תורת חיים חלק ב רמו

הזה דומה בעיני הרשעים כיער שהגזילות מצויות שם כך המה גוזלים וחומסים ואין מוחה בידם כאלו היו בתוך היער. ואפשר דוי"ו יתירא דתיתו רמז ליה כי היה הרשע חיותו ומחייתו ביער תליא ע"י שגוזל וטורף כעומד ביער כמו ועל חרבך תחיה הכפירים שואגים לטרף אלו הצדיקים ותלמידי חכמים המתגברים על יצרם ככפירי האריות ויושבים תמיד תוך ארבע אמות של הלכה ואינן נבהלי' להון המה שואגים לטרף שאגה הוא מלשון תפילה שאינן עוסקים בהבלי הזמן אלא בוטחים בה' ומתפללים אליו שימציא להם פרנסתם ם וטרף כמו הטריפני לחם חקי ולפי שאינם חפצים במותרות כי אם לחם ביתם לכך אמר ולבקש מאל אכלם ולא כתיב אכל רמז שאינן מבקשים רק כדי שיעור מאכלם בלב' ולא יותר כלל. תזרח השמש לצדיקים הנזכרים לעולם הבא ועל ידי כן יאספון רשעים לגיהנם ולאו בגיהנם שנידונין בו הרשעים לאחר מיתה איירי אלא בגיהנם שלעתי' כשיוציא הקב"ה חמה מנרתיקה וכדאמר ריש לקיש בפ"ק דנדרים אין גיהנם לעתיד לבא אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה צדיקים מתרפאין בה ומתעדנין בה ורשעים נידונין בה שנאמר שמש צדקה ומרפא בכנפיה וכתיב כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וגומר ולהט אותם היום הבא. ואל מעונתם ירבצון פירש הצדיקים ירבצון אל מעונתם של רשעים שירשו ויטלו חלקם בגן עדן כמו שאמרו חכמים ז"ל כל אדם יש לו חלק בגן עדן וחלק בגיהנם זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן לא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם ונקט לשון ירבצון כי לא ינוחו שמה הצדיקים עולמית אלא רובצים ומתענגים שמה ואחר כך יוצאין משם לקבל שכר חלק עצמן והיינו דקאמר יצא אדם לפעלו יצאו צדיקים לקבל שכרן ולהכי נקט קרא הכא יצא אדם לפעלו לפי שחלקן של רשעים שנטלו לאו שכר פעולתן הוי אלא ירושה בעלמא הוא דשקלי אבל שכר חלק עצמן שכר פעולת מעשיו הטובים הוא לכך כתיב ביה יצא לפעלו ועוד נראה דלהכי מתן שכרו פעלו קרי ליה לפי שכל מצוה שעושה אדם למטה נעשה ממנה רושם למעלה ונברא ממנה מלאך וזהו שאמרו ששכר מצוה למטה נעשה ממנה רושם למעלה ונברא ממנה מלאך וזהו שאמרו ששכר מצוה מצוה שהמצוה עצמה היא מתן שכרה לעה"ב לכך כתיב יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב במי שהשלי' עבודתו כו' משום דצדיקים דהאי קרא באותן שלא הגיעו לשנים איירי ולהכי קרי להו כפירי' מלשון כפיר אריות ולרבותא נקט להו דאפי' בילדותן מתגברין על יצרן ומניחין חיי שעה ועוסקין בחיי עולם ויש לך אדם שעסק בתורה בילדותו ופורש ממנה לעת זקנותו לכך מסיים הכתוב ולעבודתו עדי ערב במי שהשלים עבודתו עד יום מותו

אקדומי קדים לגירסיה וגבי פועל נקט קדים קעביד עבידתיה ולא קאמר נמי אקדומי קדים משום דאורחיה דצורבא מרבנן להקדים הרבה מעלות השחר כדאמרינן בפרק עושין פסין שחורות כעורב במי אתה מוצא סידרי תורה במי שמשכים ומעריב עליהן בבית המדרש ופירש רש"י ז"ל שחורות לשון שחרית אבל פועל קיימא לן דביציאתו משל בעל הבית שאינו מקדים אלא מהנץ החמה לכך לא נקט גביה אלא חד קדימה

דף פד שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון מספר הזוהר פרשת תולדות משמע דהיינו מה שאמרו חכמים ז"ל כשנכנס יעקב לפני אביו לברכו נכנס עמו ריח גן עדן לפי שהיה לבוש באותה שעה במלבושיו של אדם הראשון וכיון דיעקב מעין אדם הראשון הוה חזרו הבגדים לכמות שהיו מעיקרא וקלטו ריח גן עדן וזה לשונו ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות אלין אינון לבושין דרווח עשו מן נמרוד ואילין לבושי יקר הוו מן אדם הראשון וכו' וכדהוי לבוש לון עשו לא הוי סלקין ריחן כלל וכד לביש לון יעקב תב לבושיה לאתריה וסליקו ריח בגין דשופריה דיעקב שופריה דאדם הוה ע"כ ונראה דלהכי כתיב ויאמר ראה ריח בני כריח שדה וכי שייך ראיה גבי ריח אלא לפי שכתנות עור של אדם הראשון היו מאירין ונהירין כדאיתא במדרש רבה כתנות עור בתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב כתנות אור אלו בגדיו של אדם הראשון ואפשר שנעשו מעורו של לויתן מהנקבה שנמלח לצדיקים לעתיד שעורו מבהיק מסוף העולם ועד סופו כדאיתא בפרק הספינה והיינו עור ואור ואיכא למימר דכי היכי כי לביש לון עשו לא הוו סלקין ריחין וכי לבוש להון יעקב הוו סלקין ריחין הכי נמי כי לביש להון עשו לא הוו נהירין וכד לביש להון יעקב תב לבושיה לאתריה והוו נהירין כמלקדמין כיון דחד שופרא הוה להו והיינו דקאמר ראה ריח בני כי ריח ההיא היה נרגש בחוש הראות שהיו אז הבגדים מאירין ומריחין בבת אחת כי ריח גן עדן הוא אור העליון הצפון לצדיקים

מה דגים שבים מים מכסין אותן ואין העין שולטת בהן לכאורה משמע לפי שהמים מכסין אותן ואין נראין קאמר שאין העין שולטת בהן ואין נראה חדא דהרבה פעמים הדגים נראין כשהן שטין בתוך המים ועוד דמשמע דהוי דומיא דאין העין שולטת בהן דזרעו של יוסף דהתם אף על גב שהן נראין אין העין שולטת בהן ונראה לפי שענין עין הרע הוא ניצוץ ושפע רע ומזיק היוצא מן העין ומגיע בדבר הנראה אליו ונדבק בו כענין אשה נדה כשתראה במראה מצוחצחת נראה על המראה ההוא נקודות דקות אדומות והוא נמי על ידי רוח מסאבא בישא דשריא עליה כשמבטת בכח יוצא ממנה שפע רוח מסאבא ונדבק במראה ההוא וכן הזכירו בשרף מעופף שהוא שורף בראייתו מהאי טעמא. וכל כמה שיש הפסק בין העין לבין הדבר הנראה לו אין השפע הרע יכול להגיע אליו ולהדבק בו ולכך לא שלטא עינא בישא בדגים שבים אע"ג שהן נראין תוך המים כיון שהמים מכסין אותן ומפסיקין בין העין לביניהם אין שפע המזיק יכול להגיע אליהם ולהדבק בהן וזה טעם מה שחסר הכתוב למנות את ישראל לפי שהמנין שולט בו עין הרע וצוה לקבל מחצית השקל מכל אחד ולמנות השקלים אף על גב דמנין השקלים נמי כשהן מרובין עושין עין אלא לפי שאין השפע היוצא מן העין מגיע לאותן האנשים עצמן ונדבק בהן אין העין מזיק להן וזה טעם בלק שאמר לבלעם אפס קצהו תראה לפי שרצה להכניס בהן עינו הרעה אמר לו שלא יוכל שפעו הרע להגיע ולהדבק אלא במקצתן בלבד

הוה מקשה לי עשרין וארבעה קושייתא וכו' לאו דוקא אלא גוזמא נקט והכי אורחא דש"ס כדאיתא בסוף פרק המדיר עשרים וארבעה מוכי שחין היו בירושלים ובפרק במה מדליקין נמי קאמר מעיקרא כי הוה מקשה רבי שמעון בן יוחאי קושיא הוה מפרק ליה רבי פנחס בן יאיר תריסר פירוקי לסוף כי הוה מקשה רבי פנחס בן יאיר קושיא הוה מפרק ליה רשב"י עשרים וארבעה פירוקי והא דנקט מתחילה תריסר פירוקי לאשמעינן דלבסוף נעשה רשב"י גדול ממנו כפליים דאורחא דש"ס למימר הכי, כדאיתא בפרק המדיר אמר אביי וחד מנייהו עדיף כתרי מינן אמר רבא וחד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מנייהו. ובמדרש רבה איכה נמי נקט מספר עשרים וארבעה גבי העיר רבתי עם דקאמר עשרים וארבעה פלטיו' היו בירושלים וכל פלטיא עשרים וארבעה מבואות וכל מבוי עשרים וארבעה שווקים וכל שוק עשרים וארבע שקקים וכו'

שיתין נמטי שיתין משיכלי דמא שיתין מיני לפדא שותין עבד' וכו' הכי אורחא דש"ס כל היכא דבעי למינקט מספר גדול נקט שיתין כדאיתא בהססי' וחרוב מיניה שיתין מחוזי ומלחו מיניה שיתין מחוזי וכן שיתין רהוטי רהוט ולא מטו לגברא שיתין תיכלי מטו לגברא שיתין מאני דפרזלא דפ' החובל ועוד הרבה וטעמא נראה לפי שכל דבר בטל בששים דהכי ילפינן מזרוע בשלה והיינו דאיתא בפרק הרואה חמשה אחד מששים אש אחד מששים לגיהנם דבש אחד מששים למן וכו' כלומר מתיקות הדבש המצוי לפנינו בטל לגבי מתיקות המן ואינו נחשב לכלום וכן חום אש שלנו בטל לגבי חום אש של גיהנם ולכך נקט שהן אחד מששים דכל דבר בטל בששים ולכך נקט הכא דהוו נגדי מיניה שיתין משיכלי דמא כלומר שכל כך הרבה דם זב מתותיה עד דחדא משיכלא מליא דמא הוה בטל לגביה וכן כל כך הרבה נמטי הוו מיוכי ליה עד דחד נמטא שרגילין להציע הוה בטל לגבייהו וכן כולן וכן בהחובל נמי קאמר דפת שחרית מעלי לההוא גברא כל כך שאינו בטל לגבי ששים אנשים שאינן יכולין להגיעו ושיתין תיכלי מטי לככי נמי אשמעינן שכל כך הרבה מכאובות מגיעין אותו עד דחד תיכלא המצוי ורגיל להיות בטל לגבי הנך תיכלי וכן יש לפרש בכולי דוכתי

