תורת חיים חלק ב רלח

קאי אכספך ואאכלך ואי הוה כתיב בנשך ובנשך אף על גב דהוה קרינן להו למעלה ולמטה אפילו הכי לא הוה עבר אלא חדא כיון דליכא אלא חד לאו בכסף וחד לאו באוכל אבל השתא דכתיב בנשך ובמרבי' שפיר עובר אשני לאוין אף על גב דליכא אלא חדא בכסף וחדא באוכל כיון דמחולקין הן בשמותיהן כל חדא כמלתא אחריתי דמי וכן משמע בסמוך דקאמר אם אינו ענין לנשך כסף וכו' תנהו ענין לרבית כסף אמאי דחיק נפשיה לאוקמי קרא דנשך לרבית ולא קאמר דנשך כסף לנשך גופיה אתי ולעבור עליו בשני לאוין משום לא תשיך לאחיך ומשום נשך כסף אלא ודאי כל היכא דליכא אלא חד לא עביד תרתי אלא א"כ מחולקין הן בשמותיהן דכשני עניני' דמיא וקאי הלאו אכל חדא באפי נפשי'

רבית בכסף מניין פירש"י ז"ל והשתא דשמעינן מלא תשיך בין כסף ובין אוכל אייתרו תרוייהו נשך כסף ונשך אוכל לחייב את הלוה על לאו של רבית על שניהן וקשה לפירושו למאי דמסיק רבינא דבמלוה גופיה ילפינן דבין בכסף בין באוכל עובר בנשך ומרבית מדסמך נשך ומרבית זה לזה אם כן נשך כסף ונשך אוכל דכתיבי בלוה למה לי נילף לוה ממלוה בגזירה שוה מה מלוה לא חלקת בו בין בכסף בין באוכל וכולי לכך נראה כמ"ש התוספות דמנשך כסף לחודא ילפינן רבית כסף ואוכל דנשך קמייתא אכולהו קאי אכסף ואוכל וכל דבר אשר ישך והשתא ניחא דנהי דלא אצטריך ליה משום רבית כסף ואוכל דמצינו למילף להו ממלוה מכל מקום איצטריך ליה משום כל דבר אשר ישך לאשמעינן דבעצים ואבנים נמי עובר בשני לאוין ולא תימא דאינו עובר בשני לאוין אלא בכסף ואוכל בלבד דנשך כל דבר לא כתיב במלוה

דף סא רבינא אמר לא נשך באוכל וכו' תימה מנא ליה לרבינא להוציא את הברייתא מידי פשוטה ולדחוק ולפרש דאלו לא נאמר קאמר ואי משום דסמך נשך ומרבית זה לזה דלמא תנא דברייתא ס"ל דלאו קושיא היא כרבנן דפליגי אדר' יוסי גבי מפני שיבה תקום והדרת פני זקן בפרק קמא דקידושין וי"ל דמכח קושיא דייק הכי דקשיא ליה לרבינא אתנא דברייתא אמאי הפסיק באמצע הענין דהתחיל ודריש רישא דקרא דלא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אוכל והפסיק וקאמר אין לי אלא בלוה במלוה מניין ועו' והדר דריש סיפא דקרא נשך כל דבר אשר ישך ולפי סדר הענין ה"ל למימר תחילה מניין לרבות כל דבר שנאמר נשך כל דבר אשר ישך והדר ה"ל למימר אין לי אלא בלוה במלוה מניין נאמר נשך בלוה כו' דהוה דריש קרא כסדר בלא הפסק והוה קאי ג"ש אכולה מילתא דהשתא משמע דלא קאי גזירה שוה אלא אתרתי דרשי קמייתא לחוד לכך קאמר רבינא דתנא אלו לא נאמר קאמר ומדסמך נשך ומרבית אהדדי יליף והכי פירושא דברייתא אליבא דרבינא את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך הוקשה ליה לתנא בהאי קרא אמאי לא קאמר נמי ואכלך לא תתן במרבית דומיא דאת כספך לא תתן לו נשך ובא התנא כמתרץ ואמר אין לי אלא נשך בכסף וכולי פירש אלו לא נאמר כן לא הוה ידעינן אלא נשך בכסף ורבית באוכל נשך באוכל ורבית בכסף מניין תלמוד לומר נשך אוכל נשך כסף ואכתי אין לי אלא בלוה במלוה מניין והיינו מוכרחין לומר דילפינן מלוה מלוה בנ"ש דנשך נשך לכך כתב רחמנא את כספך לא תתן בנשך ובמרבית לא תתן אכלך סמך הכתוב נשך ומרבית להדדי כדי למילף הני תרתי דרשי מקרא דכתיב גבי מלוה גופיה בלא ג"ש והדר קשיא ליה לתנא אם כן ג"ש למה לי ולכך בא כמתרץ ואמר מנין לרבות כל דבר וכו' פירש דג"ש איצטריך למילף במלוה כל דבר דלא כתיב גביה ואח"כ מפרש ש"ס דברי רבינא וקאמר והא תנא נאמר נאמר קאמר הרי קאמר אלו לא נאמר וכולי אלא גזירה שוה למה לי וכולי כל זה פירושא דברייתא הוא דתנא גופיה קא קשיא ליה אלא ג"ש למה לי כדפריש'

