תורת חיים חלק ב רמ

דמי והאמר רב התוקף בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור ואי ס"ד עבדא כמקרקעי דמי אמאי פטור ברשותיה דמר' קאי הכא במאי עסקינן שלא בשעת מלאכה כי הא דאמר רב הונא הדר בחצירו שלא מדעתו א"צ להעלות לו שכר הכי השתא התם ניחא ליה דשאיה יוכת שער אלא הכא מי ניחא ליה דנכחוש עבדיה אמרי ה"נ ניחא ליה דלא נסתרי עבדיה משמע בהדיא דאי לאו האי טעמא דניחא ליה דלא נסתרי עבדיה היה צריך לשלם פעולתו כיון דס"ל עבדא כמקרקעי דמי וליכא למימר דקושיית התוספות קאי אדרב יוסף בר חמא דלמה ליה טעמא דלא נסתרי תיפוק ליה מטעם דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה דרב יוסף בר חמא ע"כ איצטריך להאי טעמא דאם לא כן גזלנא משוית ליה ועוד דאם כן תיקשי לרב יוסף בר חמא אמאי מייתי ראיה ממילתא דרב טפי ה"ל לאתויי ממתני' דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה

אמר רב פפא טרשא דידי שרי כתבו התוספות דרב פפא ורב חמא איירי אפי' בקץ וכו' ונראה דבלאו ה"נ יש לדקדק מדבריהם דע"כ בדקץ איירי מדקאמר רב פפא אנא הוא דעבידנא מילתא גבי לוקח וכי מה טובה הוא עושה ללוקח אדרבא הרי הוא מוכר לו בשער הזול כבשער היוקר אי אמרת בשלמא דאיירי בדקץ ניחא דה"ק חרשא דידי שרי אע"פ שאני מתנה שאם יתן לי הדמים מיד אתן לו כשער הזול אפ"ה מותר לי ליקח בהקפה כבשער היוקר כיון דשכראי לא פסיד וזוזי לא צריכנא ויכול אני להמתין עד שער היוקר הרי אינו עושה לי שום טובה בזה וכי תימה דהא ע"כ הלוקח עושה עמי טובה דאם לא כן אמאי נתתי לו הברירה שאם יתן לו הדמים מיד אתן לו כשער הזול אע"ג דשכראי לא פסיד לכך קאמר מילתא הוא דקא עבידנא גבי לוקח פי' אני רוצה לעשות ללוקח טובה ליתן לו כשער הזול אם יתן לי הדמים מיד ולא בשבילי אני עושה כן אלא בשביל הלוקח דהא זוזי לא צריכנא וקאמר רב חמא טרשא דידי ודאי שרי אפילו בדקץ דטרשא דרב פפא ספק הוא דאי אזלינן בתר המוכר לא הוי רבית אבל אי אזלינן בתר הלוקח הוי רבית אבל טרשא דידי שרי אפילו אי אזלינן בתר לקוחות דאע"ג שאני מתנה עמהם שאם יתנו לי הדמים מיד אתנם כמו במקום הזול אפי' הכי שרי דלא שייך לאקשויי כדאקשי ליה רב ששת לרב פפא דזיל בתר דידהו דאי הוה להו זוזי הוו שקלי כבמקום הזול דודאי אפילו הוי להו זוזי אפילו הכי ניחא להו טפי לשקול ממני בהקפה כבמקום היוקר ממה שיקנו בזוזי כשער הזול דניחא להו שיהיה שמי נקרא על הסחורה כי היכא דלישבקי להו מכסא ולנקוט להו שוקא והיינו דקאמר מ"ט ניחא להו דליקו ברשותי דכל היכא דקאזיל שבקי להו מכסא וכו' דכל כמה דלא פרעי לי הדמים נקרא שמי על סחורתן וכל היכא דקאזלי אפילו בחזרתן שבקי להו מכסא ונקטי להו שוקא כדי שיפרעו לי מהרה אבל אי קנו ממני בדמים כבמקום הזול תו לא הוה לי שום עסק עמהן והוי להו סחורה דידהו ולא הוו נקטי להו שוקא ולא שבקי להו מיכסא

פעמים ששניהן מותרין דא"ל קני כשיעור זוזך פירש"י ז"ל קני מהשתא כשיעור זוזך והשאר לכי מייתי' זה אוכל פירות קרקע המגיע לדמים שנתן והמוכר אוכל את השאר וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ו ממלוה והרא"ש ז"ל והטור סי' קע"ד דכל א' אוכל כשיעור מעותיו וקשה דשניהן מותרין משמע דבין לוקח בין מוכר מותרין בכל השדה דומיא דמוכר מותר ולוקח אסור לוקח אסור ומוכר מותר דקתני דהיינו שכל א' מותר לאכול פירות כל השדה לא כשיעור מעותיו בלבד וכן שניהן אסורין היינו נמי שכל אחד אסור לאכול מכל פירות השדה הה"נ שניהן מותרין היינו שכל אחד מהן מותר בכל השדה. לכך נראה דכשא"ל קני כשיעור זוזך מעכשיו והשאר לכי מייתית שניהן מותרין לאכול כל השדה הלוקח מותר גם באידך פלגא דמוכר דדוקא כשא"ל לכי מייתית קני מעכשיו כל השדה אסור הלוקח לאכול כלל דשמא לא יביא מותר המעות ויחזיר לו מוכר מה שקבל נמצא דמעות הראשונות כמלוה היו ביד המוכר והלוקח אכל הפירות בשכר ההלואה אבל בנדון זה אפילו אם לא יביא הלוקח מותר המעות מ"מ קני פלגא שדה כשיעור המעות שנתן ואין המוכר יכול להחזיר לו המעות שנתן שהרי קני כשיעור זוזך מעכשיו קא"ל וא"כ ליכא למימר דמעות הראשונות מלוה היו אצל המוכר וע"כ אידך פלגא נמי דאכל לאו בתורת רבית הוא דאכיל אלא מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה וכמ"ש התוספות דכשהוא מניח לו כולה אינו עושה משום רבית אלא מילתא בעלמא הוא דעביד גביה שמחל לו בחנם. וכן המוכר מותר נמי בכל השדה גם באידך פלגא דלוקח דדוקא כשאמר ליה לכי מייתית קני כל השדה מעכשיו אסור המוכר דשמא יביא מותר המעות ונמצא שהשדה קנויה לו למפרע משעת המכר ומאותו היום כבר נתחייב הלוקח באידך פלגא ובתורת הלואה איתנהו גביה והמוכר אכל בשכר המתנת מעותיו אבל בנדון זה לא שייך למימר הכי דאפילו אם יביא הלוקח מותר מעותיו מכל מקום אינו קונה אידך פלגא אלא כשמביא המעות וקודם שהביא המעות לא היה לו למוכר שום חוב או הלואה גבי לוקח ואם כן אידך פלגא נמי דאכיל על כרחך לאו בתורת רבית קא אכיל שהרי אינו חייב לו כלום אלא במתנה בעלמא כדפירש'

מאן תנא שניהן אסורין וכולי אבל אמתניתין לא מצי למימר הכי דאיכא למימר דאסור דקתני קאי אלוקח אבל מוכר מותר אי נמי אמוכר אבל לוקח מותר וכאידך בבי דתני הך ברייתא ואתיא שפיר כר' יהודה כדפירש"י ז"ל דבסיפא אפילו רבי יהודה מודה דהתם ודאי איכא רבית

דף סו טעמא דא"ל מדעתיה וא"ת לפי מאי דסלקא דעתיה דרב אשי דלא מהניא אלא אם כן א"ל בהדיא מדעתיה א"כ ברייתא דקתני לכשיהיו לי מעות החזירם לי אסור לפלוג וליתני בדידיה והכי הוה ליה למיתני מכר לו בית ואמר לי לכשיהיו לך מעות אחזירם לך מותר בד"א דא"ל מדעתיה אבל א"ל סתמא אפי' לכשיהיה לך אסור וי"ל דרב אשי הוה סבר דתנא אורחא דמלתא נקט שהרי בברייתא לא נזכר מדעתיה ושלא מדעתיה אלא דאורחא דמלתא הוא כשהלוקח מתנה טובת המוכר דרכו להתנות ולפרש בהדיא הריני אעשה לך טובה זו ואחזירנו לך מדעתי שלא תתבעני אבל כשהמוכר מתנה טובתו דרכו להתנות סתמא כדי שיוכל לתובעו בדין והיינו דאמר רבא רישא דלא א"ל מדעתיה סיפא דא"ל מדעתיה דמסתמא בכה"ג איירי ברייתא כיון דאורחא דמלתא הכי הוא ולעולם כשהלוקח מתנה טובת המוכר ואמר ליה סתמא אחזירם לך נמי אסור

מהו דתימא הוא גופיה וכו' קמ"ל כתבו התוספות פי' דכי נמי אדעתא דידה מקנה להו כולי דליכא למימר קמ"ל דלא אמרינן הך סברא דאיהו גופיה אדעתא דידה קיהיב דאם כן למה ליה למימר פטומי מילי הא אפי' אי הוה תנאי אינו חוזר כיון דאיהו לאו אדעתא דידיה קא יהיב ולאו בדידה קיימא למישדי תנאי בגיטא. מיהו פשטא דלישנא משמע דקמ"ל דלא אמרינן הך סברא דאיהו גופיה וכולי קאמר לכך נראה דהכי פירש מהו דתימא אי לאו דאמר פטומי מילי הוה אמינא דתנאי הוה וכיון דתנאי גמור מסתמא איהו גופיה אדעתא דתנאה דידה קיהיב קמ"ל דפטומי מילי הוא ואם כן לא שייך למימר הך סברא דאיהו גופיה וכולי דכיון דאיהי פטומי מילי קאמרה ולא תנאי ליכא למימר דאיהו אדעתה דתנאי דידה קיהיב דהא מילי בעלמא קאמרה

אפילו לאחר מתן מעות קנה הכל ואם תאמר כיון דליכא שום קנין ולא שעת מתן מעות במאי קני והלא אין אדם מקנה בדבור בעלמא ויש לומר דאיירי דיהיב ליה שטרא על תנאי זה כדמשמע בסמוך דקאמר קרע רב יהודה לשטריה וקני על ידי השטר

אי קפיד בדמי ודאי קני ואם תאמר אכתי דלמא לא גמיר ומקנה והאי דקפיד בדמי משום דמספקא ליה שמא לא יהיה לו מעות לפדותו וי"ל דלא הוי אסמכתא אלא היכא שהמתנה סבור שבודאי יקיים התנאי אבל כל היכא דמספקא ליה גמיר ומקנה כמ"ש בהדיא בטור סימן ר"ז

לסוף טרפוה מיניה שהמערער הביא ראיה שהיה של אבותיו אבל בעל חוב לא הוה מצי למיטרף דהא מצי למימר הנחתי לך מקום

סבר רב פפא למימר כי אמרינן אסמכתא וכו' פי' כי אמרינן אסמכתא לא קניא אפילו היכא דלא גזים ולא יהיב ליה אלא כשיעור חובו כגון דא"ל קני לגוביינא הני מילי בארעא דכיון דלאו לזבינא קיימא אע"ג דלא יהיב ליה טפי מחובו כגזים דמי אבל חמרא כיון דלזבוני קאי ולא שייך ביה גזים כלל הוה סבר דכזוזי דמי א"ל רב הונא הכי אמרינן משמיה דרבא כל דאי לא קני שירש אפילו לא גזים כלל כיון דאמר בלשון אי לא גמיר ומקנה דסבר שלא יבא לידי כך לכך לא קני. והתוספות כתבו דגבי חמרא נמי טעמא דהוי כמו גזים לפי שעדיין לא הגיע זמן מכירת היין ולא משמע כן מדאמרו משמיה דרבא כל דאי לא קני משמע דטעמא לאו משום דגזים הוא אלא משום דאמר לשון אם יהיה אם לא יהיה לכך לא קני ובסוף פירקין דפריך ולרב אשי מ"ש מהא דתנן אם אובי' ולא אעביד וכו' משמע דכל היכא דהוי בידו ולא גזים לאו אסמכתא הוא שאני התם כיון דאפסדיה בהכי דעליה הוה סמיך צריך לשלם הפסדו והכי פי' ולרב אשי מ"ש מהא דתנן אם אוביר וכו' אלמא כיון דאפסדיה חייב לשלם אע"ג דא' לשון אם א"כ כי יהיב זוזי לחמרא אמאי פטור המקבל ליחייב נמי כיון דאפסדיה ומשני התם בידו וכיון דבידו הוא כאפסדיה בידים הוא לכך צריך לשלם הפסדו אבל גבי כיון דלאו בידו הוא דשמא לא ימכרוהו לו לאו מפסיד בידים הוא ולכך פטור כיון דהוי אסמכתא וכן משמע מפירש"י ז"ל לקמן. אי נמי אנותן קאי וה"פ התם היה ביד הנותן לחורשה ולזורעה לכך מפסיד הוא וחייב לשלם אבל גבי יין לאו בידו שלא היה בדעת הנותן לילך לאותו מקום שמוכרין היין לאו מפסיד הוא ופטור

דף סז אמר רבא הוה יתיבנא קמיה דרב נחמן וכולי כתבו התוס' דרבא הוה סבר דטעמא דרב נחמן משום דמחילה בטעות הוי מחילה ולפי סברת רבא היה משיבו מאיילונית וזה נראה דוחק ובהגהת אשירי מפרש הסוגיא בענין אחר

הכא נמי לא קץ ליה פירש"י ז"ל ופליג אדרב נחמן דאמר לעיל הדרא ארעא והדר פירי וצ"ל דהדרי פירי דרב נחמן היינו אפילו אותן שאכל תוך ג' שנים וטעמא כיון דמעיקרא בהלואה אתיא לידי כרבית קצוצה דמיא כדפירש"י לעיל אבל לפירוש הרא"ש ז"ל שכתב דהדרי פירי דרב נחמן היינו אותן שאכל לאחר ג' שנים וטעמא משום דהוי מחילה בטעות כיון שלא אכלן בתורת רבית אלא משום דהוה סבר שאינו יכול לפדותם עוד אבל אותן שאכל תוך ג' שנים כיון שאכלן בתורת רבית לא הוי מחילה בטעות ומשום רבית א"צ להחזיר דלא הוי אלא אבק רבית א"כ איכא למימר דלא פליגי דהא דרבה איירי בפירות שאכל תוך ג' שנים

וחשיב ואפיק פירי נקט וחשיב לומר דחשיב אם הפירות שאכל הן יותר משיעור זוזי דיהיב ואפיק מניה המותר דדוקא לענין רבית מחלק בסמוך בין אכיל שיעור זוזי לבין אכיל טפי מנייהו דכיון דאבק רבית הוא לא מפקינן מיניה אם אכל טפי אבל רבינא דאפיק פירי משום דהוי מחילה בטעות כמ"ש התו' לכך צריך להחזיר גם המותר דכיון דטעות הוה גזל גמור הוא חייב להשיב

הכי גרסינן בכל הספרים ובדיתמי אכל שעור זוזי מסלקין ליה אכל טפי מפקינן מיניה ופירש"י ז"ל לפי שבבית דין שבעיר אביהן של יתומים וכו' וקשה דאם כן מאי איצטריך תו למימר ומחשבינן משטרא לשטרא השתא זוזי מפקינן מיניה כל שכן דמחשבינן משטרא לשטרא ורב אלפס ז"ל גריס ובדיתמי אכל שיעור זוזי מסלקינן ליה אכל טפי לא מפקינן מיניה ומחשבינן וכו' וכ"כ הרמב"ם הרמב"ם ז"ל דביתמי נמי אכל טפי לא מפקינן מניה

דף סח נותן לו שכרו כפועל בטל כתבו התוס' דהיינו כיושב ובטל לגמרי ופשוט הוא דהיינו שאומדין מלאכה הראשונה כמה נותנים בשכרה ואומדין כמה הוא רוצה ליקח ולהבטל ממלאכה ראשונה לגמרי וכך נותנין לו וכן משמע ממה שכתבו התוספות בסמוך דמשמע ליה ברייתא