בצפרא אמר להו זילו כלומר שלא ירגיש הכאב

עכנא עכנא פתח פיך פתח להו ובסמוך בעובדא דבריה קאמר דלא פתח להו כו' לכאורה קשה וכי נחש בר דעת הוה לידע שזה היה בצער מערה וזה לא היה וכן קשה בעובדא ההוא עגלא דבסמוך דאזל ותלי לרישיה נכנסים דר' ובכי וא"ל זיל לכך נוצרת וכי עגלא בר דעת הוא ונראה לפרש כדאיתא בפרק המוצא תפילין מאי דכתיב מלפנו מבהמות הארץ ומעוף השמים יחכמנו מלפנו מבהמות זו פרדה שפורעת ומשתנת מים ומעוף השמים יחכמנו זה תרנגול שמפייס ואח"כ בועל אמר רבי יוחנן אלמלא ניתנה תורה היינו למדין צניעות מחתול גזל מנמלה עריות מיונה ד"א מתרנגו' שמפייס כו' מה מפייס הכי קאמר לה זביננא לך זיגא דמטו ליך עד כרעך לבתה הכי קאמר לה לשתמיטתיה לכרבלתיה דההוא גברא אי אית ליה ולא זביננא לך לכאורה תמוה וכי התרנגולת צריכה למלבוש ועוד כיון דהתרנגול משקר לה פעם ושתים לא היה לה להתרצות עוד וצריך לומר דודאי אין התרנגול מפייס את התרנגולת ולא אמר לה ולא מידי אלא שהקב"ה נתן טבע זו לתרנגול שיפשוט כנפיו עד לארץ קודם תשמיש וינענע בראשו אחר תשמיש כדפירש"י ז"ל שם והוא דרך פיוס כאלו הוא מפייס אותה כדי שילמדו ממנו בני אדם לפייס את נשותיהן בשעת תשמיש וכן הפרדה לאו משום צניעות היא כורעת ומשתנת שהרי אין לה דעת אלא שהקב"ה בראה בטבע זו כדי ללמוד ממנה בני אדם לעשות כן וזהו שאמר הכתוב מלפנו מבהמות הארץ שהקב"ה מלמד אותנו מוסר מבהמות הארץ שלכך ברא' בטבעים הללו וכן הרחקת גזל דנמלה ועריות דיונה לאו משום איסור עושין כן אלא הקב"ה נתן להן טבע זו ללמד אותנו והא דקאמר מאי מפייס לה כלומר מנא ידעינן דמפייס לה וקאמר ה"ק לה זביננא לך זיגא כו' פי' דלהכי נברא התרנגול בטבע זו שיפשוט כנפיו עד לארץ קודם תשמיש להורות לנו כאלו אומר לה זביננא ליך זיגא שיגיע עד לארץ ולכך נתן לו גם כן טבע זו לנענע ראשו אחר התשמיש להורות לנו כאלו אומר ליה לישתמיטתיה לכרבלתיה וכו' וכן הא דאיתא בפ"ק דחולין דחמריה דרבי פנחס בן יאיר לא רצה לאכול בלתי מעושר הא פשיטא דהחמור לאו נביא הוה ועוד דלאו בר מצוה הוא שלא יאכל בלתי מעושר אלא לפי שהיה חמורו של אותו הצדיק נתן הקב"ה טבע בו באותה שעה שלא יאכל עד שיעשרו אותן דאף על גב דלאו בר מצוה הוא אפ"ה כיון דאסור להאכיל את הבהמה אא"כ עישר כדאמר התם גנאי הוא קצת לצדיק כשמאכילין את בהמתו דבר האסור להאכילה וכן משמע דחמור זה כחמור דעלמא הוה דקאמר התם השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן מדנקט אין הקב"ה מביא וכו' משמע דהחמור לא הוה ידע מידי אלא שהקב"ה מנעו והא דאמר במסכת שקלים ובב"ר דמחמרה אנפשה הוה י"ל נמי כיון דהיתה בהמתו של צדיק גמור מנעה הקב"ה שלא תאכל מעושר אף על גב דמן הדין היו מותרין להאכילה בלתי מעושר אפ"ה לגבי ר' פנחס בן יאיר שהיה צדיק גמור ראוי היה להחמיר שלא להאכיל את בהמתו בלתי מעושר לפנים משורת הדין. וכן נראה לפרש הא דאיתא במדרש רבה גבי אותן שני פרים שהקריבו אליהו ועובדי הבעל שלא רצה הפר ללכת אמר אני וחברי תאומים אנחנו ועל איבוס אחד היינו גדילים חברי נבחר להקב"ה ואני לעכו"ם עד שמסרו להן אליהו אמר לו פר פר אל תחוש כשם שיתקדש שמו של מקום על ידי חברך וכו' לאו שהפר היה מדבר כן בפיו שאין כל חדש תחת השמש שהרי אמרו על פי האתון שנברא בין השמשות אלא הקב"ה נתן אז טבע בלב הפר שלא ילך משם כאלו אינו רוצה ללכת מחמת שנבחר לעכו"ם וכשאמר לו אליהו פר פר אל תחוש וכולי אז ביטל הקב"ה הטבע והלך והכל כדי ללמד אותנו מוסר מזה הפר וכן הא דתניא בפרק הכונס כלבים בוכים מלאך המות בא לעיר כלבים שוחקים אליהו בא לעיר נראה שהכלבים אינן יודעים מאומה אלא שהקב"ה בראן בטבע זו לבכות כשיש מלאך המות בעיר ולשחוק כשיש אליהו בעיר כדי שידעו הכל לפזר רגליהן כשבא אליהו לעיר ולכנס רגליהן כשבא מלאך המות לעיר ובשמעתין נמי יש לפרש כן שהקדוש ברוך הוא נתן בלב העכנא טבע שתפתח את פיה בשעה דאסקוה לערסיה דרבי אליעזר ובשעה דאסקו' לרבי יוסי ברי' נתן בלבד שלא תפתח את פיה למען ידעו הכל ההפרש שביניהן שזה היה בצער מערה וזה לא היה בצער מערה וכן ההוא עגלא נתן הקב"ה בלבו לתלות רישיה בכנפיה דרבי כאלו הוא בוכה כדי לנסותו אם ירחם עליו וכיון דהוה אמר זיל לכך נוצרת אמרו הואיל ולא קא מרחם וכולי

דף פה קביל עליה תליסר שנין שית בצמירתא אף ע"ג דבסמוך קאמר דיסורי דרבי על ידי מעשה באו ועל ידי מעשה הלכו שמא מעיקרא כי קביל עליה לא אתו עד אחר זמן על ידי מעשה דההוא עגלא ולא הלכו להם עד ההוא עובדא דבני כסכושתא וטעם שקבל עליו יסורין מספר י"ג שנים לפי שקבל עליו יסורים של אהבה לכך קבל עליו מספר י"ג כמספר אהב"ה והיינו דאיתא במדרש רבה דלרבי אבהו אחוי ליה בשעת פטירתו תלת עשרה נהרא אפרסמונא דכיא ורבי שמעון יוחאי הוה יתיב אתלת עשרה תכתכי דפיזא והוא כמנין אהב"ה רמז לצדיקים העובדים מאהבה ונראה כי זה הוא טעם הא דאיתא בפרק בן סורר שלש עשרה ווין נאמרו ביין לפי ששכר גשמי של רשעים בעולם הזה הוא היין כמ"ש לא נברא יין בעה"ז אלא לשלם שכר לרשעים בעולם הזה ושכר רוחני של צדיקים הוא גם כן יין רוחני כמ"ש עין לא ראתה אלהים זולתך זה יין המשומר בענביו וכי היכי שתענוגי הצדיקים בעולם הבא הוא במספר שלשה עשר נגד אהב"ה כך יש בתענוגי הרשעים בעולם הזה י"ג ויין רמז על טובתן שיתהפך לרעה בההוא עלמא

מכאן ואילך תורה מחזרת על אכסני' שלה וא"ת וכי התורה מחזרת והלא היא מונחת בקרן זויות וכל ה הרוצה ללמוד הרשות בידו ואמרו באבות הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבא אחריך ונראה לפי שנאמר בפרשת ואתחנן את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר קול גדול ולא יסף ואיכא מאן דאמר לא ספק שקולו קיים לעולם והענין תמוה למאי נפקא מינה קול מתן תורה קיים לעולם ונראה לפרש לפי שבשעת מתן תורה יוצא השפע מאתו יתברך והשפיע על הר סיני כל התורה כולה שבכתב ושבעל פה מדרש ואגדה הכל נאמר לו למשה מסיני ואותו השפע קיים לעולם ועד וכל תלמיד ותיק העוסק בתורה לשם שמים השפע ההוא מחזיר עליו ונח עליו וזוכה לחדש חידושי התורה על ידי השפע ההוא שהוא כדמות רוח הקדש והיינו מ"ש חכמים וידבר אלהים את כל הדברים האלה כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל נאמר בסיני והיינו דכתיב קול גדול ולא יסף שקול שפע מתן תורה לא פסק עד היום וקיים לעולם. והיינו דאמר מכאן ואילך התורה מחזרת על אכסני' שלה רמז לקול שפע ההוא שאינו חל אלא במקום שתלמידי חכמים מצויין שם וכשהוא תלמיד חכם ובנו ובן בנו ושלשתן קיימין קול שפע ההוא מחזיר עליהם כאדם המחזיר על אכסניא שלו ואינו פוסק מהן לעולם. ונראה דהיינו דאמרי' בפ"ק דבתרא מיום שחרב בית המקדש אע"פ שניטלה הנבואה מן הנביאים מן החכמים לא ניטלה קרי לה נבואה לחידושי התורה לפי שכל מה שהחכמים מחדשים בתורה הוא ע"י קול שפע הבא מאתו יתברך על הר סיני וזהו כדמות נבואה כי הנבואה נחלקת לכמה פנים משה אדון הנביאים דבר אתו יתברך פנים אל פנים ושאר הנביאים נתנבאו באספקלריא שאינה מאירה כל אחד לפי מעלתו ואחר כך לא ראו שור דמות רק קול בא מאתו ית' והיו משתמשין בבת קול והמחדש חידושי דאורייתא אינו לא רואה ולא שומע רק קול שפע הבא מאתו יתברך נחה עליו. ועוד נראה דלהכי יסדו בחתימת ברכת התורה ברוך אתה ה' נותן התורה ולא תיקנו לומר נתן התורה כמו שתיקנו לומר בפתיחת הברכה ההיא רמז שעוד היום הוא נותן התורה והוא קול שפע הבא ממנו למי שזוכה בו ונראה דהדא הוא דכתיב מגיד דבריו ליעקב ולא כתיב הגיד דבריו ליעקב משמע נמי כי עוד היום מגיד דבריו ליעקב

דבר זה אמרו חכמים לא פירשוהו אמרו נביאים ולא פירשוהו תימה אמאי לא פרשוהו והלא כמה מקראות בירמיה מעידות על ישראל שהיו בזמן החורבן שעבדו עבודת כוכבים בפרהסיא ועברו על כל עבירות חמורות שבתורה ובפ"ק דיומא קאמר בית ראשון נחרב על עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים ועוד דאין סברא כלל שבשביל חטא קל שלא ברכו בתורה תחילה נאבדה הארץ. ונראה לפי שהתורה מצלת את האדם מן החטא כמו שאמרו בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין מיהו דוקא כשעוסק בה לשמה אבל שלא לשמה נוח לו שלא נברא ושלא לשמה כתבו התוספות בפרק מקום שנהגו דהיינו להתייהר ולקנטר חברו ולקפחו בהלכה ואינו לומד לעשות דאי לאו הכי תקשי מהא דאמר רבי יהודה לעולם יפסוק אדם בתורה ומצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה הוא בא לשמה ואנשי ירושלים גדולים בתורה היו ועוסקים בה דאפי' ירבעם