תורת חיים חלק ב רמח

ונופה נוטה לחצר עסקינן ולכך מחייב לוקח דראיית פני הבית קובע מדאורייתא אבל מקח אינו קובע מדאורייתא ופריך אי הכי ב"ה נמי ומשני ב"ה עיניו בתאנתו ואכתי לאו גמר מלאכה הוא לכך לא מהניא ראיית פני הבית דראיית פני הבית אינו קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו. ופריך ולוקח מדאורייתא מי מחייב סתמא דש"ס הוא דפריך הכי אשקלא וטריא דרבי חנינא חוזאה ודרב פפא דסברי דברייתא מדאורייתא קאמרה דלוקח חייב ולהכי מוקי לה רב פפא בשינויא דחיקא לכך פריך ש"ס ולוקח מדאורייתא מי מחייב פירש לדידהי דברייתא דאורייתא קאמר תיקשי והא לוקח פטור מדאורייתא דתניא מפני מה חרבו וכולי אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא פירש אלא שינויא דרב פפא ליתא דברייתא אפי' בשדה קאמר דלוקח חייב וטעמא משום דמקח קובע דברייתא ע"כ מדרבנן קאמר ורבי ינאי מודה דמקח קובע מדרבנן והשתא ניחא מה שכתבו התוספות דלאו דוקא נקט תאינה דאין בו מעשר אלא מדרבנן והכי איירי מדאורייתא וכו' משום דרב פפא לא ס"ל הא דמסיק אלא מדרבנן וקרא אסמכתא וכו'

הכא בתאינה העומדת וכו' ואם תאמר לרב פפא דברייתא מדאורייתא איירי ע"כ לא מיתוקמא אלא בגפן וזית העומד בגינה ונופה נוטה לחצר והא דנקט תאנה לפי שהיו מצוין שם כמ"ש התוס' וא"כ לוקה אמאי חייב נהי דרואה פני חצר הא חצר אינו קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו למעשר כדאיתא סוף פרק המביא וגפן וזית לא נגמרה מלאכתן למעשר בתלישה דתנן יין משירד לבור וכן שמן משירד לעוקר ויש לומר דאיירי שאין דעתו לדורכן אלא לאוכלן כך דחייב לעשר מדאורייתא בראיית פני הבית כמו שכתבו התוספות לקמן

מאי לאו משיפקסו בשדה כתבו התוס' דלהכי לא פריך מיניה אמשמנה דמצריכא חצר בס"ט החביא דשמא קישואין ודילועין בני גורן נינהו כמו חיטין ושעוריין אין לפרש דקישואין ודלועין בני גורן ממש נינהו שמכניסין אותן לגורן כדרך שמכניסין חיטין ושעורין דהכי משמע לכאורה לשון דשמא שכתבו התוס' דמקאמר איזהו גורן למעשרות משמע דקבעי בפירות כיון שאין להן גורן ממש איזהו דבר מקרי גורן לגבייהו להתחייב במעשר כגורן ממש לגבי תבואה וכן פירש הרמב"ם ז"ל ועוד דטובא מילי חשיב התם אבטיח משישלק ירק הנאגד משיאגד הבצלי' משיפקל הקטניות משיכבור ועוד הרבה ומכולהו הוה מצי למיפרך אלא דמרישא דמתני' פריך ודוחק לומר דכולהו בני גורן ממש נינהו ובפרק קמא דביצה תניא בן לוי שנתנו לו שבצים במעשרותיו יעשה אותן גורן ענבים יעשה אותן יין וכו' משמע נמי דגורן ממש לא שייך אלא בתבואה לכך צריך לפרש דהוה סבר דקישואין ודלועין וכל הנך דחשיב התם גורן דידהו כגורן ממש דמי ומחייב במעש' בלא ראיית פני הבית כגורן ממש לגבי חטין ושעורין

הוה אמינא עד דגמר לפיקוסייהו פירש עד שפיקס כולן קמ"ל משיפקסו מכי אתחולי פיקוסייהו דאפילו לא פיקס אלא אחת או שתים כולן נקבעין למעשר אף אותן שלא פיקס עדיין

דף פט אם כן לכתוב רחמנא לא תדוש בחסימה קצת תימה אמאי שינה לשון הכתוב ולא קאמר אם כן לכתוב רחמנא לא תחסום בדישה וי"ל דלקמן קאמר דחסמה מבחוץ אסור דלא תחסום שור בדישו דקאמר רחמנא היינו לא תדוש בחסימה ויליף לה מקרא דיין ושכר אל תשת ולכך קאמר שור דכתב רחמנא למה לי לא ליכתוב שור וליכתוב בהדיא לא תדוש בחסימה אלא ודאי שור דכתב רחמנא לאקושי הוא דאתי וכיון דאיצטריך למיכתב שור משום הקישא ניחא דהשתא לא מצי לכתב לא תדוש בשור חסום דאי כתיב הכי לא הוה ילפינן מיניה היקיש' דמשו' חסום לא משתמע חוסם ולא הוקשו להדדי אבל מלא תחסום ילפינן שפיר דלא תחסו אחוס' קאי ואם תאמר והא אכתי הוה מצינו למילף הקישא מדכתיב לא תדוש בשור הרי הוקש אדם לשור ושור לאדם דלא תדוש אאדם קאי וי"ל כיון דמקשינן להו לענין אכילת פועלים דאסור לחוסמן לכך איצטריך למכתב היקשא גבי חסימה דוקא אבל מהיקשא דדישה לא הוה מצינו למילף הך מילתא

ס"ד אמינא הואיל וכתיב קמה וכו' כתבו התוספות ותימה אכתי נרב' מקמ' דבר שאין גידולו מן הארץ חולב ודייש איצטריך לרבות תלוש א"כ לכל הנך דרשות דבסמוך. נראה דלאו קושיא היא דע"כ צ"ל דכל הנך דרשות דדרשינן מדייש כולן שקולין הן דאי לאו הכי מנא לן למילף מיניה כולהו דלמא לא אתי אלא לחדא מנייהו אלא ודאי כולהו כי הדדי נינהו והי מנייהו מפקת אבל למילף נמי בעלי חיים מייתורא דקמה דרשה רחוקה היא דמסתבר טפי דאתי לרבות כל בעלי קמת קרקע מיהו אי לא כתיב דדייש הוה דרשינן נמי מקמה בעלי חיים אף על גב דלאו סברא מעלייתא היא אבל השתא דכתיב דייש ואיכא למידרש מה דייש מיוחד דבר שהוא גידולי קרקע וכו' דרשה מעלייתא היא כשאר דרשות דרשינן מיניה לכך דרשי' ליה כמו לגידולי קרקע ומוקמינן ייתורא דקמה לקמת קרקע דוקא דהכי מסתבר טפי

מה דייש מיוחד דבר שבשעת גמר מלאכה וכו' דייש הוא שעת גמר מלאכה למעשר דעכשיו ע"י הדישה הוא גומר מלאכתו למעשר וכל שלא נגמר כבר מלאכתו למעשר פועל אוכל בו ובסמוך דקאמר מה דייש מיוחד דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר היינו שלא נגמרה כבר מלאכתו למעשר כבודל בתמרים וגרוגרות ונתפרסו עגוליו שכבר נגמרה מלאכתן למעשר אבל דייש שעת גמר מלאכה מעש' הוא ולהכי בסמוך גבי הא דקאמר יצא הלש והמקטף והאופה פירש"י ז"ל הלש משנתן המי' וגילגל נתחייב בחלה ועדיין צריכה ללוש ולשוף ולבעוט הרבה הוצרך לפרש הכי משום דלכאורה משמע דע"י הלישה נתחייב בחלה וא"כ הוקשה ליה אמאי קאמר יצא הלש דאי לישה שעת גמר מלאכת חלה הוא הוה פועל אוכל בו כמו דבר שאינו בר חלה אלא בר מעשר דאמרינן פועל אוכל בו שעת גמר מלאכתו למעשר ה"נ דבר שהוא בר חלה פשיטא דפועל אוכל בו שעת גמר מלאכתו לחלה לכך הוצרך לפרש דקודם לישה נתחייב בחלה דחיוב חלה הוא מיד כשנתן מים וגילגל כלומר עירב המים בקמח ואותה שעה ודאי פועל אוכל בו והא דקאמר יצא הלש היינו לאח"כ דעדיין צריכה. ללוש ולשוף ולבעוט הרבה ואז אין פועל אוכל בו כיון שכבר נגמרה מלאכתו לחלה משעה שנתן המים ועירב והשתא הלש דקתני הוי דומיא דמקטף ואופה שהוא אחר שכבר נגמרה מלאכתו לחלה ובפ"ג דחלה תנן בהדיא כיון שהי' נותנת המים מגבהת חלתה ובירושלמי נמי קאמר כיון שהיה נותנת את המים זו היא ראשית עריסותיכם והיינו כדפירש"י ז"ל ולפי זה מה שכתבו התוספות בסמוך יצא הלש וכולי תימה לר"י דבשלמא אופה איצטריך למיתני וכו' לאו קושיא היא כלל כמו שאפרש בסמוך

יצא הלש והמקטף והאופה כתבו התוספות תימה דבשלמא אופה איצטריך למיתני וכו' אלא מקטף אמאי תני לה וכי יש מקטף בלא לישה ולעיל דקתני יצא החולב והמחבץ והמגבן אע"ג דלית מחבץ ומגבן בלא חולב שאני התם דמאי דלא הוה גידולי קרקע לא תליא בהנך מלאכות כלל לכך איכא למימר דתנא כל מיני מלאכת חלב קחשיב אבל הכא כיון דגמר מלאכת חלה בלישה תליא מלתא אם כן צ"ל דמקטף ואופה דקתני היינו נמי דגמר מלאכתו לחלה הוה בקטיפה או באפייה דומיא דלש לכך כתבו דבשלמא אופה משכחת לה דחייב בחלה אפי' לא לש וכולי אלא מקטף היכי משכחת לה בלא לישה ולפי מה שפי' בסמוך לא קשה מידי דהכא נמי תנא כל מיני מלאכת פת שכבר נגמרה מלאכתו לחלה קחשיב דלש נמי כבר נגמרה מלאכתו לחלה הוא קודם לישה משעה שנתן המים וגילגל דעיקר הלישה הוא אחר כך כדפירש"י ועדיין צריכה ללוש וכו' וכיון דבשעת לישה כבר נגמרה מלאכתו לחלה לכך אין פועל אוכל בו אבל שעת גמר מלאכתו לחלה דהיינו משנתן המים ודאי פועל אוכל בו דומיא דבר מעשר ואינו בר חלה דפועל אוכל בשעה שנגמרה מלאכתו למעשר ואינו אוכל לאחר שכבר נגמרה מלאכתו למעשר

יצא המנכש בבצלים כתבו התוספות נראה דאי לאו ואל כליך לא תתן לא הוה דרשינן מדייש וכו' ועוד נראה דואל כליך לא תתן איצטריך לגופיה שלא יתן אל כליו שיעור אכילתו ולא יאכל כאן כלום כדתניא לקמן מניין לפועל שאמר תנו לאשתי ובני פי' שיעור אכילתי שאין שומעין לו שנא' ואל כליך לא תתן ומכל מקום פשטא דקרא משמע דאיירי בשעה שהוא נותן לכליו של ש"ה לכך ילפינן מיניה בשעה שאתה נותן לכליו של ב"ה אתה אוכל ועיין מה שכתבתי לקמן

פועל מהו שיהבהב באור כתבו התו' פי' בקונטרי' שאור ממתקו וכו' וקשה לרבינו תם דמאי קאמר בסמוך מפריך על גבי סלע מאי מתוקי פירא איכא היכי ס"ד דמקשה דליכא מתוקי פירא אם כן למה מפרך נראה דלא קשה מידי דעל כרחך צריך לחלק בין ממעתיק פורתא לממתיק פחות מפורתא דאי לאו הכי תיקשי נמי לפירש ר"ת למאי דמסיק דאי אפשר דלא ממתי' פורתא וטעמא משום מתיקי פירא אם כן סיפא דקתני אבל מפריך על יד על יד ואוכל מה נפשך אי על יד נמי ממתיק פורתא כמו על גבי סלע אם כן אמאי שרי הא איכא מתוקי פירא ואי לא ממתיק כלל אם כן אמאי מפריך אלא ודאי צ"ל דעל יד לא ממתי' אלא פחות מפורתא כלומר שיעור כל דהו דלא קפיד ב"ה בהכי אם כן לפירש"י ז"ל נמי לא קשיא דאיכא למימר למעיקרא כי קאמר הנ"מ דאי ס"ד לשום מתוקי פירא סלע מאי מתוקי פירא איכא הוה ס"ד דסלע ועל יד תרוייהו לא ממתקי אלא פחות מפורתא דלא קפיד ב"ה וטעמא דסלע אסור משום ביטול מלאכה אבל על יד ליכא ביטול מלאכה ודאי דסלע א"א דלא ממתיק פורתא ואסור משום מתוקי פירא ועל יד דשרי דלא ממתיק אלא פחות מפורתא ועל קושיא שנייה שהקשה ר"ת זכרונו לברכה על פירש"י ז"ל כבר כתבו התוספות שינויא מעליא

דף צ הא במעשר ראשון הא במעשר שני כתבו התוספות כאן במעשר ראשון דמקרי דישו כאן במעשר שני דאפילו לרבי יהודה אינו עובר חוץ לחומה כדפריך בסמוך וקשה לפירש דאי מיתוקמא ברייתא דאינו עובר אליבא דרבי יהודה וטעמא דאינו עובר משום חוץ לחומה הוא אם כן אמאי לא קאמר נמי ש"ס איבעית אימא הא והא במעשר שני והא והא רבי יהודה כאן חוץ לחומה כאן לפנים מן החומה לכך נראה דברייתא דאינו עובר לא מיתוקמא אליבא דרבי יהודה דאמר מעשר שני ממון הדיוט הוא דכיון דדישו הוא אמאי אינו עובר דליכא למימר דאינו עובר חוץ לחומה קאמר דפשטא דברייתא משמע דאינו עובר משום דלאו דישו הוא דומיא דתרומה דתרומה לא בעי חומה ועל כרחך אינו עובר משום דלאו דישו הוא אם כן מעשר נמי טעמא משום דלאו דישו הוא דכיון דאינו עובר דקתני אתרומה ומעשר קאי משמע דחד טעמא להו וכי משני הא במעשר ראשון הא במעשר שני צ"ל דברייתא דאינו עובר כר"מ אתיא דהלכתא כוותיה ולא כר' יהודה

מהו שיאמר אדם לעובדי כוכבים חסום פרתי ודוש בה פירש"י ז"ל ודוש בה דישה שלך וכן פירש לעיל גבי הא דקתני ועובדי כוכבים הדש בפרתו של ישראל אינו עובר משמע מפירושו דבדישו שלו לא קמיבעיא ליה דפשיטא דאסור כיון דמרויח ישראל באמירתו לעובדי כוכבים וקשה דאם כן היאך בעי למיפשט בסמוך מהא דשלחו ליה לאבוה דשמואל דבאיסור לאו נמי אסורה אמירה לעובדי כוכבים דלמא שאני התם כיון דישראל מרויח בכך ולהכי אסור ועוד קשה אטו בשופטני עסקינן שיאמר ישראל לעובדי כוכבים חסום פרתי ודוש בה דישה שלך למה ליה למימר הכי וליכא למימר דאיירי דישראל מרויח בזה שהעובדי כוכבים מוסיף לו על שכרו בשביל החסימה דהא לפירש"י ז"ל צ"ל דהיכא דישראל מרויח באמירתו לא קמיבעיא ליה דאסור ועוד קשה דאי ברייתא דקתני עובדי כוכבים הדש כפרתו של ישראל אינו עובר איירי דוקא כשאמרו לו הבעלים חסום פרתי ודוש בה דישה שלך אבל דוש בה דישה שלי עובר אם כן סיפא דקתני ישראל הדש בפרתו של עובדי כוכבים עובר ליפלוג וליתני בדידיה