תורת חיים חלק ב רנא

שאלה לרבעה מהו וכו' פירש"י ז"ל דקמיבעיא ליה אי מחייב באונסין אי לא אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות שאלה כתב השואל את הבהמה בבעלים לרבעה או להראות בה או לעשות בה פחות משוה פרוטה או ששאל שתי פרות לעשות בהן שוה פרוטה הרי כל אלו ספק שאלה בבעלים ע"כ משמע דשלא בבעלים פשיטא ליה דמחייב באונסין וכן נראה דבבעלים קמיבעיא ליה חדא דכולה הך שמעתא בשאלה בבעלים איירי ועוד דמשמע דהנך בעיא הוו דומיא דאידך בעיא דשאל משותפין ונשאל לו אחד מהן כו' גם דוחק לפרש קמייתא אחיובא ובתרייתא אפטורא וגם אין סברא לומר דהשואל מחבירו כלי כסף וכלי זהב להראות בהן או להשתמש בהן תשמיש כל דהו פחות משוה פרוטה ונאנסו בידו שיהא פטור כיון דכל הנאה שלו הוה אע"ג דלאו שאלה מעליא הוה וא"ת לפירש הרמב"ם ז"ל מאי שנא דשלא בבעלים פשיטא ליה דמחייב באונסין ומ"ש בבעלים דקמבעיא ליה אי פטור אי לא וי"ל דשלא בבעלים אף על גב דהנך לאו שאלה מעליא נינהו מכל מקום פשיטא ליה דמחייב כיון דכל הנאה שלו הוה אבל למיפטר בבעלים דחידוש הוא איכא למימר דאין לך בו אלא חדושו ולא פטר רחמנא אלא בשאלה מעליא דמסתמא קרא בשאלה מעליא איירי ובשלחן ערוך סימן שמ"ו כתב שאל פרה לרבעה או ליראות בה כו' הרי זה ספק ואין מוציאין מידו מדלא כתב שאל פרה לרבעה בבעלים כו' משמע דס"ל כפירש"י ז"ל אבל פירש הרמב"ם נראה עיקר ואם כן השואל דבר להראות בו או לעשות בו פחות משוה פרוטה חייב באונסין אם אין בעליו עמו

אשה ששאלה ונשאל לבעל מהו אבל איפכא לא קמיבעיא ליה איש ששאל ונשאל לאשתו לעשות מלאכה בנכסי מלוג שלה אי קנין פירות כקנין הגוף דמי והוי נשאל בהכי אי לא דאפילו אם תמצי לומר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי הוי נשאל בהכי דנשאל הוי בכל דהו אפילו אמר ליה אשקיין מיא כדאמר לקמן וכיון דנשאל מיהא לפירותיו אף על גב שאין הגוף שלו פשיטא דנשאל הוי אבל למיהוי שואל קמיבעיא ליה דאי קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי לא הוי שואל בהכי כיון דגוף קרקע מלוג לאו שלו הוא לא הוי שואל כלל אי נמי הכי פירש אם תמצי לומר שאל משותפין ונשאל לו אחד מהן או שותפין ששאלו ונשאל לאחד מהן בההיא פלגא מיהא מיפטר שאל מהאשה ונשאל בעלה מהו דבעל ואשה בנכסי מלוג כשתי שותפין נינהו שהקרן לאשה והפירות לבעל והשואל פרת מלוג מהאשה ברשות בעלה כשואל משני שותפין דמיא ואם הפרה שוה עשרה דינרין הקרן חמשה והפירות חמשה הוי כאלו שאל פלגא מן האיש ופלגא מן האשה וקמיבעיא ליה אם נשאל בעלה מהו דודאי מחלקו של בעל פטור שהרי עמו היה במלאכתו ובההוא פלגא מיהא מיפטר אבל באידך פלגא דאשה קמיבעיא ליה מי אמרינן כיון דיש לבעל הפירות כקנין הגוף דמי כאלו גוף הפרה נמי שלו הוי ואם כן השואל פטור גם מחלק האשה או לאו כקנין הגוף דמי וכן אשה ששאלה ברשות הבעל לחרוש קרקע מלוג ונשאל לבעל מהו דודאי הבעל פטור מפלגא דידיה אבל האשה מי פטורה מי אמרינן קנין פירות כקנין הגוף דמי והוי כאלו היה עמו גם בחלק האשה או לא וכי האי גונא כתב בנמוקי יוסף והשתא ניחא דלא מצי למיבעי איש ששאל ונשאל לאשתו דאז ודאי השואל פטור דכיון דנשאל לו לחלק פירות שיש לו בנכסי אשתו הרי הוא נשאל לו דמה לי אם נשאל לו הרבה מה לי אם נשאל לו מעט אי נמי איידי דבעי שאל מאשה ונשאל בעלה קבעי נמי אשה ששאלה ונשאל לבעל והוא הדין איש ששאל ונשאל לאשתו נמי קמיבעיא ליה

דאגר מינה פרה והדר נסבה הוא הדין דמצי למימר דשאל מינה פרה וקמיבעיא ליה אי שוכר הוה ומפקיע שאלה כיון דמילתא אחריתי היא אי שואל הוה ולא מפקיע כיון דחד מלתא נינהו אלא מלתא דשכיח נקט כמ"ש התו' א"נ דוקא נקט אגר מינה וקמבעיא ליה אי שואל הוה וכיון דהוסיף להתחייב באונסין מפקיע שכירות דמעיקרא אי שוכר הוי וכיון דלא הוסיף כדקיימא קיימא אבל אי שאל כול' פרה מה נפשך לא מפקיע והא דפריך ומה שנא כו' משום דהמקשה לא מסתבר ליה הך סברא כמ"ש התוספות

בעל בנכסי אשתו מי מעל כתבו התוספות מי אמרינן בעל מעל שהוא עושה עיקר המעשה וכו' כתבו כן דלא תיקשי כיון דרמי בר חמא לא הוה ס"ל הנך סברות דרבא והוה סבר דבעל ואשה וב"ד כולהו יש להו חלק בהך מעילה אם כן מאי קמיבעיא ליה מי מעל דלמא שלשתן מעלו לכך כתבו מי אמרינן בעל מעל שהוא עושה עיקר המעשה פי' דאע"ג דהוה סבר דכולהו יש להן חלק במעילה זו אפ"ה סבר שיש לאחד מהן חלק יותר גדול משל חבירו שעשה עיקר המעשה ואותו שעשה עיקר המעשה יתחייב בקרבן מעילה לבדו וקמיבעיא ליה איזהו עשה עיקר המעשה אי הבעל על ידי שנשאה או היא עשתה עיקר המעשה שנישאת לו או ב"ד עשו העיקר וכו' והשתא הוצרכו התוס' לפרש מלתא דרבא דאמר מאן נמעול וכו' דלא תימא דרבא לפי שאלת רמי בר חמא השיב וה"ק מאן נמעול פי' מאן יהיה עיקר במעילה אי בעל עיקר דהתירא ניחא ליה דליקני וכו' ואם כן איכא למימר דס"ל לרבא דנהי דאין חד מנייהו עיקר בהך מעילה מכל מקום לכולהו יש מיהא חלק שוה במעילה זו ויהיה שלשתן מחוייבים להביא קרבן מעילה לכך כתבו אמר רבא מאן למעול למעול בעל הלא לא עשה שום מעשה פי' דרבא השיב דאין לשום אחד מהן אפילו חלק כל דהו במעילה זו דמאן נמעול נמעול בעל הלא לא עשה שום מעשה דאיסורא לא ניחא ליה דליקני וכיון דלא עשה שום מעשה אין לו אפילו חלק כל שהוא בהך מעילה וזהו נמי מה שכתבו התוספות בסוף הדיבור תמעול איהי איהי נמי לא עשתה כלום פירש וכיון דלא עשתה כלום לית לה כלום בהך מעילה וזהו נמי מה שכתבו התוס' נמעלו ב"ד וכו' כלומר דאינהו לא עשו כלום. הוצרכתי להאריך ולפרש דברי התוספות לפי שמהרש"ל ז"ל הגיה וכתב שיזכה במעות הוא סוף דיבור ואח"כ מתחיל דיבור חדש א' רבא וכו' ולא דק יפה ויש לתמוה עליו דאי דיבור חדש הוא אמאי כתבו התוספות במלתא דרבא הלא לא עשה שום מעשה כיון דאין זה נזכר בדבריו כלל גם מה שכתבו התוס' בדיבור זה איהי נמי לא עשתה כלום דלא ניחא לה דליקנו בנישואין אלא היתר נראה להגיה אפילו היתר במקום אלא היתר ומהרש"ל רצה ליישב וכתב דלפי' התוספות לא גרסינן בסוגיא גבי איהי דהתירא נמי לא ניחא לה דליקני אלא גרסינן נמי לא ניחא לה דליקני וכו' ודבריו דחוקים

