תורת חיים חלק ב רנב

דף צט נעשה כאומר ליה הכישה במקל וא"ת הכשת מקל שאני שיצתה מרשותו אבל הכא כיון דברשות עבד קיימא יד עבד כיד רבו דמי וי"ל כיון דפרה הולכת בעצמה קס"ד דלאו ברשות עבד קיימא דלאו בידו היא ומעשה הכשת מקל בעלמא היא דקעביד

אמר שמואל בעבד עברי כתבו התוספות דשמואל פליג עליה דרב וכו' וכן נראה דבכולה ש"ס נזכר רב קודם שמואל דבכמה דוכתי איתא רב שמואל דאמרי' תרוייהו והדר סידר ש"ס שינויא דשמואל תחילה אלא כי היכי דלא תימא דשמואל נמי אית ליה להא דרב ולא אתי אלא לאוסופי עליה שינויא אחרינא

אלא אימא בא"ל הכישה במקל והיא תבא ומתני' דקתני א"ל השואל שלחה לי ביד עבדך י"ל דה"ק ליה הכישה במקל והיא תבא ואם חושש אתה שלא תלך למקום אחר שלח בנך או עבדך או שלוחך עמה או שלח בני או עבדי או שלוחי עמה לראות שלא תלך למקום אחר

הכא במאי עסקינן כגון שהיתה חצרו של שואל לפנים וכו' אע"ג דברייתא ורב חד לישנא נקטי משמע דתרוייהו בחד גונא איירי שאני ברייתא דתנא הוא ולא איצטריך לפרש בהדיא דאיירי דוקא כשחצרו של שואל לפנים מחצרו של משאיל היא אבל רב דלאו תנא הוא אי לאו דאיירי בכל גונא הוה ליה לפרושי בהדיא

שמין בית סאה באותה שדה תנן והא דבעי ש"ס בפ' הכונס היכי שיימינן משום דלא פי' במתני' כמה תהא השדה גדולה ששמין בה כמ"ש התו' מיהו מה שכתבו דלמ"ד סאה בששים סאין ה"ה דפחות או יותר שמין לפי חשבון סאה בס' סאין וכן למ"ד תרקב בס' תרקבין בין אכלה פחות או יותר משערין לפי האי שיעורא דבריהם תמוהים דאם כן למ"ד תרקב בס' תרקבין הא דתנן בית סאה באותה שדה היכי משכחת לה כיון דלעולם בתרקב משערין והתוס' כתבו בפרק הכונס דלדידיה לאו לשיעורא נקטיה ודוחק לומר כן ועוד דא"כ לא דמיין להדדי דלמ"ד קלח בס' קלחים שיעורא דששים אמאי דאכלה קאי ולהנך דאמר סאה בס' סאין או תרקב בס' תרקבין לא קאי אמאי דאכלה וזה דוחק דפשטא דשמעתא משמע דבחד עניינא איירי לכך נראה דכולהו אית להו דמה שאכלה משערין בס' שיעורין כמותו אלא דמ"ד סאה בס' סאין אית ליה דלא משערין מה שאכלה בס' שיעורין כמותו אלא א"כ אכלה סאה וכ"ש יותר מסאה כיון דקרחת דסאה ניכר הרבה אם היו משערין אותו בפחות מס' הוה מפסיד מזיק הרבה אבל אכלה פחות מסאה דלא ניכר קרחת כולי האי לא בעינן ס' כנגדו אלא משערינן ליה בפחות מס' דאפילו באיסורא דחמירא איתא בפרק גיד הנשה גבי ההוא פלגא דזיתא דתרבא דנפל בדיקולא דבישרא דסבר מר בר רב אשי לשיעורא בתלתין פלגא דזיתא ומ"ד תרקב בס' תרקבין פליג עליה ואמר דאפילו תרקב משערין בס' תרקבין דאית ליה דקרחת דתרקב נמי שיעור גדול הוא ואם היו משערין ליה בפחות מס' הוה מפסיד הרבה אבל אכלה פחות מתרקב מודה דמשערין ליה בפחות מס' ומ"ד קלח בששים קלחים אית ליה דאין להפסיד המזיק כל כך ולהכי אפי' קלח אחד משערין בששים קלחים ובפרק הכונס הוכחתי דכן משמע מדברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל

דף ק הא מני סומכוס היא מדלא קאמר אלא משמע דלא הדר ביה ממה דאוקמה בעומדת באגם כמ"ש התוספות ומה שהקשו מהא דשלהי המניח דקאמר זאת אומרת חולקין עליו חבריו על סומכוס י"ל דס"ל דמיירי באגם ובשור תם דנראה דוחק לאוקמה בעומדת בביתו כיון דמעיקרא בשעת רדיפה ע"כ באגם הוה דאי בביתו אפילו ודאי הזיק פטור דשור הניזק שנכנס לרשות המזיק פטור כדאיתא ספ"ק דב"ק לכך משמע לש"ס דהשתא נמי באגם קיימא דאין סברא לאוקמי בעומד בבית כיון דאיירי בעומד באגם מעיקרא משמע דהשתא נמי התם קיימא

הא מני סומכוס היא כתבו התוספות דלא מצי לאוקמה כרבנן משום דחזקת מרא קמא חשיבא טפי. ועוד נראה משום הך קושיא דנוקמא אחזקת מרא קמא קשיא נמי אסיפא דמתניתין דקתני היו לו שני עבדים וכן שתי שדות וכו' ובסיפא ליכא שום חזקה כנגדה ועל כרחך סומכוס היא לכך מוקי לה רישא נמי כסומכוס

בשלמא לרבא מדסיפא בשמא ושמא וכו' פי' בשלמא לרבא לא קשיא סיפא למה לי לאשמעינן בשמא ושמא הא מרישא שמעינן לה ותרתי בשמא ושמא למה לי דמדסיפא בשמא ושמא רישא נמי בשמא ושמא כלומר אי לאו דקתני סיפא בהדיא איכא למיטעי ולמימר דרישא בברי וברי איירי לכך קתני סיפא בהדיא בשמא ושמא לאשמעינן דרישא נמי בהכי איירי דמסתמא רישא דומיא דסיפא איירי אלא לרבה בר רב הונא סיפא למה לי ואין להקשות אליבא דרבא ליתני סיפא לחודא דהכי אורחא דתנא למיתני עיקרא דמלתא סתמא בבבא קמייתא והדר תני בבא אחריתי בגוונא אחרינא לפרושי בבא קמייתא אע"ג דלא איצטריך לגופיה דלרבה בר רב הונא נמי צ"ל כן דלמה ליה למיתני סיפא כלל ליתני ברישא בהדיא זה אומר ברי לי עד שלא מכרתי וזה אומר ברי משלקחתי אלא ודאי אורחיה דתנא הוא דתני והדר מפרש

תנן זה אומר גדול וזה אומר קטן תימא דמעיקרא הוה ליה לאקשויי מהך בבא דמתניתין ברישא וי"ל דסתמא דש"ס היא דשקיל וטרי הכי לפרושי מתניתין אליבא דרבה בר רב הונא וכן נראה מדקאמר לעיל אי משום הא לא איריא משמע דידע דאיכא לאקשויי קושיא אלימתא מהא א"כ משמע דש"ס פירושא קא מפרש לה מתניתין דרך שקלא וטריא ואורחא דש"ס הוא בכולהו דוכתי היכא דבעיא למידק מלתא ממתניתין או מברייתא מכח קושיא ואית לה תרתי דיוקא חדא אלימתא וחדא דלאו אלימתא דייק מקושיא דלאו אלימתא ברישא ודחי לה בפשיטות והדר דייק מקושיא אלימתא והכא נמי מסיפא לא אלים דיוקא דלא פריך אלא ייתורא דלא הוה ליה למיתני סיפא ועוד דפשיטא דאיכא לשנויי דתנא סיפא לגלויי רישא וכו' אבל רישא קושיא אלימתא היא דאמאי ישבע יחלוקו מיבעי ליה ועוד דשינויא דחיקא הוא קצת למימר דסומכוס מודה היכא דאיכא שבועה דאורייתא דאין זה סברא לומר יחלוקו בכופר הכל ומודה מקצת יפטור לגמרי לכך דייק מסיפא ברישא ודחי לה בפשיטות ולהכי קאמר אי משום הא לא אריא והדר דייק מרישא כאלו אמר אבל אי קשיא הא קשיא

