדש שלמים בעינן וכי מלו להו בימות הגשמים אמאי מפיק ליה הא לא משכח ביתא לדור בו מיד וי"ל דבימות הגשמים נהי דלא מצי לשכור דירה פנויה שידור בה מיד מ"מ זמנין מוצא לשכור אפילו בימות הגשמים דירה פנויה שידור בה מיד ושערו חכמים דהודעת ימות החמה לחוד לא סגיא בכרכים אלא בעי נמי ימות הגשמים דהיינו י"ב חדש דבימות הגשמים נמי לפעמים אדם מוצא לשכור דירה פנויה ובעיירות שיערו דתני בהודעת שלשים יום בימות החמה לחוד אבל בהודעא דימות הגשמים לא סגיא כיון דלא שכיחי בתים פנוים והא דאינו יכול להוציאו מן החג עד הפסח אפילו הודיעו תשעה ועשרים יום קודם החג ולא אמרי' שיוציאו אפילו ביבמות הגשמים אחר חדש או חדשים כיון דבימות הגשמים נמי אפשר לשכור דירה פנויה לפעמים ונימא דחדש או חדשים ויותר ישלים מיהא חד יומא דחסר ליה מימות החמה יש לומר כיון דע"כ צריך להודיעו בימות החמה לא בצרינן לי' מתלתין יומין דרוב שיעורי דרבנן הכי הוא כמו זמן בית דין ל' יום סתם נזירות ל' יום סתם הלואה שלשים יום שואלין בהלכות פסח שלשים יום וכמ"ש התוספות בפ' הבית והעליה

הוה טרחנא ומותיבנא ביה איניש מעליא מדלא נקט סתמא דהוה טרחנא ומותיבנא ביה איניש משמע שאפי' אם השוכר רוצה להעמיד לו אדם אחר במקומו אם הוא אינו הגון אין המשכיר צריך לקבלו דמצי למימר אנא הוה טרחנא ומותיבנא ביה איניש מעליא וכן כתב בש"ע

