תורת חיים חלק ב רמג

כדמשמע לעיל שאם הוא יושב עם הפועלים אינו בא לידי הפסד רב. ובש"ע טור יורה דעה סי' קע"ג העתיק לשון הרמב"ם ז"ל שכתב אבל מותר לקנות עגל בזול ולהניחו ביד המוכר עד שיגדל שאם ימות או יכחיש ברשות לוקח הוא כו' ופירש"י נראה עיקר וכ"כ הראב"ד דפי' הרמב"ם ז"ל אינו נכון

דשבשי שבשי פי' ר"ח שנותנין מעות לבעל הזמורות צ"ל דהנהו דשבשי שבשי יהבי זוזי לבעל הזמורות דהיינו בעל הכרם מדקאמר שמואל להנהו דשבשי שבשי הפוכו בארעא וכ"כ הרמב"ם ז"ל הנותן מעות לבעל הכרם על השריגים ועל הזמורות וכו' ודברי הרא"ש ז"ל בזה צ"ע. וקצת משמע מדברי רבינו חננאל ז"ל שכתב בכך וכך המשוי דוקא בכה"ג מצריך שמואל להפוכי בארעא אבל מכר לו בכלל זמורות הפרדס הן רב הן מעט מה שיגדלו א"צ להפוכי בארעא דבכה"ג איכא תיוהא

ומשעבדי בהו טפי וא"ת לספרים דידן דגרסי' טפי מאי השיב רבא דמלכא אמר מאן דלא יהיב כרגא לישתעביד כו' דהא מלכא לאו גזלנא הוא ולא קאמר דלישתעביד טפי מדמי כרגא וא"נ קאמר הכי לאו דינא דשלטון הוא אלא גזילה דשלטון ואסור וי"ל כיון דמוהרקייהו דהני דהיינו חותם עבדות שלהן בטפס' דמלכא מנח א"כ משועבדים המה לעבודתו כל השנה כולה דהכי הוא דינא דמלכותא אלא שהן פודין עצמן מן העבדות בכרגא שנותנין לו כל שנה ושנה לכך דינא דמלכותא הוא למימר דלא יהיב כרגא דלשתעביד לי' כל השנה למאן דיהיב אף על גב דעבודת כל השנה הוי טפי מדמי כרגא

דתניא ראית שאינו נוהג כשורה לכאורה תימה דמאי ראיה דלמא התם בלא כפייה איירי ותדע מדקאמר יכול אפי' נוהג כשורה, ואי בכפייה קרא למה לי פשיטא דאסור לכוף למי שנוהג כשורה ולהשתעבד בו ועוד קשה מה ענין עובדא דרב סעורם בהך שמעתא ועוד דדוחק לומר דרב סעורם היה כופה ומשתעבד בחנם אפילו לאינשי דלא מעלו ועוד מאי איצטריך ש"ס לפרש עבודתם דהוה מעייל להו בגוהרקא ולא קאמר סתמא ועביד בהו עבידתא כדאמר לעיל רב יוסף בר חמא תקיף בעבדי דאינשי דמסיק בהו זוזי ועביד בהו עבדתא ונראה לפרש לפי שהקונה עבד עברי אסור להשתעבד בו עבודת פרך דכתיב ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך וקאמר דרב סעורם כי הוה יהיב זוזי אכרגא דאינשי דלא הוו מעלו הוה משתעבד בהו עבודת פרך דהוה מעייל להו בגוהרקא דרבא דהיינו עבודת סוסים וחמורים דמכורים היו לו בדמי כרגא מדינא דמלכותא וכיון דלא הוו מעלו היה משתעבד בהו עבודת פרך וקאמר ליה רבא דשפיר למיעבד הכי דהקונה עבד עברי אם אינו נוהג כשורה מותר להשתעבד בו עבודת פרך דתניא ראית עבד עברי שאינו נוהג כשורה מניין שאתה רשאי להשתעבד בו פירש בעבודת פרך דקאי אהא דכתיב ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך ת"ל לעולם בהם תעבודו ובאחיכם

דף עד תני רבי חייא על כומר של זיתים כתבו התוספות דחימור הזתים מקרי בידי שמים ולפי זה כי פריך מעביט של ענבים וממעטן של זתים והא מחוסר מכמר אדשמואל נמי פריך כיון דמכמר בידי שמים הוא וכן הא דפריך מביצים של יוצר והא מחוסר לפופי ויבוטי אשמואל נמי פריך דצריך לייבשן בחמה דהיינו בידי שמים וכן משמע מפירש"י ז"ל שכתב כולהו לאותבינהו לרב ושמואל נקט להו והשתא ניחא דפריך בסמוך לשמואל דאמר אפילו מאה פוסק למה לי משישקענו בכבשן ולא פריך הכי מכולהו מעביט ומעטן וביצים דכיון דאפי' מאה פוסק א"כ אפי' קודם שנתנן לעביט ומעטן וקודם שנעשו ביצים נמי לפסוק אלא משום דאדרבא פריך מנייהו דאף ע"פ שכבר נתנן בעביט ומעטן וכבר נעשו ביצים אפילו הכי אמאי פוסק לשמואל הא מחוסר מלאכה דבידי שמים היא

דלמא ר' שמעון היא אע"ג דהלכתא כרבנן ניחא לאוקמי כר' שמעון טפי דהשתא לא הוה אלא שני מחלוקת ועוד דסברא הוא דלרבנן דרבי שמעון וכו' כמ"ש התו' ומשני אימור דאמר רבי שמעון בחד תרעא וכו' וכיון דבתרי תרע' מודה דמעות אינן קונות כי מוקמית לה נמי מתני' כרבנן לא הוה אלא שני מחלוק' וכי מוקמית לה כרבי שמעון אכתי צריך לומר הך סברא דחזקה דבעי לקבל מי שפרע אפי' בתרי תרעי אף ע"ג דלא נגמר המקח ולא קניא ליה זוזי וכיון דע"כ צ"ל הך סברא לכך ניחא לאוקמי מתני' כרבנן דהלכתא כוותייהו

דף עה לוה עליה כמה כורין שאנו רואין כאלו לוה סאה כנגד סאה שיש לו ונמצא שיש לו שתים ואח"כ רואין כאלו לוה שתים כנגד שתים שיש לו וכן לעולם דכיון דהלואת סאה בסאה דרבנן הקילו בו

אבל חכמים אומרים לוים סתם ופורעים סתם נקט פורעים סתם לפי שאמר לעיל שאם לא קצץ בשעת הלואה צריך לקצוץ בשעת פרעון דקאמר אם לא קצת הוקרו נותן דמיהם קמשמע לן בככרות לא מיבעיא דלווין סתם שאין צריך לקצוץ בשעת הלואה דלא חיישינן שמא תתייקר אלא אפי' פורעין סתם שאפי' נתייקרו בשעת פרעון אינו קוצץ דמיהן ופורש אלא פור' סתם דבככרות הקילו

אמר רב הונא יש לו סאה לוה סאה ולעיל דאמר רב הונא לוין על השער שבשוק וכתבו שם התוספות דלפי' בה"ג דאיירי בסאה בסאה מיירי ביש לו מעות או יש לו מעט כדרבי יצחק בסוף פירקין אע"ג דרב הונא פליג הכא אדרבי יצחק מ"מ נפקא מינה לדידן דקיימא לן כרב הונא דלעיל וכדרב יצחק דהכא מותוקמא הא דרב הונא דלעיל אפילו ביש לו מעט

מותר לאדם להלות בניו ובני ביתו ברבי' בסמוכים על שלחנו איירי דכיון דהכל משלו אין כאן רבית

יש רבית מוקדמת ויש רבית מאוחרת נראה דאיכא אסמכתא מקרא מדכתיב את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך ולא כתיב תמי ואת אכלך לא תתן במרבית אלא להכי הקדים הכתוב חד זימנא את הרבית להלואה וחד זימנא איחר הכתוב את הרבית להלואה רמז לרבית מוקדמת ולרבים מאוחרת דאסור

ומשום לא תהיה לו כנושה לכאורה תימה דלא תהיה לו כנושה לאו במלוה ברבי' תליא דכל המלוה את חבירו אפי' בחנם כשהוא דוחקו לשלם ואין לו עובר בלא תהיה לו כנושה וי"ל דהמלוה את חבירו בחנם אע"פ שקובע לו זמן לפרעון אפילו הכי כשמגיע הזמן ואין לו לשלם אין המלוה דוחקו לשלם כי אינו חושש אם ימתין לו עוד זמן מה לכך מסתמא אינו עובר בלא תהיה לו כנושה אבל המלוה את חבירו בריבית וקובע לו זמן מיד כשמגי' זמנו הוא דוחקו לשלם כי חושש הוא שלא יהיו מעותיו בטלות אצל הלוה אפילו שעה אחת כיון דמעיקרא לא הלוה לו אלא אדעתא דאגר נטר

כאלו דנו בשני דינין דמפני הבוש' פניו משתנין שהדמים מתאספים לברוח אזיל סומקא ואתי חוורא והיינו אש ומים סומקא אש חוורא מים: השוכר את האומנין פרק ששי

דף עו פשיטא אי אמר ליה בעל הבית בתלתא כו' דעתייהו אעיילוי' פי' בכי האי גונא שקלי ארבעה מה נפשך אי אדבורא דידיה קא סמכי דאמרי ליה מהימנת לן דהכי אמר בעל הבית שקלי ארבעה ואפילו אי אמרינן דאדבורא דבעל הבית קא סמכי שקלי ארבעה דלא לפחות מקצבתו של זה אמרו כן אלא דעתם היה דאי אמר בעל הבית טפי מארבעה שיהא לבם כמו שאמר בעל הבית אלא אי אמר ליה בעל הבית בארבעה וכו' קא מיבעיא לן אי אדיבורא דבעל הבית קא סמכי ודעתייהו אעילויא ושקלי ארבעה או דלמא אדיבורא דידיה קא סמכי דא"ל מהימנת לן כו' ולא שקלי אלא תלתא

דעתייהו אעילויא כתבו התוספות באמר להו שכרכם עלי איירי דאי אמר להו שכרכם על בעל הבית מאי נפקא מינה כו' ודוחק הוא לאוקמי דוקא באמר להו שכרכם עלי מדנקט סתמא משמע בדשכרן סתמא איירי או בדאמר להו שכרכם על בעל הבית איירי דהכי אורחא דמילת' למימר הכי ועוד דהך פשיטא אאוקימתא דמתניתין קיימא משמע דאיירי דומיא דמתניתין דמוקי לה לעיל דאמר להו שכרכם על בעל הבית ועוד דאי אמר להם שכרכם עלי לא שייך למימר אדיבורא דבעל הבית קא סמכי דלית להו גבי בעל הבית מידי לכך נראה דאיירי בדשכרן סתמא אי נמי אמר להו שכרכם על בעל הבית ומה שהקשו התוספות דא"כ כי דעתייהו אעילויא מאי הוי דב"ה לא ישלם אלא מה שהתנה לאו קושיא היא דאיירי שמלאכתן שוה ארבעה והיכא דאמר ליה בעל הבית בארבעה ואזל איהו ואמר להו בתלתא ואינהו לא אמרי ליה מידי לא שקלי אלא תלתא אף ע"ג דמלאכתן שוה ארבעה כמו שכתב רב אלפס והרא"ש ז"ל דסבור וקבול ואוזלי הוא דקא מוזלי גביה נקאמר ש"ס דהיכא דמלאכתן שוה ארבעה ואינהו הוה אמרי ליה כמו שאמר בעל הבית אז אי אמר בעל הבית בתלתא ואזל איהו אמר להו בארבעה ואמרו ליה כמו שאמר בעל הבית פשיטא דשקלי ארבעה מה נפשך דאפילו אי אמרינן אדיבורא דב"ה קא סמכי לא שייך למימר דסבור וקבול דדעתייהו הוה אעילויא כיון דמלאכתן שויא ארבעה שקלו מיהא ארבעה אלא אי אמר ליה בעל הבית בארבעה ואזל איהו אמר להו בתלתא ואמרי אינהו כמ"ש בעל הבית מאי אדיבור' דידיה קא סמכי דאמרי ליה מהימנת כו' וכיון דאדיבור' דידיה קא סמכי לא שקלי אלא תלתא דסבור וקבול ואוזלי הוא דקא מוזלי גביה או דלמא אדיבורא דב"ה קא סמכי ושקלי ארבעה וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות שכירות וכן כתב הרא"ש ז"ל

הא דסיירא לארעיה מאורתא פי' רש"י ז"ל והוליך הפועלים שם וראוה וכו' ומדברי הרמב"ם ז"ל משמע דלא בעינה שהוליך שם הפועלים שכתב בפ"ט מהלכות שכירות הלכו פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה או ששכרן להשקות השדה ומצאוהו שנתמלא מים אם בקר בעל הבית מלאכתו מבערב ומצא צריכה פועלים אין לפועלים כלום מה בידו לעשות ואם לא בקר נותן להן שכרן כפועל בטל וכן כתב בש"ע וטעמא משום דמעיקרא פשע ששכר פועלים ולא ידע אי צריכה פועלים

דף עז אדעתא דטרחנא לכו באכילה ושתייה במקום שנהגו לזון הפועלים איירי כההיא דתנן בריש פ' הפועלים ולהכי אמר להו אדעתא דאטרח בשבילכם באכילה ושתיה כלומר שאתן לכם מזונות יפות טפי ממנהגא והשתא הוי דומיא דבסמוך דאמרי ליה פועלים אדעתא דעבדינן לך עבידתא שפירתא

לא צריכא דזל עבידתא ואימר בעל הבית אימר לשון כעס הוא כמו מאי אימרייך דאימרת שפי' בערוך מי הכעיסך וכמו אימריא אזלא לבי נשיא דריש הפועלים פי' על ידי דזל עבידת' נתמלא בעל הבית כעס ורוצה לחזור בו אע"ג דלא ירויח כלים בחזרה כמ"ש התוס' ריש פרקין מ"מ רוצה לחזור כדי שיהא קשה על הפועלים לחפש ולמצוא מקום להשתכר מהו דתימא מצי אמר להו לכך רצית לחזור שיהא קשה לכם לבקש מקום להשתכר על ידי כן תפחתו לי מאגריי קמ"ל וכו'

והא אמרי' משמיה דרבא קני פשיטא דשמעת' משמע דפריך והא אמרי' משמיה דרבא דהיכא דלא עייל ונפק אלא אחד זוזא קני וקשה דא"כ מאי משני תתרגם שמעתיך במוכ' שדהו מפני רעתה דלפי זה אמאי קאמר רבא דקני היכא דלא עייל ונפק אלא אחד זוז הא אפי' עייל ונפיק בכולהו זוז נמי קני מהאי טעמא כמ"ש התו' ודוחק לומר דלאו הוה נקט חד זוזא לכך נראה דהא דרב אחא בר יוסף לאו בעייל ונפיק אחד זוזא איירי אלמא מילתא אחריתי היא דהוה שמיע ליה מרב אשי הא דאמר רבא דכי עייל ונפיק אזוזי לא קני וקאמ' ליה הא אמרי' משמיה דרב' דכי עייל ונפיק אזוזי קני

דף עח רבה אמר כגון שהכישה נחש למאי שכתבו התוספות דכל אלו האמוראי' סוברים כרבא דאמר מלאך מות מה לי הכא וכו' צ"ל דלא גרסינן הכא רבה אלא רב דאי לאו הכי תקשי לאביי דאמר הבלא דאגמ' קטלא