תורת חיים חלק ב רנ

יכול להציל דמי דמצי למימר אע"ג דגיבור אני הייתי מתיירא מפניו וא"נ הוה התם לא היה מציל והיה בורח מיראתו שהרי מפחד קול שאגתו ברח לעיר והיה מתיירא לסמוך על גבורתו ומשני דהוה ליה לקדם ברועי' ומקלות והכי קאמר אין אומרים אלו היה שם היה מציל דודאי היה יכול למצא רועי' שיעזרוהו אלא אומדין אם יכול להציל שהיה אפשר לו למצא רועים חייב ואם לאו שלא היה אפשר פטור ופריך אי הכי מאי איריא שומר שכר אפילו שומר חנם נמי פירש אי אמרת בשלמא דאם יכול להציל בעצמו קאמר ניחא דלא קשיא אפילו שומר חנם נמי נהי דאינו צריך להציל בעצמו אפילו הכי ליחייב מטעם דהוה ליה לקדם ברועים ומקלות ועוד אמאי קתני ואם לאו פטור אכתי ליחייב משום דהוה ליה לקדם וכו' דאיכא למימר דברייתא איירי דאינו יכול למצא רועים שיעזרוהו אבל השתא דאם יכול להציל דקתני ברועים ומקלות איירי אם כן אפילו שומר חנם נמי

דף צד הכי גרסינן בפ' המגרש על מנת שתבלעי קנה של ארבע אמות על מנת שתביאי לי קנה של מאה אמה

נתקיים התנאי הרי זה גט תימה היאך אפשר לקיימו וי"ל על ידי שם כן כתבו התוספות בפרק המגרש

אמר רב נחמן בר יצחק מתני' נמי דיקא וכו' תימא מאי קמ"ל הא רב אמר לעיל זו דברי רבי יהודה בן תימא ועוד מה שייך דיקא בדבר שהוא בהדיא ועוד קשה דהוה ליה למיתני כל שאי אפשר לו לקיים תנאו בטל כי אינך דרישא וקושיא זו תירצו התוספות כלל ונראה לפרש דכללא דרבי יהודה בן תימא אתי לאתויי אפילו דבר דלא הוה אי אפשר גמור כגון שאמר הרי זה גיטך על מנת שתאכל בשר חזיר או על מנת שתבעלי לאבא ולאביך כדאמר בפרק המגרש ולפ"ז ניחא הא דאמר רב הלכה כרבי יהודה בן תימה אף על גב דכבר אמר לעיל זו דברי רבי יהודה בן תימה ופשיטא דהלכה כסתם משנה משום דאתי לאשמעינן דהלכה כרבי יהודה בן תימא דאפילו לא הוה אי אפשר גמור תנאו בטל והשתא אתי שפיר הא דאמר רב נחמן בר יצחק מתני' נמי דיקא דאתי למידק נמי ממתני' דאפילו לא הוה אי אפשר גמור תנאו בטל והיינו מדקתני מתניתין כל שאפשר לו לקיימו בסופו תנאו קיים ולא קתני כל שאי אפשר לו לקיים תנאו בטל אלא ודאי אי קתני כל שאי אפשר לקיימו תנאו בטל הוה אמינא דדוקא אי אפשר גמור בעינן דסתם א"א אי אפשר גמור הוא וכן סתם אפשר אפשר גמור הוא לכך קתני כל שאפשר לקיימו תנאו קיים דהיינו אפשר גמור למידק מיניה הא אי אפשר גמור לקיימו תנאו בטל: השואל את הפרה פרק שמיני

שנאמר בעליו אין עמו שלם ישלם מייתורא דקרא נפקא ליה כדתניא לקמן ממשמ' שנ' אם בעליו עמו לא ישלם אינו יודע שאם בעליו אין עמו שלם ישלם לומר לך היה עמו בשעת שאלה וכו'