דף קב לא צריכא בחצר דמשכיר ותורי דאתו מעלמא פירש"י ז"ל שחצר דמשכיר שלא השכיר את החצר משמע דאם השכיר את החצר ואתו תורי מעלמא הזבל של שוכר ותימה לפירושו דאם כן רישא דברייתא דלקמן דקתני והקולט מן האויר הרי הוא שלו על כרחך כשלא השכיר את החצר איירי דאי בהשכיר את החצר מאי איריא קולט מן האויר הא אפילו נח בחצר נמי הרי הוא שלו וסיפא דקתני ושברפת שבחצר של בעל בית בחצר המושכרת לשוכר איירי כדמסיק זאת אומרת המשכיר חצירו סתם כו' וזה דוחק לאוקמי רישא בדלא השכיר את החצר וסיפא בדהשכיר ורישא גופא נמי צריך לאוקמי בתרתי דהא דקתני זבל היוצא מן התנור וכירים הרי הוא שלו משמע דבהשכי' את החצר איירי או לפחות בהשכיר לו תנור וכירים איירי ואשמע' אפי' באו אחרים לבשל ולאפות כהן האפר של השוכר כמ"ש הטור בשם הרמ"ה בסימן שי"ג וזה דוחק לומר דבתנור וכירים אשמעינן תלתא כשהן שכורים לו ובקולט מן האויר אשמעי' מילתא כשאין החצר שכורה לו ועוד דבתוספתא משמע דהא דקולט מן האויר הרי הוא שלו כששכר את החצר איירי וטעמא דקולט מן האויר הא נח בחצר הרי הוא של בעל הבית דקתני התם בפ"ח שכר הימנו חצר אינו ממחה בידו לא על מקום התנור ולא על מקום הכירה הזבל היוצא מן החצר מה שהוא קולט מן האויר הרי הוא שלו שברפת ושבחצר הרי הן של בעל החצר משמע קצת דהא דקתני הזבל היוצא מן החצר אשכר את החצר דריש' קאי ולאו מילתא אחריתי הוא ועוד תימה דקתני מתניתין הזבל של בעל הבית ואין לשוכר אלא היוצא מן התנור כו' משמע דבחד גוונא איירי ולפירש"י ז"ל צריך לחלק ולומר דהא דהזבל של חצר הוא של בעל הבית בחצר שלא השכיר לו איירי והא דהזבל היוצא מן התנור וכירים הוא של השוכר בתנור וכירים השכורים לו איירי כמ"ש הטור בשם הרמ"ה ז"ל וזה דוחק גדול ועוד קשה לפירש"י ז"ל אמאי שינה את הלשון דקאמר לא צריכא בחצר דמשכיר ולא קאמר לא צריכא בחצר דלא אגירן לשוכר כדנקט מעיקרא לכך נראה דהכי פי' לא צריכא בחצר דמשכיר ותורי דאתו מעלמא כלומר לאו כדקא ס"ד דחצר ותורי דחד גברא נינהו אלא איירי דחצר לבד דמשכיר הוא אבל תורי מעלמא אתו ובין באגר ליה לשוכר בין בדלא אגר ליה איירי דאפילו בחצר דאגיר ליה לשוכר נמי הזבל של בעל הבית דכיון דגוף החצר שלו הוא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אפילו היא שכורה ביד אחרים וכן כתב בהדיא הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות שכירות הזבל שבחצר הרי הוא של שוכר בד"א כשהיו הבהמות של שוכר אבל אם הבהמה של אחרים הזבל של בעל החצר שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אע"פ שהיא שכירה ביד אחרים ע"כ וכתב עליו ה' המגיד דס"ל דהא דמוקי ש"ס בחצר דמשכי' אע"פ שהיא שכורה ביד השוכר איירי וכן משמע ממה ששנו הלשון ולא אמרו בחצר דלא אגירא ליה לשוכר ובבית יוסף סי' שי"ג כתב ומ"מ יש לתמוה על דברי הרמב"ם ז"ל דכיון דק"ל דשכירות ליומיה ממכר הוא חצרו של שוכר הוא וזוכה לו ולא היה לה לקנות למשכיר ונראה דלא קושיא היא דדוקא רפת הוא דקיימא לאוקמי ביה תורי ולזבל שם ולהכי אגריה אבל חצר כיון דלא קיימא לאוקמי ביה תורי לעשות שם זבל ולאו להכי אגריה אלא לעשות שם צרכיו לכך אי אתו תורי מעלמא ועשו שם זבל קנייה ליה חצרו למשכי' דאטו השוכר פרה מחבירו לשתים ושלש שנים לחלב אותה וילדה בינתים חי לא הוי הולד למשכיר והא לאו להכי אגרא ומהאי טעמא תניא בפ"ק דמציאת פועל לעצמו אע"פ שאמר לו סתמא עשה עמי מלאכה היום משום דלאו להכי אגריה מיהו תימה בריית' דבסמוך דקתני ושברפ' שבחצר הרי אלו של בעל הבית וקאמר עלה רב אשי זאת אומר' המשכיר חצרו סתם לא השכיר רפת שבה משמע דאי השכיר נמי רפת שבה ואתו תורי מעלמא ועשו שם זבל הרי הוא של שוכר ואמאי הא אמרינן חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אפילו היא שכורה ביד אחרים וי"ל דרפת שאני כדפי' דלהכי קיימא למיקם התם תורי ולעשות זבל הלכך אי השכיר נמי רפת שבה אפי' אתו שמה תורי מעלמא ועשו זבל הרי הוא של שוכר דלהכי אגריה ולהכי זבל היוצא מן התנור ומן הכירים נמי שלו הוא דכיון דהמשכיר חצרו השכיר נמי תנור וכירים שבה ותנור וכירים להכי קיימי לאפות ולבשל בהן ולעשות אפר הלכך אפי' באו אחרים לבשל ולאפות בהן האפר של השוכר דלהכי אגריה לבשל ולאפות בהן ומאי שנא הוא מאחרים והשתא כולה ברייתא כשהשכיר לו החצר איירי ואשמעינן רישא דהשוכר חצרו השכיר נמי תנור וכירים שבה וכיון דלבשל ולאפות ולעשות זבל קיימי לכך הזבל היוצא מהן הוא שלו אבל חצר כיון דלאו למיקם תורי ולעשות זבל קיימא הלכך אי אתו שמה תורי מעלמא קנייה לו חצרו למשכיר ואין לו לשוכר אלא מה שקולט מן האויר וסיפא אשמעי' דהמשכיר חצרו לא השכיר רפת שבה לכך הזבל שברפת מתורי דאתו מעלמא של בעל הבית אבל אי השכיר נמי רפת שבה הוה זוכה בו השוכר כמו בזבל היוצא מן התנור ומן הכירים כיון דרפת נמי להכי קיימא ומתני' נמי בחצר המושכרת לשוכר איירי ולדברי הרמ"ה ז"ל הא דתנור וכירים כשהן לבדן שכורין לו איירי מ"מ כולהו מילי אשמעי' בדבר שהשכיר לאחרים ולפי מה שפי' שפיר פריך תרתי פי' דסתרון אהדדי דמשמע ליה דזבל שברפת ברפת ששכור לו איירי דומיא דזבל שבחצר דאיירי בחצר ששכורה לו לכך פריך תרתי דהאמרת רישא דזבל היוצא מהתנור הרי הוא שלו א"כ זבל שברפת אמאי הרי הוא של בעל הבית מ"ש מזבל היוצא מהתנור כיון דתרוייהו להכי קיימי ומשני דחד מילתא הוא דרפת שבחצר קאמר ואשמעינן דאע"ג דהשכיר החצר לא השכיר הרפת שבחצר ולהכי לא קתני שברפת סתמא וקתני שברפת שבחצר

