תורת חיים חלק ב רמא

דקתני כפועל בטל שנותנין לו כמו שירצה פועל לישב וליבטל לגמרי וכן פי' הבית יוסף ז"ל ומהר"ש פירש דרואין אדם שבעל ואין לו שום מלאכה כמה שהיה רוצה ליקח להתעסק בזה העסק והשתא לא קשה הצריכותא דהכא קאמר אבל סיפא דנפיש טירחא אימא לא שיימינן כפועל בטל שהוא מוזיל במלאכה אלא בסתם אדם שיש לו עסקי' וכתב דמהרי"ק לא ירד לעומקו מדלא פריך נמי הכא והא לא קא בטל מיניה כדפריך התם ופירושו תמוה דא"כ אכתי תקשי דאמאי קאמר אבל סיפא דנפיש טירחא אימא לא סגי כפועל בטל הא כיון שהיא כבידה הוא נוטל יותר ועוד דבסמוך כתבו התוספות וא"ת א"כ הוא נוטל שכר על השבת אבידה וכו' ולפירושו לדברי התוספות נמי הוא נוטל שכר על השבת אבידה על כן נראה כדפי' ומה שהקשה דאמאי לא פריך נמי הכא והא לא בטיל מניה י"ל דשאני ממונא מאיסורא דהתם הלה עומד וצווח שישלם לו שכר ביטול מלאכתו ואינו רוצה לוותר לו כלום לכך פריך אמאי אינו נותן לו אלא כמו שירצה פועל לישב וליבטל לגמרי והא לא בטל הוא אבל הכא אשמעינן דאפי' אם הלה רצה לישב בחנותו חנם אסור לעשות כן משום רבית וקמ"ל דסגי ליה שיתן לו כפועל בטל דתו לא מיחזי כרבית וכן משמע בהדיא מדברי הרא"ש ז"ל מיהו מה שכתבו התוספות דלעיל בסוף אלו מציאות גבי השבת אבידה נראה כפירוש הקונטרס מדפריך התם האי לאו בטל הוא וכולי דבריהם תמוהים כיון דאביי משני לה הכא והתם ובחד לישנא נקט להו אין סברא כלל לפרש חד שינויא בתרי גווני ובריש פרק האומנין נמי נקט ש"ס לישנא דפועל בטל כמה זימנין ומשמע התם בהדיא דהיינו כפועל שרוצה לישב בטל ממלאכתו לגמרי וגם דוחק לפירש"י ז"ל דאם כן נוטל שכר על השבת אבידה כמ"ש התוספות ע"כ נראה דלעיל נמי אין נותנין לו אלא כמו שירצה לישב בטל לגמרי ומלישנא דבטל פריך דמשמע ליה דנותן לו כמי שהיא עוסק במלאכת השבת אבידה כמה הוא רוצה ליקח ולהבטל הימנה דברייתא אמתניתין קאי דקתני נותן לו כפועל היינו כפועל שעוסק במלאכת השבת אבידה ועלה קתני ברייתא כפועל בטל משמע שיבטל ממלאכת השבת אבידה לכך פריך והא לא בטיל מינה ונהי דאסור לקבל שכר על השבת אבידה מ"מ לישנא דפועל בטל לא אתי שפיר כיון דלא בטל מינה ומשני כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה דפועל בטל לא קאי אמלאכת השבת אבידה אלא מאותה מלאכה דבטל מינה קאי שאם הוא חרש או נגר אומדין כמה עולה שכר נגרות בשעה זו שהשיב את האבידה וכמה היה רוצה ליקח ולהבטל לגמרי ממלאכת הנגרות בשעה זו וכך נותן לו ובשמעתין נמי הא דקאמר מה כפועל בטל אלישנא דבטל פריך דמשמע ליה נמי דנותן לו כמי שהוא עוסק במלאכת חנוני כמה הוא רוצה ליקח ולהבטל ממנה משום דברייתא אמתניתין קאי כדפי' לעיל וכן משמע קצת מדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות גזילה ואבידה שכתב דנותן לו שכרו כפועל בטל שיבטל מאותה מלאכה שהיה עוסק בה ולא כתב ולהתעסק בהשבתה ובש"ע טור ח"מ סי' רס"ה העתיק לשון הרמב"ם ז"ל וכתב שם בהגה ויש מפרשים כפועל בטל כפי מה שרוצה ליבטל ולהתעסק בהשבה וכו' והיינו כדפירש"י ז"ל ודברי הרמב"ם ז"ל עיקר וכן יש להורות והערוך בערך פעל כתב כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה כגון חייט שתופר כל בגד בכסף ועתה שאין בידו מלאכה לעשות אלא יושב ובטל תופר בגד בשני שלישי כסף נותן לו שני שלישי כסף בשכרו וחלקו בריוח ולפי' נמי א"ש הא דקאמר אבל סיפא דנפיש טירחא אימא לא סגי ליה כפועל בטל

אלא אם כן נותן לו שכר עמלו ומזונו כתבו התוספות הכא לא שייך למיתני כפועל בטל דאין מתבטל להאכילה אלא רגע אחד וכו' ולפי זה נותן לו שכר טירחא משלם כפי מה שנותנין לפועל שיתעסק במלאכה זו וא"ת אמאי לא תיקנו חכמים ה"נ שיתן לו דבר מועט כמו שתיקנו בחנוני וי"ל לפי שיש בגידולן טורח ועמל גדול שצריך להוציאן ולהכניסן על כתפו כדאמרינן לקמן לכך לא סגי ליה בדבר מועט דאפילו במעות ליקח בהן פירות אי לאו דתנא ליה מתניתין הוה אמינא דלא סגי ליה כפועל בטל כיון דנפיש טרחי' קצת ולקמן דקאמר רבי יוסי בר יהודה סבר ליה כאבוה אע"ג דברחלים ועזים נפיש טרחייהו טפי מבחנוני י"ל דע"כ רבי יהודה בעזים ורחלים נמי סבר דסגי ליה בדבר מועט כדאשכחן בתרנגולת דסגי ליה בבצים מוזרות אף על גב דנפיש טרחייהו מיהו מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות שותפין משמע בהדיא דהא דתנן נותן לו שכר עמלו היינו כפועל בטל

מקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות שכר כתף היינו שכר עמלו שמוציאן ומכניסן על כתפו וקאמר דבמקום שנהגו להחמיר בשכר עמלו דלא סגי להו בנסיובי ותותרי ובצים מוזרות וכיוצא בהן אלא מעלין אותו למעות אין משנין המנהג וצריך ליתן מעות דוקא וקאמר רשב"ג דאפילו במקום שנהגו להחמיר כששמין אותן לבדן מכל מקום כששמין אותן עם אמן סגי להו בגללים כדמסיק

ורשב"ג לא בעי שכר עמלו ומזונו כתבו התוספות פשיטא דשכר מזוני בעי למיתב דהיאך יהיו גללים שכר מזונו אלא מעמלו גרידא פריך וכו' וזה דוחק מדנקט עמלו ומזונו משמע דפריך מתרוייהו ועוד מדקתני סתמא שמין עגל עם אמו משמע דלא בעי למיתב ליה מידי וכן משמע ממתני' דלקמן דקתני סתמא שמין פרה וחמור וכל דבר שהוא עושה ואוכל למחצה משמע כיון דעושה אע"ג דאוכל לא יהיב ליה מידי דאי יהיב ליה מזונו לאו הוה ליה למיתני שהוא אוכל אלא הוה ליה למיתני שמין פרה וחמור וכל דבר שהוא עושה למחצה ועוד מדלא קתני אין שמין פרה וחמור וכל דבר שהוא עושה ואוכל למחצה אא"כ נותן לו שכר מזונו דומיא דרישא דקתני אין שמין עגלין וסייחין אא"כ נותן לו שכר עמלו ומזונו משמע דשמין פרה וחמור אף על גב דלא יהיב ליה מידי ועלה קתני רהב"ג אומר שמין עגל עם אמו משמע נמי דשמין אותו יהיב ליה מידי דומיא דשמין פרה וחמור לכך נראה דממזונו נמי פריך דאף על גב דשכר מלאכת האם מספיק נמי קצת למזון העגל מ"מ אינו עולה כדי מזונו ומשני דגללים עולין לשכר עמלו ומזונו ואף על גב דגללים דבר מועט הוא ואפילו עם אמן אינן עולין כדי עמלו ומזונו ס"ל לרשב"ג דסגי בהכי כיון דלאו רבית דאורייתא הוא הקילו חכמים בדבר מועט דרשב"ג ורבי יהודה בשיטה אחת אמרו וכי היכי דלרבי יהודה בכל דהו סגי לשכר עמלו הכא נמי לרשב"ג בכל דהו סגי לשכר עמלו ומזונו כששמין אותו עם אמו דאין לחלק כלל בין שכר עמלו לחודא לבין שכר עמלו ומזונו כדמשמע מברייתא דלעיל דקתני אין שמין לא את העזים ולא כל דבר שאינו עושה ואוכל משמע אבל עושה ואוכל פעולתן הוא שכר עמל ומזון כדפירש"י ז"ל ועלה קתני ר' יוסי בר יהודה אומר שמין את העזים וכו' מפני ששוטפות ומורטות כלומר דשפיר עושות ואוכלות א"כ לדידיה לא יהיב ליה מידי לא שכר עמלו ולא מזונו אע"ג דבנסיובי ותותרי פליגי דדבר מועט הוא כדקאמר רבי יוסי כאבוה ס"ל דאמר אפי' לא טבל עמו אלא בצים וכו' אלמא דלמ"ד בדבר מועט סגי אפי' היכא דמחייב ליה תרתי שכר עמלו ומזונו אפי' הכי סגי ליה בדבר מועט

דף סט דאמר ליה או מותר שליש או ריש עגלא פי' הברירה תהא בידי וקמ"ל דאם לא מצא מותר שליש צריך למיתב ליה ריש עגלא דלא שייך ברירה אלא היכא דאיתנהו תרוייהו

אי משתתפת בהדיה יהיב לך נמי אליתא כיון דמעיקרא יהיב לך גופא דרישא כולה דאגרא פלגא דשבחא דיליה דהא לא הוה לך מעיקרא בגופא דרישא מידי אלא בפלגא דשבחא אם כן השתא דפלגא דרישא גופיה דילך הוא על כרחיה בעי למיתב לך נמי אליתא באגרא דפלגא דשבחא דקא שקיל כדמעיקרא

פליג זוזי בלא דעתיה דחבריה פירש ובתר הכי הרויח בהן ושקל רווחא דפלגא דיליה וחצי רווחא דפלגא דחבריה

דף ע דקא מקבלי עלייהו הוסכא דנחשא כתבו התוספות מכאן קשה לפי' ריב"ן שפירש לעיל דמותר ליתן עיסקא למחצית שכר קרוב לשכר ורחוק להפסד כיון דמקבל עליה נותן יוקרא וזולא דאם כן למה היה צריך הכא לקבל חוסכא דנחשא כולי י"ל דשאני הכא דיתמי שקלי אגרא ודאי ולית להו ספיקא כלל ודמיא לרבית קצוצה כיון דדודא הויא ליה מלוה לגבי השוכרין לכך בקבלת זולא לא סגיא אלא בעי חוסכא דנחשא אבל נותן עיסקא קרוב לשכר ורחוק להפסד אי מפסיד או אינו מרויח לא שקיל נותן רווחא מידי לאו רבית קצוצה הוא לכך בקבלת זולא סגי ומה שהקשו מעובדא דרב עיליש יש לומר דרב עיליש לאו סחורה קיבל מיניה אלא זוזי דלא שייך בהו יוקרא וזולא או שמא לא נתרצה רב עיליש אא"כ יקבל עליו הנותן נמי הפסידא

קרוב לשכר ורחוק להפסד פירש"י ז"ל שיהו נוטלין חלק בשכר ואין נוטלין חלק בהפסד וכן איתא בהדיא בירושלמי דא"ל פסידא עלך ורווחא דידי ודידך וקרוב לשכר דנקט פי' אם יהיה שכר יקרב עצמו אליו ליטול ממנו חלק ואם יהיה הפסד יתרחק ממנו ולא יהיה לו חלק בו מיהו קשה דקאמר קרוב להפסד ורחוק לשכר חסיד והיינו נמי שיטול חלק בהפסד ולא בשכר ותימה דמאי חסיד דקאמר אין זה אלא שוטה וכסיל שיתן מעותיו להפסד ולא לריוח וי"ל דחסיד היינו מי שמחמיר על עצמו אפי' בדברים המותרין כדי לעשות סייג וגדר לאיסור כדאמרינן בצפורנין זורקן רשע קוברן צדיק שורפן חסיד וקמשמע לן תנא דברייתא שהמלוה לחבירו וחושש שלא יבא לידי איסור רבית אם הלוה לו קרוב לשכר ורחוק להפסד דלא שקיל מיניה מידי כי ליכא רווחא רשע הוא אע"ג דבכה"ג נמי רבית קצוצה מיהא ליכא מ"מ הוי רשע. ואם הלוה לו קרוב להפסד ורחוק לשכר פי' דאע"ג דכשאין לו חלק לא בהפסד ולא בריוח ודאי שרי מ"מ מי שמחמיר על עצמו לעשות גדר וחושש שמא יפסיד הלוה מן הקרן וכשיפרע לו נהי דלא שקיל מיניה רבית מ"מ דמיא לנשך דדבר זה נושך את הלוה שצריך לשלם לו יותר ממה שנשאר בידו מהלואתו לכך מלוה לו קרוב להפסד ורחוק לשכר למיגדר מילתא שלא יקבל שום ממון מחבירו כשנושכו אם הוא דרך הלואה הרי זה חסיד ואם הלוה לו קרוב לזה ולזה שיטול חלק בריוח ובהפסד או רחוק מזה ומזה שלא יטול חלק לא בריוח ולא בהפסד הרי זה מדת כל אדם דפעמים הרבה אדם מלוה לחבירו הלואת חנם שלא יטול חלק לא בשכר ולא בהפסד

ויהבינן להו זוזי זוזי פירש מעט מעט נותנין להן שלא יכלו הכל בבת אחת

ואתי מריה ויהיב סימנין ושקיל כתבו התוספות דחיישינן שמא יבאו עדים שהפקיד בידו חפץ שיש בו סימן זה ולא מצי למימר לקחתיו ממנו בתר הכי דהמפקיד בעדים אין הנפקד נאמן לומר לקחתיו אלא במגו דהחזרתי כמ"ש בטור סי' קל"ג ולא שייך מגו אלא בדבר שביד האדם לטעון אבל הכא ביד ב"ד הוא ודלמא אינהו לא ירצו לשקר ולומר החזרנו

גברא דמשפו נכסיה ומהימן דאי לאו דמהימן חיישינן שמא ירויח וישקר ויאמר לא הרוחתי ורבה דלא בעי נמי גברא דמהימן משום דגברא דאית ליה דהבא פריכא לא שכיח כל שכן שיהיה נמי נאמן ולהכי נקט רבה לישנא דבדקינן דגברא דאית ליה דהבא פריכא צריך למיבדק בתריה אבל רב אשי נקט חזינן דהנך שכיחי ונראה לעינים הוא. מיהו הרי"ף והרא"ש ז"ל גרסי נמי בהא דרב אשי בדקינן והא דלא נקט רבה דיהבינן להו בבי דינא למה שפירש הרא"ש ז"ל דטעמא כי היכי דליהוי עליה אימת' דבי דינא ניחא דכיון דנקטינן מיניה משכון לא חיישינן להכי

למימרא דברשותא דמקבל קיימא פירש"י רש"י ז"ל למימרא דסתם צאן ברזל ברשותא דמקבל קיימא ובאחריותו וזה תימה דודאי באחריותו דמקבל קיימא דאי לאו הכי לא הויא קרי ליה צאן ברזל ומהרש"ל כתב דובאחריותו שכתב לאו מן התימה הוא וכתבו התוספות דפריך מדקתני מפני שהוא רבית משמע דהוי רבית דאורייתא אם כן יצא מרשות בעלים לגמרי כשאר מלוה וקשה דהא לעיל קתני לא ישכור הימנו בפחות מפני שהוא רבית והיינו רבית דרבנן כמ"ש התוס' ועוד דאי רבית דאורייתא הוא אם כן כיון דקתני אבל מקבלין צאן ברזל מן העכו"ם מאי איצטריך תו למיתני ולוין מהן ומלוין אותן ברבית דהא