שכן אונסא דסליק אדעתא וא"ת אם כן שבויה דכתב רחמנא בשומר שכר דפטור למה לי השתא משבורה ומתה פטור משביה לא כ"ש דאונסא דלא סליק אדעתא הוא ויש לומר דאיכא שום צד חומרא בשבויה דליכא בשבורה ומתה וכן בשבורה איכא שום צד חומרא דליתא במתה ולהכי איצטרך למכתב כולהו

סלקא דעתך אמינא עד דמתברא ומתה לא מחייב אבל בשבורה לחוד דפטור ואם תאמר אם כן שבורה דכתב רחמנא בשומר שכר דפטור למה לי נילף משואל דחייב במתה פטור בשבורה שומר שכר דפטור במתה אינו דין שיהא פטור בשבורה ויש לומר דהוה אמינא מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לן קרא

דסלקא דעתך אמינא עד דמתברא ומתה לא מחייב ואם תאמר והא על כרחך או מיותר הוא דאי משום דס"ד עד דמתברא ומתה לא מחייב אם כן ליכתוב ומת או נשבר דתו ליכא למימר הכי כיון דכתיב ומת תחילה והדר כתיב ונשבר ליכא למימר עד דמתברא ומת אבל נשבר לחודא פטור ובקרא גופא נמי תימא אמאי שינה הכתוב גבי שואל דגבי שואל דבשומר שכר כתיב ומת או נשבר וגבי שואל כתיב איפכא ונשבר או מת וי"ל דלא מרבינן מייתורא דאו אלא מלתא דדמיא למאי דכתיב בקרא בהדיא כדאמרינן במרובה וטבחו או מכרו או לרבות את השליח דשלוחו של אדם כמותו וכן כל היכא דמרבינן מילתא מייתורא דאת לא מרבינן אלא מאי דדמיא ליה למאי דכתיב בהדיה ושבויה ומתה דמיין להדדי דשבויה נמי כקטלא כולה דמיא כמו מתה הלכך איצטריך קרא למיכתב או מתה לרבות מיניה שבויה דדמיין להדדי אבל אי הוה כתיב או נשבר לא מצינו לרבות מיניה שבויה דמאי ענין קטלא כולה לקטלא פלגא

וילמד עליון מתחתון ותחתון מעליון והשתא לא צריך תו קל וחומר לחייב שואל בגניבה ואבידה כשומר שכר ותנא דברייתא אלו לא נאמר קאמר אלו לא נאמר וי"ו דוכי ישאל הוה ילפינן ליה מקל וחומר וכי האי גונא כתבו התוספות בריש פרק מרובה

הלכך בש"ש ובשואל לחייב אתיא בק"ו מש"ח אף על גב דמדידהו גופא מצי למילף השתא שלא בפשיעה חייבין בפשיעה לא כל שכן אלא משום דאיהו מחייב פשיעה בבעלים ואי הוה יליף מדידהו איכא למימר דיו מה שלא בפשיעה פטור בבעלים אף בפשיעה פטור בבעלים לכך איצטריך למילף להו מש"ח

והא מדסיפא על גבה הוי רישא במלאכה אחרת כתבו התוספות דמרישא גופא לא מצי למיפרך דאיכא למימר דהיא גופא אתי לאשמעינן דמרפי ואזיל הוה כעל גבה אבל מסיפא פריך שפיר דאמאי נקט אפילו על גבה הא מרישא שמעינן לה ותימא דאם כן מאי משני רישא וסיפא באותה מלאכה ורישא וסיפא רבותא קמשמע לן והא אכתי קשה כיון דטעמא דרישא משום דמרפי ואזיל הוה כעל גבה סיפא אמאי נקט אפילו על גבה הא מרישא שמעינן לה כיון דארישא קאי ורישא בעל גבה איירי גם מה שכתבו התוספות דאם כן כי נמי תוקי רישא במלאכה אחרת תקשי אמאי איצטריך סיפא אפילו וכולי לאו קושיא היא כלל כאשר אפרש. ונראה דהכי פירש דרב המנונא קאמר עד שתהא פרה וחורש בה שתהא הפרה והבעלים במלאכה אחת דוקא וקא מותיב עליה רבא מדקתני אף על פי שהבעלים עושין מלאכה במקום אחר מאי לאו במלאכה אחרת כיון דעושין מלאכה במקום אחר איירי ומשני אף על גב דעושין במקום אחר אפילו הכי מתוקמא באותה מלאכה כגון דמרפי ואזיל קמה ופריך והא מדסיפא על גבה הוי פירש באותה מלאכה רישא במלאכה אחרת אבל מרישא גופא לא מצי פריך דאיכא למימר דהיא גופא אשמעינן דמרפי ואזיל הוי כאותה מלאכה ולא אמרינן דדוקא בעינן שיהו הבעלים אוחזין במלמד הבקר דהוה אותה מלאכה ממש אבל מסיפא פריך שפיר דקתני אפילו הבעלים חורשין על גבה חייב לאשמעינן דאף על גב דעוסקין באותה מלאכה חייב ואי אמרת דרישא באותה מלאכה איירי לא הוה ליה למיתני בסיפא אפי' כיון דעלה קאי אי אמרת בשלמא רישא במלאכה אחרת שפיר כיון דאפילו במלאכה אחרת קאמר דפטור על כרחך טעמא לאו משום דמלאכה אחרת כאותה מלאכה דמי דלא שייך למימר הכי כיון דמלאכה אחרת היא אין לה ענין לאותה מלאכה אלא צריך לומר דגזירת הכתוב הוא דכל היכא דהוה בעלים בשעת שאלה פטור אפילו במלאכה אחרת לכך איצטרך למיתני סיפא אפילו דלא תימא סיפא לא מחייב אלא במלאכה אחרת דומיא דרישא דאיירי בהכי קמ"ל דאפילו באותה מלאכה חייב אלא אי אמרת רישא נמי באותה מלאכה איירי דהיינו במרפי ואזיל אבל במלאכה אחרת חייב אם כן על כרחך טעמא דפטור במרפי ואזיל משום דהוה כאותה מלאכה דאי לאו הכ' הא במלאכה אחרת אמרת דחייב וכיון דרישא באותה מלאכה איירי סיפא מאי איצטריך למיתני אפילו פשיטא דבהכי איירי דומיא דרישא דעלה קאי ומשני רישא וסיפא באותה מלאכה ורישא וסיפא רבותא קמשמע לן כו' דס"ל דבאותה מלאכה גופא יש הפרש קצת בין כשעוסקין הבעלים על גבה ממש ואוחזין המלמד בידיהן לבין כשעוסקין באותה מלאכה שלא על גבה אלא מרפי ואזיל רחוק מן הפרה קצת ותרוייהו באותה מלאכה איירי וסיפא אשמעינן דאפילו עושה על גבה ממש חייב ורישא אשמעינן דאפילו אינו עושה על גבה ממש פטור מיהו טעמא לאו משום דמרפי ואזיל כעל גבה דמי דא"כ הדרא קושיא לדוכתא סיפא אמאי נקט אפילו כיון דעלה קאי אלא טעמא משום דכל שעוסקין באותה מלאכה והוו בעלים בשעת שאלה פטור אפי' אינו עושה על גבה ומקשה לית ליה הך סברא דבאותה מלאכה לא מסתבר ליה לחלק כלל בין עושה על גבה ממש לבין מרפי ואזיל ועושה קצת רחוק ממנה לכך פריך האי מאי אי אמרת בשלמא רישא במלאכה אחרת וכו'

דף צו רבא סבר לה כרבי יונתן וכו' נראה דלהכי נקט קראי איפכא משום דעיקר קרא דשאלה בבעלים לא נכתב אלא לאשמעינן דאם בעליו עמו לא ישלם דחידוש הוא אבל בעליו אין עמו שלם ישלם מילתא דפשיטא הוא ולהכי מתני' דריש פירקין דריש סיפא דקרא דאם בעליו עמו לא ישלם מעיקרא והדר דריש רישא דבעליו אין עמו שלם ישלם משום דעיקר מילתא לא נכתב אלא לאשמעינן דאם בעליו עמו לא ישלם וכיון דעיקרא דקרא אשמעינן פטורא דבעליו עמו קאמר ש"ס חאביי מתרץ לקראי כרבי יאשיה ורבא כר' יונתן פירש הא דכתב לן רחמנא תרוייהו בעליו אין עמו שלם ישלם ואם בעליו עמו לא ישלם אע"צ דחדא מכלל חבריה שמעינן ליה אביי מתרץ ליה כרבי יאשיה דאמר בעינן או לחלק ולדידיה כיון דעיקר הכתוב אתי לאשמעינן דבבעלים פטור על כרחך איצטרך למכתב עיקרא דקרא דבעליו אין עמו שלם ישלם לאשמעינן הא איתא בחדא דהיינו בשעת שאלה כדמסיק פטור אף על גב דליתא בשעת שבורה ומתה ולהכי איצטריך למכתב נמי יתורא דהיינו סיפא דקרא דלא תימא היה עמו בשעת שבורה ומתה נמי פטור אע"ג דליתיה בשעת שאלה לכך כתב לן אם בעליו עמו לא ישלם למידק מיניה טעמא דאיתא בתרוייהו הא איתא בחדא מחייב והיינו בשבורה ומתה כדמסיק ורבא מתרץ ליה כרבי יונתן דאמר לא בעינן או לחלק ולדידיה כיון דעיקר הכתוב אתי לאשמעינן דבבעלים פטור על כרחך איצטריך למיכתב עיקרא דקרא דאם בעליו עמו לא ישלם לאשמעינן דבין היכא דאיתא בתרוייהו בין היכא דאיתא בחדא וליתא בחדא פטור ולהכי איצטריך למכתב נמי יתורא דהיינו רישא דקרא דלא תימא היה עמו בשבורה ומתה נמי פטור אע"ג דליתיה בשעת שאלה לכך כתב לן בעליו אין עמו שלם ישלם לאשמעינן דכי ליתיה בחדא חייב והיינו בשבורה ומתה כדמסיק ולהכי נקט קראי איפכא דכיון דעיקר הכתוב אתי לאשמעינן הא דבעליו עמו פטור אפילו היה עמו בשעת שאלה לחודא לכך איצטריך לפרש עיקרא דקרא ברישא דהיינו אם בעליו עמו לא ישלם דאשמעינן דכי איתא בחדא וליתא בחדא דפטור והדר מפרש יתורא דקרא דהיינו בעליו אין עמו למאי אתא וקאמר דמשום עיקרא דקרא איצטריך למיכתב נמי יתירא דלא תימה היה עמו בשבורה ומתה לחודא נמי פטור

מעם רעהו ולא רעהו עמו שלם ישלם נראה דלפי זה ניחא הא דפסק וכתב לן ברישא דקרא בעליו אין עמו ולא כתיב אם בעליו אין עמו דומיא דסיפא דקרא דכתיב אם בעליו עמו אלא משום דרישא דקרא ע"כ בהכי איירי מדכתיב מעם רעהו דמשמע ולא רעהו עמו לכך פסק וכתב בעליו אין עמו כלומר כיון דבעליו אין עמו דבהכי משתעי קרא לכך שלם ישלם אבל אם בעליו עמו וגו' ומהאי טעמא נמי דרשו חכמים אשה כי תזריע וילדה זכר אשה מזרעת תחילה יולדת זכר מדלא כתיב ברישא דקרא אם תלד זכר דומיא דסיפא דכתיב ואם נקבה תלד מדפסק וכתב וילדה זכר ודאי דרשו אשה מזרעת תחילה יולדת זכר: