תורת חיים חלק ב רמז

אחאב ומנשה גדולים בתורה היו כדאיתא בפרק חלק מנשה היה שונה נ"ה פנים בתורת כהנים אחאב פ"ה פנים אלא שלא עסקו בה רק לשם יוהרא ולקינטור ותורה כי האי אינה מצלת מן החטא והיינו מה שאמר הכתוב מי האיש החכם ויבן את זאת וגומר לא היתה השאלה על איזה חטא נאבדה הארץ דודאי חטאו הרבה אלא לפי שהתורה תבלין ומצלת מן החטא היתה השאלה כיון דאנשי ירושלים גדולים בתורה הוו ועסקו בה אמאי לא היתה מצלת אותן מן החטא שלא תאבד הארץ. וקאמר דבר זה שאלו לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו לפי שאין החכם ולא הנביא יודעים מה בלבו של אדם מבודים היו שעסקו בה לשמה ולא ידעו שלשם קינטור נתכוונו אבל הוא יתברך בוחן לבבות ידע כוונתם הרעה והיינו דקאמר ויאמר ה' על עזבם את תורתי ולא הלכו בה ואמר רב שלא ברכו בתורה תחילה דכיון שלא ברכו תחילה גליא דעתייהו שלא עסקו בה מפני חשיבותה והנאתה אלא לשם יוהרא וקנטור דכל העושה דבר ונהנה בו מברך תחילה לשמו יתברך שזיכהו לכך וכדאיתא בפרק שלשה שאכלו ברכת התורה מניין אמר רבי ישמעאל קל וחומר על חיי שעה מברך על חיי העולם לא כל שכן ואינהו כיון שלא היה להן הנאה מגוף עסק התורה לכך לא ברכו עליה. ועוד נראה לפי שכשמברכין על התורה צריך האדם לבקש רחמים בברכתו עליו ועל כל ישראל כדי שנזכה כולנו ללמוד וללמד להבין ולהשכיל שכן הוא נוסח הברכה הערב נא ה' אלהינו את דברי תורתך בפינו ובפיות כל עמך בית ישראל ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך ואינהו כיון שנתכוונו להתייהר ולקנטר חביריהם בהלכות לא רצו לברך ברכה זו כדי שלא יבקשו רחמים על חביריהם להיות גדולים בתורה דאדרבא כוונתם היתה לקפחם ולנצחם ולהכי לא היתה התורה מצלת אותן מן החטא

שדינא כפינא וגדילנא נישבי וציידנא טביא וכולי כלומר כל כך עסקן גדול בתורה היה עד שאפילו אם לא היה אפשר לו ללמד תורה אלא ע"י טורח ועסק גדול כגון שאם לא היה מוצא שום ספר ללמד בו ולא קלפים לכתוב עליהן ולא רשת לצוד בו ולא חוטין לעשות מהן רשת היה מטריח עצמו לזרוע פשתן ולגדל רשת צבי ולעשות קלפים ולכתוב חמשה חומשי תורה כדי ללמוד בהן וכיון שכל כך עסקן גדול הוה נמצא דעביד דלא משתכח תורה מישראל

לבר מגוהרקא דרבי חייא דמנפשיה סליק ונחית ואם תאמר מאי רבותיה וי"ל דכבוד השכינה עצמה סלקא ונחתא בהדי גוהרקא דרבי חייא מרוב חשיבות כדאשכחן בפרק טרף בקלפי אותה שנה שמת שמעון הצדיק אמר להן שנה זו הוא מת א"ל מניין ת"ל בכל יום הכיפורים היה מזדמן לי זקן אחד לבוש לבנים ומעוטף לבנים נכנס עמי ויצא עמי שנה זו נזדמן וכולי ואיתא בירושלמי דכבוד שכינה הוה והיינו דקאמר דמנפשיה סליק ונחית פירש על פי דבורו וכבודו ית' לא על ידי שליח וכבודו יתב' לא יראהו האדם וחי והשתא ניחא דכיון דהוה מסתכל אתו תרי בוטיטי דנורא וסמינהו לעיניה דכל מי שאינו חס על כבוד קונו ומסתכל בכבוד השכינה עיניו כהות כמו שאמרו המסתכל בקשת עיניו כהות לפי שהקשת הוא דמות המוקש לו ית' וכן המסתכל בכהנים בשעה שעולין לדוכן עיניו כהות משום . דשכינתא שריא על ידייהו

יומא חד ריש ירחא הוה נגה ליה וכולי משמע דלא מצלי אלא בריש ירחא ואם תאמר מאי שנא ריש ירחא משאר כולי יומי ויש לומר דבשבת וראש חדש ארחא הוא לקבולי אפיה דשכינתא ומצלי דכתיב והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה' וכתיב מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת מכלל דבחדש ושבת אורחא הוא ומה ששאל רבי לאליהו בראש חודש ולא שאלו בשבת יש לומר דבשבת לא הוה אפשר ליה לאליהו לבא ממקומו שהוא חונה שם למתיבתא דר' דק"ל יש תחומין למעלה מעשרה ואסור לו לצאת בשבת חוץ לתחום כדאמרי' בריש פרק מי שהוציאוהו

מחיוהו שיתין פולסי דנורא י"מ לפי שבבית דין של מטה נעשה אדם בר עונשין בן י"ג שנה והמחייב מלקות לוקין אותו שלשה פעמים כמספר י"ג דהיינו ארבעים חסר אחת לכך בבית דין של מעלה שאין עושין אלא מעשרים שנה ומעלה מי שנתחייב מלקות מחו ליה שיתין פולסי דהיינו נמי שלשה פעמים כמספר עשרים ואין צורך לדחוק דאורחא דש"ס למינקט מספר שיתין וטעמא דמילתא פירשתי לעיל גבי שיתין נמטי שיתין משיכלי דמא וכו'

דף פו לא הוה מצי מלאך המות למיקרב ליה וכולי דמיום שנתנה תורה לישראל ניטלה הרשות ממלאך המות שלא ישלוט במי שעוסק בתורה כדאיתא במדרש ויקרא רבה פי"ח חרות על הלוחות אל תיקרי חרות אלא חירות חירות ממלאך המות חירות מן הגליות וכולי ומהאי טעמא נראה מה שת"ח שתורתן אומנתן פטורים ממסים לפי שיש להן חירות מן השלטון

ספדוה תלתא יומי דק"ל שלשה לבכי שבעה להספד שלשים לגיהוץ ולתספורת ומעיקרא עלה על דעתן דבתלת יומי סגי ליה לכך כי נפל פיתקא דכל הפוסק כו' ספדות שבעה יומי ואז עלה על דעתן למיספדי' עוד עד תלתין יומין כדאשכחן גבי משה ואהרן לכך נפל פיתקא לכו לבתיכם לשלום

דלייה זעפא פירש רש"י ז"ל רוח סערה ובפרק אלו מגלחין נמי קאמר כי נח נפשיה דרבי דרבי אסי איעקרו כל אילניא והיינו על ידי רוח סערה וטעמא נראה לפי שהעולם על רוח סערה הוא עומד כדאיתא בפרק אין דורשין הארץ על מה היא עומדת על העמודים וכולי והרים ברוח ורוח בסערה וסערה בזרוע של הקב"ה נמצא כי יסוד העולם רוח סערה הוא וצדיק נמי יסוד העולם הוא שנאמר וצדיק יסוד עולם לכך ביום מיתת הצדיקים הגדולים רוח סערה שולט בו כאלו הוא מתמוטט ויוצא ואין לו קיום והיינו דקאמר טייעא אמאי קא מחרבת ליה לעלמא כיון דלעולם על רוח סערה עומד אם יתמוטט מחרבת לעולם

שהן בני אברהם יצחק ויעקב פירש"י ז"ל במתניתין וסעודתו של אברהם גדולה משל שלמה כדמפרש בש"ס משמע מפירושו דהא דאמר ליה שלא יצא על ידי חובתו בסעודתו שלמה לפי שסעודת אברהם שעשה למלכים היתה גדולת משל שלמה ותימה דא"כ אמאי תלי מילתא ביצחק ויעקב תינח אברהם דאשכחן דעביד סעודה גדולה משל שלמה אלא יצחק ויעקב מאי איכא למימר ועוד דמאברהם נמי אין ראיה דדלמא משום כבוד הוא דעביד הכי אבל סעודת בני ביתו כשאר אינשי הוה וליכא למימר דהני פועלים נמי כאורחים דמו דא"כ מאי איריא שהן בני אברהם כולי שהרי אברהם אבינו כערביים נדמו לו כדאמר בסמוך ואפילו הכי עשה להן סעודה זו והכי איבעיא ליה למימר לא יצאת ידי חובתך שאנו בני אברהם כולי. לכך נראה דהא דקאמר שהן בני אברהם יצחק ויעקב לאו אסעודת אברהם שעשה למלכים סמיך אלא הכי קאמר שהן בני אברהם יצחק ויעקב שנתברכו מפי השכינה בעושר וכבוד וגדולה וכל אחד גדול בדורו היה כדאשכחן בכמה דוכתי ואם כן מסתמא הוה סעודותייהו שבכל יום ויום עדיפא מדשלמה כדמסיק ופריך נהי דביצחק ויעקב איכא למימר הכי אבל באברהם אי אפשר לומר כן דסעודתו דכולי יומי הוה עדיפא מדשלמה דהא אפילו בשעה שהכניס אורחים לא הוו ליה אלא תלתא תורי ואלו גבי שלמה כתיב ויהי לחם שלמה ליום אחד וגומר ומשני התם תלתא תורי לתלתא גברי ולעולם סעודתיה דאברהם שהיה עושה בכל יום על שלחנו מסתמא הוה עדיף מדשלמה לפי ערך וכן סעודתייהו דיצחק ויעקב כיון דברכתן וגדולתן הוה יותר מגדולת שלמה

דקמא קמא דמטיא אייתי לקמייהו מדלא כתיב ויקח חמאה וחלב ויתן לפניהם ובן הבקר אשר עשה דהא קמא דתיקן אייתו לקמייהו ומסתמא חמאה וחלב מוכנים היו לו בביתו משעה דנתכוין להאכילן חמאה וחלב ובן הבקר ביחד דשמא מאכל ערב הוא וכערביים נדמו לו וכן איתא במדרש דמלאכי השרת אכלו בשר בחלב והכי איתא בתהילים רבה בג' מקומות נתווכחו המלאכים עם הקדוש ברוך הוא בשעה שבא לברוא את האדם לפניו כולי ובשעה שבא לברוא את האדם אמרו לפניו כולי ובשפה שבא ליתן תורה לישראל אמרו לפניו כולי ובשעה שעשו את העגל שמחו מלאכי השרת אמרו עכשיו תחזור התורה אלינו אמרו לפני כו' אמר להן הקב"ה כולהו זמנין קטיגורתין עליהון ואתון בשעתא דאתיהו לגבי דאברהם מי לא קא אכליתו בשר וחלב דכתיב ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה וכו' ואלו תינוק שלהן וכולי מיד הלכו להם בפחי נפש ואפשר דמהאי טעמא נוהגין לאכול מאכלי חלב ביום מתן תורה ואחר כך אוכלין בשר כדי שיראו המלאכים מה שאנחנו נזהרין יפה במצות בשר בחלב לאכול חלב תחילה כך בשר ע"י קינוח והדחה ושאר אזהרות ועל ידי כן אין להן מקום לקטרג עלינו ביום מתן תורה דחיישינן שמא יקטרגו עתה כמו שעשאו בשעת מתן תורה דמהאי טעמא אין מקיזין דם במעלי יומי טבא משום מעלי יומא טבא דעצרת דחיישינן דלמא אכתי נפק ההוא זיקא דשמיה טבו כמו שכתב הרמב"ן שע"א הכא נמי חיישינן דאכתי יקטרגו עלינו וכשרואין שאנחנו נזהרין במצוה זו שעברו עליה חוששין לקטרג פן ישיב להן הקדוש ברוך הוא כבראשונה אתם אכלתם בשר בחלב והרי תינוק שלהם נזהר יותר מכם

בשכר שלשה זכו לשלשה ומה שלא זכו כלום בשכר פת ובשר שהאכילן יש לומר משום דשורת המנהג כך הוא להאכיל לאורחים פת ובשר אבל שלשה דברים הללו עשה לפנים משורת המנהג

דף פז ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר נראה דלכך נקט קרא עובר לסוחר לשון יחיד אע"ג דארבע מאות הוו לאשמעינן הכל אחד מן השקלים היה מתקבל בפני עצמו בכל, מקום שכל כך דקדק עמו שלא רצה לקבל ממנו אפילו שקל אחד פחות המשקל קצת אע"ג דאורח ארעא דאפי' מי שהוא עין רעה כשמקבל סך גדול ד' מאות שקלים אינו מדקדק לקבל ביניהן ארבעה וחמשה שקלים פחותי המשקל עפרן לא רצה לעשות כן מיהו פשטא דהכא נקט עובר לשון יחיד דקאי אשקל

מלמד שהאשה עיניה צרה באורחין וא"ת איפכא הוא אמר קמח והיא סולת וי"ל דאברהם לא אמר לשרה אלא מהרי שלש סאים סתמא ותו לא והא דנקט קרא קמח סולת משום דשרה היתה שואלת לאברהם אם שלש סאים קמח קאמר והשיב לה סולת קאמינא ש"מ דאשה עיניה צרה באורחין כיון דלא נטלה סולת מעצמה

צריכא וי"ו כי מורדיא דלברות לאו וי"ו גדולה כי מורדיא דלברות קאמר דמה לי וי"ו גדולה מה לי קטנה אלא ה"ק כשם שהסכינה העוברת בנהר לברות צריכא מורדיא להרחיקה מן האבנים והמכשולו' שלא תדבק בספינה באותן אבנים ומכשולות כך תיבת קיטני' צריכא נמי וי"ו כדי להפרידה ולהרחיק מתיבת פת דלא לישתמע פת של קטנית דכיון דפשיטא דר' יוחנן בן מתיא אמר פת וקטנית כמ"ש התוספות לכך תיבת קיטנית צריכה וי"ו שלא תדבק לתיבת פת ויהיה משמעותו פת של קטנית

אימא דבר חרמש אכול דלאו בר חרמש לא תיכול תימה אמאי לא נילף מחרמש והא ליכא שום פירכא והתוספות כתבו דאי לאו קמה לא הוה ילפינן מחרמש משום דהוה שני כתובים הבאין כאחד וקשה דהא ע"כ כרם להלכותיו אתיא דאי לאו הכי למה ליה למיכתב כולי קרא ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן אי לאו משום הלכותיו ותו דא"כ תקשה הניחא למ"ד שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין אלא למ"ד מלמדין מאי איכא למימר כדפריך בעלמא ושמא יש לומר דס"ל לרבי יצחק דלא גמרינן להו מהדדי כלל משום דפועל אוכל חידוש הוא דשרי רחמנא איסור גזל שאוכל משל חבירו כמ"ש התוספות ומחידוש לא ילפינן והיינו דקאמר אלא אמר רבי יצחק משמע דהדר ביה אע"ג דאיהו נמי דריש קרא דוחרמש משום דהדר ביה ממאי דבעי למימר מעיקרא דגמרינן להו מכרם וקמה

אמר רבא להלכותיו כתבו התוספות תימה דמכל מקום למה נכתב כרם דהוה ליה למכתב כי תבא בשל רעך דהא קמה קמה דכתיב תרי זימני דרשינן תרוייהו והיינו משום דהוה ליה למכתב כי תבא בשל רעך דבריהם תמוהים דלא קשה מידי דגבי קמה לאו משום דהוה ליה למיכתב בשל רעך דריש דלאו אורחיה דקרא למכתב בשל אלא משום דהוה ליה למיכתב כי תבא בשדה רעך דריש דהכי אורחיה דקרא למכתב שדה גבי תבואה כמו עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה ובכל מקום שהכתוב רוצה להזכיר ארץ דגן ותירוש גבי הדדי אורחיה למיכתב שדה וכרם כמ"ש שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ותתן לנו נחלת שדה וכרם ואם כן הכא נמי גבי פועל כיון דברישא כתיב כי תבא בכרם רעך הוה ליה למיכתב בסיפא כי תבא בשדה רעך מדשינה הכתוב לשונו וכתב קמה דרשינן מיניה לרבות כל בעלי קמה אבל גבי כרם כיון דאורחא דקרא הוא למיכתב כרם לא דרשינן מיניה מידי

דף פח הכא בתאינה העומדת בגינה ונופה נוטה לחצר משמע דסבירא ליה דאפי' בלוקח ובדבר שנגמרה מלאכתו לא מיחייב אלא בראה פני הבית וחצר וקשה דבסוף פרק המביא משמע בהדיא דמקח קובע בדבר שנגמרה מלאכתו ולא בעינן ראיית פני הבית דאיתא התם א' שבת ואחד חצר ואחד מקח אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתן וכתבו שם התו' דנפקא מינה דקובעין אפי' קודם ראיית פני הבית וכן כתב רש"י ז"ל שם ועוד קשה דפריך בסמוך ולוקח מדאורייתא מי מחייב משמע דאהך שקלא וטריא פריך ואמאי לא פריך הכי אגופא דברייתא דאמאי איצטריך ליה לקרא לאפוקי פועל מתורת לוקח כיון דלוקח גופיה פטור וליכא למימר דאין הכי נמי אגופא דברייתא פריך דא"כ למה הפסיק הענין ה"ל לאסוקי מעיק' הנך תיובתא דמר זוטרא דבסמוך ובתר הכי הוה ליה למימר אמר מר כנפשך וכו' ולוקח מדאורייתא מי מחייב ועוד קשה דמסיק אלא מדרבנן וקרא אסמכתא מאי אלא דקאמר הא לא הדר ממאי דאמר מעיקרא אלא פירושי קמפרש לה לברייתא וי"ל דאמר בפרק המביא אחד שבת ואחד תרומה ואחד מקח אין קובעין וכו' היינו מדרבנן דמדרבנן שבת ותרומה ומקח נמי קובעין אבל מדאורייתא אינו קובע אלא ראיית פני הבית כדאמר ר' ינאי הכא והכי פירש הסוגיא מתיב ר' חנינא חוזאה כנפשך וכו' דמדקאמר רבי ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית משמע דסבירא דמדאורייתא אין שום דבר קובע בדבר שנגמרה מלאכתו אלא ראיית פני הבית בלבד לכך פריך עליה מדקתני כנפשך כך נפשו של פועל וכו' דכיון דאיצטריך ליה לקרא לאפוקי פועל מתורת לוקח אלמא דלוקח חייב מדאורייתא מאי לאו בשדה ושמע מינה דמקח נמי קובע מדאורייתא בדבר שנגמרה מלאכתו כמו בית וחצר ומשני רב פפא הכא בתאינה העומדת בגינה