קולט מן האויר אמאי הרי אלו שלו כתבו התוספות תימה ואי ליתא לדרבי יוסי אמאי שבחצר של בעל הבית יש לתרץ דאי ליתא לדרבי יוסי ניחא דכיון דאין חצרו של אדם קונה לו אלא מדעתו אם כן צריך לומר דטעמא משום דכיון דידע דיש לו מציאה בחצר סמכא דעתו וכאלו אתי לידיה דמי וכל כמה דלא נחה בחצר אלא עומדת באויר לא סמכא דעתיה אלא אי איתא להא דרבי יוסי דחצרו לבדו קניא ליה אפי' שלא מדעתו אם כן אויר חצרו נמי ליקני

קרי כאן כי יקרא פרט למזומן תימה כי ליתא לדרבי יוסי נמי תיקשי דהא חצרו של אדם קונה לו מדאורייתא כדאמרינן בפרק קמא ונהי דלא קני ליה אלא מדעתו מ"מ אמאי חייבות בשלוח והא מיד כשנודע לו שהבצים בשובך קניא ליה חצרו וא"כ קרי כאן כי יקרא פרט למזומן וליכא למימר דלא קרי ליה מדעתו אא"כ ידע בהו מעיקרא כי אתו לחצרו אבל אם נודע ליה אח' שבאו לחצרו לאו מדעתו קרי ליה דהא לעיל פריך אי הכי אימא סיפא יצא לו שם מציאה בעיר כו' משמע דלמאי דס"ד דחצרו של אדם אינו קונה לו אלא מדעתו אתי ליה שפיר סיפא דדבריו קיימין ועל כרחך משום דכיון דיצא לו שם מציאה בעיר מדעתו הוא אע"ג דלא הוה ידע בה מעיקרא כי אתיא לחצרו וי"ל דלמאי דס"ד דחצרו של אדם קונה לו מדעתו מכל מקום בעינן נמי שיאמר כל מציאות שיבאו לתוכו היום תקנה לי חצרי דהא דקתני סיפא יצא לו שם מציאה בעיר דבריו קיימין ארישא קאי שאמר כל מציאות שיבאו לתוכו כו' אבל לא אמר כן לא קנה אפילו מדעתו וכן משמע מהא דתנן בפרק קמא ראה אותן רצין אחר מציאה ואמר זכתה לי שדי זכתה לו וקאמר בש"ס והוא שעומד בצד שדהו משמע דאפילו עומד בצד שדהו לא מהניא לחוד אלא אם כן יאמר נמי זכתה לי שדי ואם כן ברייתא דיוני שובך דחייבות בשילוח איכא למימר דאיירי שלא אמר זכתה לי חצרי ולכך לא קני חצרו אף ע"ג דידע בהו ומ"מ גזל מיהא הוה משום דרכי שלום דדעתיה עלייהו וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' י"ז מהלכות אבדה דאם היה עומד בצד שדהו ולא אמר זכתה לי שדי כל הקודם זוכה אע"ג דיש חולקין על דברי הרמב"ם ז"ל וסבירא להו דבעומד בצד שדהו לחוד סגי כמ"ש התוספות בפ"ק וכ"כ ה' המגיד בשם הרשב"א ז"ל מכל מקום דברי הרמב"ם ז"ל עיקר כמ"ש לעיל בפ"ק

התם טעמא מאי משום דתפיס ולפי זה מוכר דוקא הוא דלא מצי למיהדר ביה כיון דתפיס לוקח אבל לוקח יכול לחזור בו

בחזקת שלא נפדה כתבו התוספות דשוכר נמי ירא להקדים פן יפול ביתו של משכיר ויוציאנו דא"ל לא עדיפת מנאי כדאמרינן לעיל דבריהם נראים תמוהים דדוקא כשהגיע זמנו הוא דאמרינן לעיל דמצי למימר לא עדיפת מנאי כיון שלא באו עליו אלא מטעמא שלא הודיעו כדפי' רש"י ז"ל לעיל אבל באמצע הזמן אין המשכיר יכול להוציאו אם נפל ביתו וכן כתב ה' המגיד בשם הרשב"א ז"ל דדוקא בשוכר סתם שכל שעה זמנו ואינו מחוסר אלא זמן ההודעה אבל בשוכר לזמן ידוע אינו יכול להוציאו תוך זמנו וכן מוכח בירושלמי ע"כ וכן כתב בטור ח"מ

דף קג וא"ל נקיטת חמש שנין מהימן הוא הדין אם אמר ליה נקיטת עשר שנין נמי מהימן כיון דלא נכתוב לגוביינא לא שייך למימר ביה שטרא בידי מאי בעי וכ"כ בהדיא הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות שכירות והטור סי'