קשיא ליה לרב ששת זוקקין אתא לאשמעינן תימה אדפריך אדרב הושעיא דאשמעינן מיהא זוקקין טפי הוה ליה למיפרך אשינויא דרב ושמואל דלדידהו לא אשמעינן מתניתין מידי וי"ל דלרב ושמואל ניחא דתנא ארבעה בבי נקט גבי מוכר ולוקח כי היכי דנקט להו נמי לעיל גבי שואל ומשאיל משום דנקט כל חילוקי דינין שבין שואל למשאיל ושבין מוכר ולוקח אף ע"ג דלאו כולהו צריכי אבל אדרבי הושעיא פריך שפיר דמפרש מתני' עבד בכסותו דקתבעי ליה בתרתי א"כ ע"כ צ"ל דזוקקין אתי לאשמעינן דאי לאו הכי מאי איצטריך למיתני הנך ארבע בבי בדקתבע ליה בתרתי ולא נקט להו בחד תביעה והכי הוה ליה למיתני היו לו שני מלבושים אחד גדול ואחד קטן וכו' וכן זה אומר מכרה לי ארבעים עומרי' וכו' אלא ודאי להכי נקט להו בדקתבע ליה בתרתי לאשמעינן נמי זוקקין לכך פריך תנינא ומסיק לעולם כדר' הושעיא ואיצטריך למיתני הנך ארבעה בבי בדקתבע ליה בתרתי דלא תימא כיון דקתבע ליה נמי בעבד לא לישתבע כלל אפילו על הכסות דכיון דאין נשבע העבד כסותו נמי ניבטל גביה וכן עומרי השדה כשדה דמי קמ"ל ואין להקשות ליתני בחד תביעה וכגון דקתבעי ליה בכסותו של עבד בלבד דאטו מפני שהוא כסות של עבד יהיה שם עבד עליו לכך איצטריך למיתני דטענו עבד בכסותו דהוה אמינא דכסותו בטל לגביה וכעבד דמי ולפי זה מ"ש התוספות וא"ת לעיל דאוקימנא זה אומר שאולה כו' ישבע ע"י גילגול אמאי לא פריך גלגול אתי לאשמעינן נראה דלאו קושיא היא דתנא ארבעה בבי נקט ודוקא אדרבי הושעיא פריך כדפי'

רבי מאיר היא דאמר עבדא כמטלטלין דמי תימה אמאי נקט כמטלטלין דמי הא ע"כ אית ליה דאקרקעות נמי נשבעין מדקתני מתני' שדה והתוספות כתבו דנקט מטלטלין לאפוקי שטרות דמאן דדריש ריבוי ומיעוט וריבוי לא ממעט אלא שטרות ואין לשון מטלטלין משמע כן דבכולהי דוכתי שטרות בכלל מטלטלין נינהו כדאמר לעיל סוף פרק הזהב יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלים אין גופן ממון ואם כן במאי דקאמר עבדא כמטלטלין דמי לא משמע מיניה לאפוקי שטרות ועוד תימה דאי ר' מאיר דריש ריבוי ומיעוטי ולא ממעט אלא שטרות אם כן אמאי קאמר בסמוך ממאי דסבר ר"מ מקשינן קרקע לעבד כו' משמע דקרקעות יליף להו מעבד משום דהוקשו להדדי והא בלא הקישא נמי תיפוק ליה דלא ממעט אלא שטרות כיון דדריש ריבוי ומיעוט וריבוי ושמא י"ל דס"ד דרב ששת דר"מ נמי דריש כללי ופרטי אלא דרבנן דסוף פרק הגוזל ומאכיל ודס"פ הזהב דרש מה הפרט דבר המטלטל וגופו ממון אף כל כו' יצאו קרקעות שאין מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות ורבי מאיר דריש א אפכא מה הפרט דבר המטלטל וגופו ממון אף כל כו' לאתויי עבדים שהן מטלטלין וגופן ממון ולאתויי קרקעות שהוקשו לעבדים אבל מכלל ופרט גופיה לא מצי לאתויי קרקעות דאי מה הפרט מפורש דבר המטלטל אף כל דבר המטלטל לכך איצטריך לאתויי עבדים מעיקרא והדר מייתי קרקעות מהקישא לעבדים ולהכי קאמר רבי מאיר היא דאמר עבדא כמטלטלין דמי דמכלל ופרט מייתי עבדים שהן נמי כשאר מטלטלין והדר יליף קרקעות מעבדים מהקישא ולכך פריך ממאי דסבר רבי מאיר מקשינן קרקע לעבד וכו' מיהו קצת קשה דמאי איצטריך רב ששת למימר רבי מאיר היא דאמר עבדא כמטלטלין דמי דהא איכא למימר דרבי מאיר דריש ריבוי ומיעוטא ולא ממעט אלא שטרות ואם כן ה"ל סתמא ר' מאיר היא דאמר נשבעין על העבדים

וא"ר יוסי בר חנינא ענבים העומדות כו' בלא רבי יוסי יש להוכיח דאין נשבעין על הקרקעות אלא איידי דמייתי ליה בפרק שבועות הדיינין ובפרק קמא דסנהדרין דהתם איצטריך לאתויי מייתי ליה נמי הכא אגב שיטפא דהתם אי נמי מייתי ליה הכא דלא תימא ר' מאיר לדברי חכמים קאמר לדידי נשבעין על הקרקעות אלא לדידהו אודו לי מיהת דיש דברים שהן כקרקע וכו' דהכי משמע קצת מדקאמר ואין חכמים מודים לו לכך מייתי הא דר' יוסי דאמר ענבים העומדת ליבצר איכא בינייהו ואי רבי מאיר לדבריהם קאמר להו הא איכא בינייהו טובא דלרבי מאיר נשבעין על הקרקעות ולרבנן אין נשבעין וכי האי גונא משני ש"ס בר"פ הגוזל עצים דקאמר ת"ש גזל בהמה והזקינו עבדים והזקינו כו' ומשני ר' מאיר לדברי רבנן קאמר להו

אלא לעולם כדרבי הושעיא וא"ת אמאי לא מוקי לה מתניתין כרבי אליעזר דפרק הגוזל בתרא דדריש להו בריבוי ומיעוט ולא ממעט משבועה ומהשבון אלא שטרות לחודא אבל אקרקעות ועבדים אית ליה דנשבעין וי"ל דלא ניחא ליה לאוקמי כר' אליעזר דשמותי הוא אע"ג דר' עקיבא נמי דריש ריבוי ומיעוט בפ"ק דשבועות ובפרק ג' מינין מכל מקום אית ליה דאין נשבעין אקרקעות ויש לו שום מיעוט למעט קרקעות כמ"ש התוס' לעיל בפ"ק

דף קא מאי איריא מציק אפי' אין מציק נמי והשדה באה ליד עובדי כוכבים מיום שכבשוה א"י אלא מאי שדה אבותיו שדה אבותיו ממה שהעובדי כוכבים גזלה מהן וה"ה אם היה קנאה מהן נמי הוה דינא הכי אלא דבארץ ישראל איירי ואסור למכור שדה לעובדי כוכבים בארץ ישראל מדכתיב לא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע לכך נקט מציק וטעמא לאו משום דהחמירו רבנן ליתן מעשר דהא אין קנין לעובדי כוכבים בארץ ישראל ומקבל לאו כחופר דמי אלא קנסא הוא משום יישוב ארץ ישראל שלא תשאר ביד עובדי כוכבים וימכרנה לישראל דאיידי דחביבה עליה טפי אזיל מקבל לה ולא ימכרנה עובדי כוכבים לכך קנסוה לעשר תחילה כדי שלא יקבלנה ותשאר בורה ביד עובדי כוכבים וימכרנה לישראל אבל אחר לא קנסוה דבאזהרה בעלמא סגי ליה כמ"ש התוס' דמשום יישוב ארץ ישראל קיימא לן דאפי' בשבת מותר לקנות בית מן העובדי