תורת חיים חלק ב רמד

ואליב' דרבה קאמר הכי כדאיתא בהמפקיד והא מוכח הכא דרבה לית ליה האי סברא דהבלא דאגמ' קטלא

אדעתא דפורים יהיב ליה אדעתא דמידי אחריני לא יהיב ליה תימה והא הכא נמי אדעתא דהר הוא דיהיב ליה ולא אדעתא דבקעה או אדעתא דבקעה ולא אדעתא דהר נמצא כל שאינו מוליכו למקום שהתנה בחזקת בעלים הוא והוי גזלן וקמה ליה ברשותיה להתחייב בכל אונסין ונראה דרבי יוחנן דמשני הא מני ר"מ היא פליג אאמוראי קמייתא דאינהו סברי דטעמא דמתניתין משום שהוליכה למקום גרוע טפי מאותו מקום שהתנה כגון שידוע שיש במקום שהוליכה שלג ומטר או שידוע שיש שם נחשים וכו' כמ"ש התוספות ורבי יוחנן אית ליה דאפילו ליכא שום נפקותא בעולם בין הר לבקעה וליכא למיתלי המיתה בזה טפי מבזה אפילו הכי ניחא דחייב כששינה וטעמא כיון שהודיעו מעיקרא שמשכירו אדעתא דהר אע"ג שאם היה חפץ מעיקרא לשכרו אדעתא דבקמה נמי היה מתרצה לו כיון דליכא שום נפקותא בין הר לבקעה מ"מ השתא שהודיעו אדעת' דהר משכיר לו והוא משנה מדעת בעלים גזלן הוא וכן איפכא כשמשכירו אדעתא דבקעה והוא משנה מדעת בעלים הוי גזלן כרבי מאיר אע"ג דאין שום הפרש בין הר לבקעה והא דנקט הר ובקעה ולא נקט הר והר יש לומר משום דבעי למיתני סיפא השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה דלרבנן דפליגי אדרבי מאיר ומפלגי בין הוחלקה להוחמה ע"כ איצטריך למיתני בדידהו הר ובקעה תני נמי רישא הר ובקעה למינקט פלוגתייהו בחד גוונא וקבעי ש"ס הי ר"מ דסביר' ליה דכל שמשנה מדעת בעלים הוי גזלן אע"ג דליכא שום נפקותא בההוא שינוי אילימא ר"מ דצבע דקתני ר"מ אומר נותן לו דמי צמרו פי' דלא יהיב ליה אלא דמי צמרו אבל לא דמי שבחו מה שמעולה עתה בדמים כדפירש"י ז"ל בהגוזל ובפ"ק דע"א ומדקתני סתמא משמע דאע"ג דלא הוה איכפת ליה לבעל הצמר בין שחור לאדום כגון שדמיהן שוין ודרכו למוכרן לאחרים אפי' הכי כיון דאדעתא דאדום יהיב ליה או אדעתא דשחור והוא שינה מדעתו אף על גב דלית ליה נפקותא מכל מקום גזלן הוי וקנייה בגזילה דלמא שאני התם דקני בשינוי מעשה. אלא רבי מאיר דמגבת פורים דלמא התם נמי דאדעתא דפורים יהיב ליה אדעתא דמידי אחרינא לא יהיב ליה פי' שאני התם דאיכא נפקותא לבעלים דמעיקרא לא יהיב ליה לעני אלא אדעתא דסעודת פורים כיון דפורים ימי משתה ושמחה נינהו ומצוה רבה קעביד ואי הוה בעיא עניא מעיקרא שיתן לו המעות אמידי אחריני לא הו' יהיב ליה וכן משמע ממה שכתבו התוספות דדוקא בפורים אמרינן הכא דאין לשנות וכיון דמעיקרא לא ניחא ליה שיוציאן אמידי אחרינא לכך המשנה מדעתן הוי גזלן אבל גבי הר ובקעה אי ליכא נפקותא בינייהו אע"ג דשינה מדעתן לא הוי גזלן בהכי אלא רבי מאיר דחלוק וטלית הוא דפשיטא שאין לנותן שום נפקותא מה שהעני קונה לו ומעיקרא כי יהיב ליה אדעתא דחלוק אי הוה בעי עניא שיתננו לו אדעתא דטלית פשיטא דהוה יהיב ליה דמאי איכפת ליה לנותן אם העני קונה לעצמו מלבוש זה או מלבוש אחר כיון דתרוייהו מלבושים נינהו ואפי' הכי ס"ל דאסור לשנות מדעתו שמע מינה וכו'

ההוא דאמר להו אבזקת במילתא דמלכא נראה דשומר בגדים של מלך הוא ואמרו ליה עבדי המלך במאי כו' איכא דאמרי בטלי כסף דהיינו בכלי פשתן אמר דלאו רגילות הוא שיהא עש אוכלתן ויכול אדם להזהר ולשומרן שלא תאכלן עש לכך קטלוה דפושע הוה שלא שמרן יפה איכא דאמרי בטלי דהב אמר דהיינו בכלי צמר צבועין דרגילות שיהא עש אוכלתן ואי אפשר לאדם להזהר מהן ולשומרן לכך שבקוה דאונס הוה וכן משמע בערוך

אנא דאמרי כרבי שמעון בן אלעזר אין לפרש דשמואל מוקי לה מתניתין כרבי שמעון בן אלעזר ולא כתנא קמא דאין זה סברא לאוקמי מתניתין כיחידאה ועוד מדלא קאמר אמר לך שמואל מתניתין רבי שמעון בן אלעזר היא ותו דפריך בסמוך ומי מצית מוקמית לה כרבי שמעון בן אלעזר והא קתני רישא כו' משמע דלא פריך הכא אלא אשינוי בתרא ואי מוקי לה השתא מתניתן כרבי שמעון בן אלעזר אם כן אשינויא קמא נמי תיקשי ומי מצית מוקמית לה מתניתין כר' שמעון בן אלעזר והא קתני מתניתין השוכר את החמור והבריקה אומר לו הרי שלך לפניך ואלו רבי שמעון בן אלעזר אמר השוכר את החומר לרכוב עליה וכו' לכך צריך לומר דשמואל מוקי לה מתני' כתנא קמא ואיהו נמי משני לה רומיא דמתניתין וברייתא אהדדי כדרב כאן באנגריא חוזרת כאן באנגריא שאינה חוזרת מיהו שמואל גופיה לית ליה הך סברא כלל אלא סבירא ליה דבין אנגריא חוזרת בין אנגריא שאינה חוזרת אם בדרך הליכה נוטלה אומר לו כו' ואי קשיא מתניתין וברייתא אדשמואל לזה קאמר ש"ס אמר לך שמואל לאו מי איכא רבי שמעון בן אלעזר דקאי כוותי אנא דאמרי כרשב"א ולפי זה הא דאמר שמואל לעיל בין אנגריא חוזרת בין אנגריא שאינה חוזרת אם בדרך הליכה נוטלה כו' לאו לפרושי מתניתין קאתי דהא מתניתין לית ליה הך סברא אלא סברת עצמו הוא דקאמר והשתא אתי שפיר דלא נקט ש"ס לעיל במלתא דשמואל לא שנו אלא שניטלה בדרך הליכה כו' כדנקט במלתא דרב לא שנו כו' משום דלהך שינויא לא אתי שמואל לפרושי מתניתין מיהו לאידך שינויא איכא למימר דשמואל נמי לפרושי מתניתין קאתי

דף עט אלו בעית למיתי עד הכא לאו אגרא בעית למיתב צריך לומר כמו שכתבו התוספות דהא דקאמר לעול' דלא שכיח לאוגורי היינו לפי אותן דמים ששכ' מזה אבל בטפי פורת' ימצא לשכור והנה נהנה וכו' אבל אם אינו מוצא לשכור בטפי פורתא אלא צריך ליתן מחצי דרך שלפניו כמו שרצה ליתן לזה מכל הדרך אינו נותן לזה כלום כיון שלא נהנה במה שבא עד כאן אי נמי אפי' אינו מוצא לשכור בטפי פורתא אלא צריך ליתן מחצי דרך זה כמו שרצה ליתן לזה מכל הדרך ואיירי שיוכל למכור סחורתו במקום שמת החמור וירויח בה לכך יתן חצי שכרו אע"ג שאם לא מת החמור והיה מוליך סחורתו עד מקום שרצה ללכת היה מרויח יותר אין זה אלא תרעומת והטור סי' ש"י כתב והא דאמרינן שנותן לו שכרו על שהוליכו עד כאן דוקא כשמוצא לשכור במקום שמת זה או אפילו אינו מוצא לשכור אבל יכול למכור סחורתו במעט ריוח וכן כתב בהגהת שלחן ערוך שם מדכתב סתמא ולא כתב בהדיא דוקא כשמוצא לשכור במקום שמת זה בטפי פורתא משמע לכאורה דלא בעיא רק שמוצא לשכור אפי' צריך ליתן הרבה ואי אפשר לומר כן דאם צריך ליתן מחצי דרך כמו שרצה ליתן מכל הדרך אמאי ישלם כלום הא לא נהנה מה שבא לכאן ועוד דאם כן מה שכתב הטור או אפי' אינו מוצא לשכור אבל יכול למכור סחורתו כו' באינו מוצא לשכור כלל איירי וזה לא יתכן דהא דמשני ש"ס לעולם דלא שכיחי לאוגורי כו' ע"כ במוצא לשכור איירי אלא דאינו מוצא לשכור בטפי פורת' אלא בהרבה דאי אינו מוצא לשכור כלל מאי פריך בסמוך ואי יש בדמיה לשכור ישכור הא איירי דלא משכח לאוגורי כלל וכן משמע מדלא קאמר ואי דלא מצי לאוגורי וקאמר אי דלא שכיח לאוגורי משמע דמצי לאוגורי אלא דלא שכיח לאוגורי וצריך ליתן יותר מכפי מה שנתן לזה מיהו קשה על מה שכתבו התוס' דאיירי כגון שיוכל למכור סחורתו במקום שמת והא רב קאמר השוכר את החמור לרכוב עליה משמע דלרכיבה בעי ואין בידו שום סחורה ויש ספרים דלא גרסינן לרכוב עליה אלא גרסינן השוכר את החמור ומתה לו כמ"ש הרב המגיד בפ"ה מהלכות שכירות

אי משום הא לא קשיא נקט לא קשיא ולא קאמר אי משום הא לא איריא משום דהשתא דדייקינן מברייתא דלא מכלינן קרנא מדלא מצלחינן ליה לציבא א"כ לכאורה קשיא אדשמואל דאמר מכלינן קרנא לכך קאמר אי משום הא לא קשיא ובריש המפקיד גבי הא דקאמר דיקא נמי דקתני וכו' כתבו התוספות נמי ואם תאמר תקשי לרב וכו'

הכי גריס רב אלפס ז"ל דפרקה וטועניה בגויה פי' דמפרש הספינה וטוענה נשאר בגויה דהיינו שמוכר סחורה שבספינה לאחר כדפי' ר"ח ז"ל

שמע מינה ביניתא אחרסה תקלה מדקתני אפילו מעוברת דייק דמשמע שהמעוברת כבידה מן הריקנית כדפירש"י ז"ל ואע"ג דפשוט הוא דמעוברת כבידה מן הריקנית מ"מ אשמעינן דאיכא קפידא בדבר ולא אמרינן כיון דחד גופא וירך אמו הוא והחי נושא קצת את עצמו אינה כבידה מחמת העובר אלא קצת ואין לדקדק בזה קמשמע לן שהיא כבידה הרבה ואכרסה תקלה ולפי כרסה היא מכורה ויש להקפיד בדבר דמדקני אפילו מעוברת ואי לאו דאיכא קפידא פשיטא ועוד דקתני לה דומיא דגדולה ומניקה ובהנך ודאי איכא קפידא דהפרשה גדול יש בין קטנה לגדולה ובין מניקה לאינה מניקה והתוספות כתבו דדייק מדקתני ברישא בין גדולה ובין קטנה ובכלל זה נמי יש במשמע בין גסה ובין דקה ולמאי איצטריך למיתני אפי' מעוברת דהיינו נמי גסה וכו' ותימה דאיצטריך למיתני אפי' מעוברת לאשמעינן אע"ג דאיכא תלת' לריעותא שהיא גדולה והיא מעוברת והיא מניקה אפי' הכי מרכיב עליה ותדע דלהכי לא קתני באיש בין קטן בין גדול וקתני לה באשה אלא משום דאתי לאשמעינן דאפי' אית בה תלתא לריעותא אפילו הכי מרכיב עליה וממילא שמעינן מינה דהוא הדין באיש בין קטן גדול דמאי שנא איש מאי שנא אשה ורבינו תם ז"ל פירש דדייק שהעובר מכביד כשהוא במעי אמו יותר מאלו היה חוצה לה ותימה דהא הך מילתא לא שמעינן לה מגופא דברייתא דהא איכא למימר דברייתא לא זו אף זו קתני אלא מקושיא דרב פפא שמעינן הכי לגירסת ר"ת ז"ל וזה אינו מן הסוגיא לומר דאביי דייק מילתא מקושיא דרב פפא

דף פ אפי' מעוברת ואפי' מניקה אתי לאשמעינן אע"ג דרוב נשים לאו מעוברות ולאו מניקות נינהו ולהכי נקט בהו לשון אפילו אבל גבי גדול' לא שייך למיתני אפילו גדולה משום דרוב נשים לאו קטנות נינהו דיש גדולות ויש קטנות לכך קאמר בין קטנה בין גדולה

תבואה והביא עליה תבן שבלים כל זמן שהדגן עדיין בתוכן תבואה קרי להו אבל דגן והביא עליה תבן לאביי דסבר בשעורים שהתליעו פטור אם הוסיף שלשת קבין הכא נמי פטור בהך שיעורא דתבן נמי קל הרבה כמו שעורים שהתליעו

אפי' תימא בשלא חבטו לאלתר לאגרא יתירא לכאורה משמע שאם הוסיף עליו קב שלא מדעתו צריך להוסיף בשכרו כפי מה ששכרו שאם שכרו לשאת שלשים קבין בשלשים זוז צריך להוסיף לו זוז אחד ואין נראה דא"כ משמע שאם לא הוסיף אלא פחות מקב לא בעי למית' ליה מידי מחמת התוספות ואין סבר' לומר כן דלמה יטריח זה עצמו בפחות מקב חנם וליכא למימר דבפחות מקב עביד איניש דמחיל דכיון דמשא אדם רק שלשים קבין כשמוסיפין עליו אפי' פחות מקב התוספו' קשה לו ולא עביד איניש דמחיל על כך ועוד דלשון לאגר' יתירא לא משמע הכי דהוה ליה למימר למיתב ליה אגרא ותו לא לכך נראה לפרש שאם שכרו לשאת שלשים קבין בשלשים זוז והוסיף עליו קב צריך למיתב ליה אגרא מחמת קב פהוסיף טפי מזוז ולכך קאמר לאגרא יתירא משום דקב זה קשה עליו טפי מקב אחר שדרכו לישא אבל הוסיף עליו בציר מקב אע"ג דקשה עליו קצת מכל מקום אינו משלם התוס' אלא כפי מה ששכרו דבבציר מקב לא קפיד איניש לאגרא יתירא וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ד מהלכות שכירות אם הוסיף חלק משלשים על השיעור שפסק עמו ומתה חייב פחות מכאן פטור אבל נותן הוא שכר התוס' ע"כ וכיון דסבר דנותן לו שכר התוס' אפי' לא הוסיף אלא פחות מחלק משלשים א"כ על כרחך צריך לפרש לאגרא יתירא דקאמר כדפי' שנותן שכר על התוספות יותר מכפי מה ששכרו אם הוסיף עליו חלק משלשים וכן משמע מדברי הרא"ש ז"ל שכתב דלית הלכתא כרבא דלא בעי למיתב ליה אגרא יתירא ובתוס' קב אין סברא לומר דלא בעי למיתב ליה ולא מידי מיהו מה שכתב דלית הלכתא כרבא וכ"ש כאביי וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל דלא מייתי אלא שינויא דרב אשי לא ידענא דהא איכא למימר דרב אשי לא פליג אשינויא דרבא ואביי וכל חד אוקימת' אחריתי קאמר ולא פליגי אהדדי כלל

דקא תפיס ליה אגריה כתבו התו' וא"ת שוכר נמי בההיא הנאה דתפיס ליה אשכרו כו' אע"ג דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף מכל מקום כיון