דף צז כי האי גונא מאי כתבו התוספות תימא מאי קמיבעיא ליה הלא מתה מחמת מלאכה ממש נראה דלא מקרי מתה מחמת מלאכה ממש אלא כההיא עובדא דשאיל נרגא ואיתבר מחמת הבקוע וכן השואל בהמה לילך בה למקום פלוני ולא שנה בה ומתה מחמת עייפות הדרך אבל האי שונר' לא הרגתי המלאכה גופה אלא שבמלאכה ששאלה לצרכה מתה בגרמתה וכן משמע מדברי הרמ"ה שהביא הטור סי' ש"ט מיהו על כרחך צריך לפרש דקמיבעיא ליה אם שנה במה שהוליכה למקום שהרבה עכברים מצויין שם כמ"ש התוספות דליכא למימר דאיבעיא ליה אי בעינן מתה מחמת מלאכה ממש כההיא נגרא אי לאו דא"כ לא הוה פשיט ליה מידי מהא דגברא דנשי קטלוה דאכתי ליחייב אי מתה מחמת מלאכה ממש בעינן אלא ודאי פשיטא ליה דלא בעינן מתה מחמת מלאכה ממש וקמיבעיא ליה אי הוי שינוי בכי האי גונא והשיב דלאו שינוי הוא דגברא דנשי קטלוה כו'

נימא ליה אשקיין מיא פי' נימא ליה אשקיין מיא והשאילני פרתך וכי משקה תחילה והדר משאילו הוה ליה שאלה בבעלים

למיסר טעונה הוא דנפק לשון סייר נכסיה סר סכינא פי' לראות שלא ירבה במשאה ואשמעינן ש"ס בהך מילתא דאע"ג דנפק לצורך טעינת המשאוי אפי' הכי לא הוי שמירה בבעלים כיון דלא הוה מסייע בטעינה ולצורך בהמת הוא דנפק

המשאיל אומר שאולה מתה וכולי במה דסליק פתח ולא זו אף זו קתני לא זו משאיל אומר שאולה מתה דליכא למיטעי בהכי וברי שלו טוב הוא ושמא דשואל גרוע דברי עדיף אלא אפילו משאיל אומר ביום שהיתה שאולה מתה דלאו ברי מעליא הוא כולי האי נמי אמרינן דברי עדיף ולא זו בתרי יומי אלא אפילו בחד יומא דברי דמשאיל לאו מעליא הוא ושמא דשואל לאו גרוע הוא אפילו הכי ברי עדיף

דף צח דאמר רבא מנה לי בידך וכו' עיקרה בפרק כל הנשבעין דאמר רבא כוותיה דרבי אבא מסתברא מתוך כולי ודייק לה התם מדתניא שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים דמוקי לה דא"ל מנה לאבא ביד אביך וא"ל חמשין ידענא וחמשין לא ידענא כו' כדאיתא התם אבל מהא דקאמר כוותיה דרבי אבא מסתברא לחודא ליכא למידק דשמא אית ליה ברייתא דרמי בר חמא דבסמוך וא"כ אינו חייב שבועה אלא א"כ א"ל חמשין ידענא וחמשים השנים מקצת להד"ם ומקצת אינו יודע כדפירש"י ז"ל דהא דרבא לית ליה כולי

משכחת לה רישא בתרתי כתבו התוס' מכאן יש להוכיח דלרמי בר חמא לא סגי בכפירה והודאה בלא נאנסו ולא כדפירש בהגוזל קמא בשם ר"ת נראה דר"ת ס"ל דההיא דטוען עלה איני יודע לא כפירה היא כדפירש"י ז"ל והודאה נמי לא הוי כיון דאמרי איני יודע וא"כ אע"ג דלרמי בר חמא בכפירה והודאה סגי מ"מ הכא כיון דטעין בחדא איני יודע כדתני מתניתין לכך בעינן עוד שתי פרות חדא לכפירה וחדא להודאה

משכחת לה רישא בתרתי וכולי כתבו התוספות דהא דפריך בסמוך אמאי מאי שטענו לא הודה לו לרב הונא ולרב יהודה פריך לפי זה מה שכתבו התוספות לעיל דמתניתין מיירי כשמאמינו המשאיל שמתה כדרכה אף על גב דלא הוי דומיא דסיפא כו' דבריהם תמוהים דמה הוצרכו לדחוק ולפרש דאורחא דמלתא הוא א"נ שעושה עצמו כלא ידע והא הך אוקימתא דמוקי לה כשיש עסק שבועה ביניהן היינו אליבא דרב נחמן וכולה הך שקלא וטריא אליבא דרב נחמן הוא ולדידיה סיפא נמי דזה אומר שאולה וזה אומר שכורה איכא למימר דבמאמינו איירי ומה שצריך לישבע היינו משום דלדידיה אוקימנא מתניתין בכפירה והודאה והך שינויא דעולא דמשני דמשתבע במגו דמתה כדרכה אליבא דרב יהודה ורב הונא דוקא קמשני הכי ואינהו סבירא להו דכולה מתניתין באינו מאמינו איירי ושמא מה שכתבו התוספות לעיל היינו לפי מה שפי' ר"ת דהא פריך אמאי מה שטענו לא הודה לו אליבא דרב נחמן נמי פריך הכי ואע"ג דלר"ת דבעי הודאה אפילו בנאנסו קושיית ר"י דלעיל מעיקרא ליתא דהא איצטריך לאוקמי כשיש עסק שבועה ביניהן דאי לאו פרת הודאה לא הוה מחוייב לישבע שנאנסה אלא מדרבנן ובדרבנן לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם י"ל דר"י ס"ל דבטענ' נאנסו חייב שבועה דאורייתא אע"ג דליכא הודאה כדפרי' ריב"א ז"ל

את"ל לא אמרינן כיון דשייכא במקצת כתבו התו' תימא דא"כ מאי בעי בבעיא רביעית שכרה בבעלים וכו' אע"ג דבבעיא שנייה פירש"י ז"ל שכר' בבעלים וקודם שהחזירה חזר ושאלה ממנו שלא בבעלים ומתה כדרכה משמע דדוקא מתה כדרכה משום דאונסין לא שייכא בשכירות אבל נגנבה או נאבדה לא קמיבעיא ליה אף על גב דשאלה שלא בבעלים משום דגניבה ואבידה שייך בשכירות ושכירות בבעלים הוה וא"כ לפירש רש"י ז"ל בעיא רביעית נמי אפשר לפרושי שפיר קמיבעיא ליה דהא בנגנבה או נאבדה איירי דאי מתה פשיטא דפטור איכא למימר דקמיבעיא ליה מי אמרינן כיון דגניבה ואבידה דשכירות אינה יכולה ליחשב בבעלים מכח גניבה ואבידה דשאלה שלפניה כיון דתרי שייכי לא אמרינן לפיכך הוי נמי הפסק דלא הדרא אפילו לדוכתא או דלמא לדוכתא מהא הדרא כמו שפירשו התוספות בעיא שלישית ורביעית מכל מקום רש"י ז"ל לא עלה על דעתו לפרש הכי דאיהו ע"כ הוה סבר דאמרינן תרי שייכי דלהכי מחק הגירסא וכתב שאינו יודע להעמידה משום דסבר אי אמרינן כיון דשייכא במקצת כו' לא קבעי מידי אי הדרא לדוכתא אי לאו דאי נמי לא הדרא פטור דשאלה אחרונה חשיבא בבעלים מכח שכירות שלפניה דתרי שייכי אמרינן: