תורת חיים חלק ב רמב

מעיקרא נמי ברבית דאורייתא איירי ועוד בסמוך דפריך איתיביה לוין מהן כולי הוה ליה לשנויי דמתני' מדאורייתא קאמר ורבנן הוא דגזרו שמא ילמוד ממעשיו לכך נראה דמתניתין מפני שהוא רבית דרבנן קאמר וכ"כ הרמב"ם ז"ל ופשיטא דכל אחריות הנכסים על המקבל אלא לפי שאינו נותן לו מעותיו עד סוף הזמן שקבעו לחלוק את השכר לכך איכא למימר כיון דאכתי לא יהיב ליה זוזי כל היכא דאיתנהו ברשותא דמרא קמא קיימא וכפקדון בעלמא נינהו לגבי דמקב' ואף ע"ג דאחריותו עליו הא ק"ל מתנה אדם עם שומר חנם להיות כשואל ואיכא למימר דאע"ג דלא יהיב זוזי ברשותא דמקבל קיימא וזוזי הלואה נינהו גביה דמקבל לכך פריך למימרא דכרשותא דמקבל קיימא וזוזי הלואה נינהו גביה ורמינהו המקבל צאן ברזל מן העכו"ם ולדות פטורין מן הבכורה אלמא דכל כמה דלא יהיב ליה זוזי ברשותא דמרא קמא קיימא וכפקדון נינהו לגביה דמקבל ולהכי פטורין מן הבכורה וכיון דלא נפקא להו מרשותא דנותן עד דיהיב ליה זוזי אם כן אמאי קתני אין מקבלין צאן ברזל מישראל הא אפי' רבית דרבנן ליכא דפקדון בעלמא נינהו לגביה דמקבל אלא שהתנה עמו להיות כשואל ואי משום דשקיל פלגא דרווחא הא פשיטא דהמפקיד את הצאן גבי שומר חנם ומתנה עמו להיות כשואל דמצי למימר ליה שיטריח עצמו בגיזות וולדות ויחלוק עמו בשכרן אבל אמתניתין דבכורות לחוד' לא קשה מידי דאיכא למימר דכל כמה דלא יהיב זוזי לא נפקי מרשותא דנותן ופקדון נינהו דגבי דמקבל כדפירש' ולכך פטורין מן הבכורה ומשני אביי דתרי גווני צאן ברזל נינהו חדא קיימא ברשותא דמקבל וחדא ברשות הנותן ורבא מסיק דהאי דפטור מבכורה לאו משום דברשותא דמרא קמא קיימא אלא משום דהוה ליה יד עכו"ם באמצע

דף עא לא נצרכה אלא בכדי חייו אבל קרא מרבה הונו קאמר דמשמע שרוצה להרבות יותר מכדי חייו מדלא כתיב נותן הונו בנשך

והא חזינן דלא מוזפי ברבית וקא מתמוטטין וא"ת תיקשי הכי אגופא דקרא דכתיב כספו לא נתן בנשך וגומר עושה אלה לא ימוט והא חזינן דלא מוזפי ברבית ומתמוטטין וי"ל דאי לאו ברייתא איכא למימר דעושה אלה לא ימוט עושה כל אלה קאמר אבל אברייתא פריך שפיר מדקתני כל מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא ברבית עליו הכתוב אומר וכו' משמע דבהך מילתא לחודא אינו מתמוטט מדלא קאמר כל ההולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו וכל הנך דחשיב להו קרא התם עליו הכתוב אומר וכו' אלמא דבחדא סגי ועושה אלה לא ימוט עושה אחת מאלה קאמר לכך פריך והא קא חזינן דלא מוזפי ברבית ומתמוטטין ולפי זה מה שכתבו התו' ודלמא משום שאר עבירות הכתובים באותו פסיק וכו' לאו קושיא היא

משפחת גר זה העובדי כוכבים כשהוא אומר או לעקר כו' אע"ג דאו לעקר כתיב תחילה איצטריך לפרש משפחת גר תחילה דאי לאו דכתיב משפחת גר ה"א דאו לעקר היינו עובדי כוכבים כמ"ש התוספות

מאתו כתיב מישראל נראה דלהכי כתיב וחי אחיך עמך וברישא דקרא כתיב וחי אחיך משום דסיפא דקרא אישראל לחודא קאי

שליחות דכל התורה כולה נמי מתרומה גמרינן לה פירוש שליחות דכל התורה כולה נמי אין שליחות לעובדי כוכבים דמתרומה גמרינן ליה. ורש"י ז"ל כתב שליחות דכל התורה כולה שיהא שלוחו כמותו מתרומה גמרינן לה בקידושין משמע דמתרומה גמרינן לכל התורה דשליחות מהניא וזה תימה דבריש פ"ב דקידושין איתא בהדיא דאדרבא הא דשליחות מהניא בתרומה גמרינן לה משאר מילי

דף עב במאי קמיפלגי ר"מ סבר וכו' לכאורה תימה דמאי קמיבעיא ליה הא בהדיא תני ברייתא דטעמא דר"מ משום דקונסין אותו וא"כ פשיטא דטעמייהו דרבנן משום דלא קנסינן ליה ונראה לפרש כדאיתא בפ' המניח גבי פלוגתא דרב וזעירי דקאמר התם לימא כתנאי שטר שכתוב בו רבית וכו' ומשני אמר לך רב אנא דאמרי אפי' לרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא קרן דבהתירא אבל הכא קרן גופא קא מזיק פי' שטר שכתוב בו רבית וכן המלוה מנה לחבירו על פה ומתנה עמו שיתן לו רבית דל רביתא מהכא קרנא גופא בהתירא הלוה לו אבל הכא גבי זבל בקרנא גופא עביד איסורא דאפילו ליכא שבחא עביד איסורא במה שהוציא תבנו לר"ה וה"נ קאמר במאי קמיפלגי באיזה סברא פליגי וקאמר ר"מ סבר קנסינן התירא משום איסורא דאע"ג דקרנא גופא שכתב בשטר התירא הוא דלא עביד איסורא אלא מה שכתב נמי רביתא אפ"ה קנסינן התירא אטו איסורא ורבנן סברי דלא קנסינן התירא אטו איסורא דלא שייך קנסא אלא היכא דעביד איסורא בקרנא גופא בלא שבחא כההיא דהוצאת זבל כדאמר התם בהמניח. והשתא שטר שיש בו רבית דברייתא לאו שהרבית מפורש בשטר איירי דא"כ הוה להו העדים פסולין ואמאי גובה את הקרן לרבנן ממשעבדי ומה שתירצו התוספות בזה נראה דוחק אלא איירי שכתב סתם פלוני חייב לפלוני מנה וכללו הקרן עם הרבית והעדים לא ידעו ואפ"ה אית להו לרבנן דגובה את הקרן אע"ג דאיכא למיחש שמא יגבה גם את הרבית אפ"ה לא קנסינן ליה דלא קנסינן התירא אטו איסורא כיון דקרנא התירא הוא והא דקאמר ר' יוחנן אפילו תימא רבנן גזירה שמא יגבה מזמן ראשון ה"ק כיון דאיכא למיגזר שמא יגבה מזמן ראשון נמצא דבקרנא גופא קעביד איסורא לכך קנסינן ליה דלא שייך התם טעמא דלא קנסינן התירא אטו איסורא דאם יגבה מזמן ראשון ליכא התירא כלל וכן משמע דאין סברא כלל לומר דמודו רבנן כשאין הרבית מפורש בשטר דקנסינן התירא אטו איסורא הואיל ואיכא למיחש שמא יגבה גם הרבית ויעבור בלאו דאל תקח מאתו נשך דהא השתא ברבית מפורש דכבר עבר מיהא ודאי אלאו דלא תשימון אפ"ה אית להו דלא קנסינן ליה התירא אטו איסורא כל שכן דלא קנסינן ליה התירא אטו איסורא משום חששא בעלמא דשמא יגבה ויעבור בלאו דאל תקח. וכן משמע מדברי הרמב"ן ז"ל שהביא ה' המגיד ונימוקי יוסף ולפי זה למאי דק"ל כרבנן דר"מ דלא קנסינן התירא אטו איסורא המוצא על חבירו שטר וכלל הקרן עם הרבית והחייב מודה או יש עדים אחרים גובה הקרן ובש"ע טור ח"מ סימן נ"ב כתב שאם כלל הקרן עם הרבית והחייב מודה צריך לשלם לו את הקרן ויש אומרים דפטור דקנסינן למלוה וסברא ראשונה נראה עיקר

יצא השער פוסקין כו' יש ספרים דלא גרסינן ליה ובגמ' גרסינן אלא מתני' דקתני אין פוסקין כו' הא יצא השער פוסקין כמ"ש התוספות לעיל וכן משמע מדלא קאמר אלא מתניתין דקתני יצא השער פוסקין היכי משכחת לה דמאי איצטריך לאתויי רישא דאין פוסקין

אין לווין על השער שבשוק ושקלא דלווין פירש"י ז"ל בלשון ראשון דלווין מעות בדרך הלואה שאם לא ישלם עד זמן פלוני יתן לו פירות כשער הזול וקשה דלעיל קאמר מ"ט אמרו רבנן פוסקין על שער שבשוק דא"ל שקילא טיביתיה וכו' ופריך אלא מעתה מותר ללות סאה בסאה דא"ל נמי שקילא טיבותיה כו' ומשני התם הלואה הכא זביני משמע דאין פוסקין אלא בדרך מקח וממכר אבל בדרך הלואה אסור וי"ל דאינו אסור אלא בהלואה גמורה כמו סאה בסאה דלוה חיטין ופורע חיטין אבל לוה מעות ופורע חיטין כיון דאיכא צד מכר שרי מיהו פי' הלכות גדולות עיקר וכן כתב רב אלפס ז"ל דלפירש"י ז"ל הוה ליה למימר הא חטי בהיני והא חיטא בשילי בזולא כדאמר לעיל שקילא טיבותיה ושדיא אחיזרי אי הוי זוזאי בידי הוה מזביננא בהיני ובשילי בזולא דהא עיקר טעמא היא משום דמצי לפרוע פירות בזול אבל לפירש ה"ג רק שימצא פירות אפי' ביוקר סגי כמו שכתבו התו' ועוד דקאמר דיזפי בתשרי ופרעי בטבת משמע דפרעי ליה מה דיזפי ועוד דא"כ אמאי קאמר דאי בעי זבני ופרעי ליה תיפוק ליה דשקילא טיבותיה דבני בי רב גופייהו אי בעו הוו זבני בהיני ובשילי בזולא כדאמר לעיל ותו דקאמר אי בעי זבני ופרעי ליה משמע דאי בעי זבני ופרעי ליה מיד קאמר ולפירש"י הא לאו בדידהו תליא לפרוע לו השתא בשעת הזול דלהכי הלוה להן שאם לא ישלמו עד זמן פלוני שיתנו לו אז פירות כשער הזול. ונראה דאין לווין מעות על השער שבשוק בדרך הלואה דלא שרי אלא דרך פסיקא דהוה ליה זבינא אבל דרך הלואה אסור והא דמותר ללות סאה בסאה על שער שבשוק שאני התם שאינו קובע לו זמן דכל אימת שירצה מצי לשלם לו הסאה לא מיחזי אגר נטר אבל ללות מעות על שער שבשוק כיון דקובע לו זמן שאם לא ישלם לו עד זמן פלוני יתן לו אז פירות כשער הזול אגר נטר הוא ואסור וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"י ממלוה דהא דמותר ללות סאה בסאה על שער שבשוק איירי דוקא שאינו קובע לו זמן דכיון דאי בעי זבין ופרע ליה מיד הוה ליה כעד שיבא בני או עד שאמצא המפתח

דף עג ניחא להו דמגלו להו תרעא פי' בעלי בתים המלוים מגלים להם שערי היוקר כדפי' ר"ת ז"ל ולפי זה ניחא להו דמוזלי גבייהו דקאמר נמי אבעלי בתים המלוים להם קאי דומיא דמגלו להו תרעא וצ"ל דלאו מכ"ע הוו שקלי חמרי זוזי ליתן להן פירות כשער מקום הזול אלא ממוכריהן ומספסריהן כמ"ש הרמב"ם ז"ל וע"י שנותנין להן פירות כשער מקום הזול היו רגילין למכור לחמרין מיני סחורות בזול וקאמר איכא בינייהו תגרא חדתא דתגרא חדתא נמי מוזיל גבייהו במכירת סחורה אבל אינו בקי לגלויי תרעא מיהו קשה בסמוך בעובדא דרב מאי פריך ונשקול שיתא דרב ודאי לא הוה מגלה להו תרעא ולא אוזיל גבייהו דלאו תגרא הוה לגלויי תרעא ולסייעם במכירתן ושמא בני ביתו הוו מגלו להו תרעא ומוזלי גבייהו. ועוד קשה למה שכתבו התו' דהא דהחמרין מעלין במקום היוקר כו' כשהאחריות על בעל הבית דוקא איירי א"כ בעובדא דרב מאי איצטריך ש"ס לפרש דקבל עליה אונסא דאורחא הוה ליה למימר סתמא יהיב רב זוזי לחמרי ושקיל מנייהו חמשה. גם מה שכתבו התוס' לעיל ברשות מוכר מותר כגון שנתן לו שכר עמלו ומזונו איירי לכאורה לא משמע כן מדנקט סתמא משמע דבקבלת אחריות לחודא סגי וכ"כ ה' המגיד בפ"ט מה"מ שי"א דכל שהוא ברשות מוכר אע"פ שאינו נותן לו שכר עמלו מותר וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל שסתם דבריו לכך נראה דבעובדא דרב לא שייך טעמא דמגלה תרעא ומוזיל גבייהו כדפי' וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל דמייתי מעיקרא מילתא דרב והדר מייתי הא דהחמרין מעלין וכו' ומשום דרב קבל עליה אונסא דאורחא לחודא שרי כדקתני ברייתא ברשות מוכר מותר. והא דקתני החמרין מעלין וכו' אפי' כשהאחריות על החמרין נמי שרי מטעמא דמגלו להו תרעא וכו' ובטרשא דרב חמא איכא למימר דאחריות על המקבלים הוה ולהכי בעי טעמא דשבקא להו מיכסא וכ"כ רבינו זרחיה ז"ל. וא"ת אמאי סגי בקבלת אחריות לחודא והא נמצא דטורחי' לו בשכר הלואה כבר תירץ בית יוסף ז"ל בסי' קע"ג דאינו מתנה עמו שילוה לו אלא הוא מעצמו נוטלן ומשתמש בהן וכו' ועיין בספר המלחמות מה שכתב בזה גבי טרשא דרב חמא

ומודה רב בתורי דנפיש פסידייהו פי' ר"ח ז"ל שמוכר עגלים קטנים ולדות עדרו אשר יולדו לו בשנה זאת כו' משמע שמוכר לו הולדות בכלל מה שיולדו הן רב הן מעט ולמאי שכתבו התוספות לעיל גבי מה שעזי חולבות מכור לך דרב לא אסר פרדסא אלא דוקא כשאמר ליה כך וכך הינין מכור לך אבל אם מכר לו הן רב הן מעט מה שיגדל מודה רב דשרי אי אפשר לפרש הכא כפירש ר"ח דא"כ אמאי קאמר דמודה רב בתורי הא אפילו בפרדיסא גופא נמי מודה בכי האי גונא כשמוכר לו הפרדס בכלל והרמב"ם ז"ל בפ"ח ממלוה כתב אסור לקנות פרי הפרדס קודם שיגמור וכו' אבל אם קנה עגל בזול והיה אצל הבעלים עד שיגדיל הרי זה מותר שהרי אם מת או כחש ברשות הלוקח הוא והכחש והמיתה דבר מצוי תמיד וזהו פירש להא דקאמר בתורי דנפיש פסדייהו ולפירש' ניחא מה שכתבו התוספות לעיל מיהו פירש"י ז"ל נראה עיקר דמודה רב במקום שבוצרים הכרמים בשוורים קאמר מדקאמר בפרק אלו מציאות מי שהניח לו אביו מעות הרבה ורוצה לאבדן ישכור פועלים ואל ישב עמהן תרגומה בתורה דנפיש פסדייהו והתם אי אפשר לפרש אלא כדפירש"י ז"ל וכיון דחד לישנא נקט ש"ס הכא והתם משמע דחד ענינא וצ"ל דלאו ודאי הוא דנפיש פסדייהו אלא דרגילות הרבה לבא לידי הפסד רב ומ"מ יכול להזהר שלא יבא לידי הפסד