אלא לאו דגזל למה לי לכובש שכר שכיר הקשו התוספות ולוקמיה בגזל גופיה ובגזל עבדים דלא אתי מרבית ואונאה יש לומר דלא קשה מידי משום דנראה לפרש דבכובש שכר שכיר נמי גוזל ומחסר ממון הוא דהא מוקי לה קרא דלא תגזול אכובש שכר שכיר ודלא כפירש רש"י ז"ל שכתב ולא מחסר ליה דהא אין לך חסרון ממון גדול מזה דלא משלם שכרו שחייב לו ולהכי בפ' המקבל עביד צריכותא ואמר דאי כתב עושק דלא מטי לידיה ולא קאמר דלא מיחסר ליה משום דפשיטא דמחסר הוי והשתא קרא דגזל מיותר דאי משום גזל עבדים הא מצינו למילף גזל מרבית ועושק דכי פרכת מה לעושק דטרח רבית יוכיח מה לרבית דחידוש הוא עושק יוכיח וחזר הדין וכו' הצד השוה שבהן דגוזל ומחסר וכו' וא"כ גזל עבדים נמי יכולין למילף במה הצד ואין להקשות כיון דעושק נמי מיחסר ממון הא כי פריך שכר שכי' בהדיא כתיב לא תעשוק שכיר טפי ה"ל למיפרך למה לי קרא בעושק נילף ליה מאונאה ורבי' במה הצד דהא עושק נמי מחסר ממון הוא משום דאיכא למיפרך מה להנך משום דאיתנהו בידים תאמר בעושק דלא מטי לידיה. עוד כתבו התוס' דהא דקרקע אינה נגזלת אינו מן המקרא וכו' אבל עבדים אע"ג דהוקשו לקרקעות יעבור בלא תגזול לכאורה משמע מדבריהם דהגוזל קרקע אינו עובר בלא תגזול כדפירש"י ז"ל גבי לא תסיג גבול רעך והלא כבר נאמר לא תגזל למד על העוקר תחום חבירו שעובר בשני לאוין משום לא תגזול ומשום לא תסיג וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות גניבה והא דאמרינן קרקע אינה נגזלת היינו שאם גזל שדה ושטפה נהר אומר לו הרי שלך לפניך כדאיתא בפ' הגוזל בתרא לאפוקי גזל פרה והוקירה או טלית ונפסדה משלם כשעת הגזילה מיהו יש לדחות ולומר דסבירא ליה דגזל קרקע נהי דעובר באיסור דלא תגזול כיון דמחסר ממון הוא מ"מ גופיה דקרא דלא הגזול לא מיתוקמא אגזל קרקע כיון דאינה נגזלת אבל אין הלשון משמע כן מדכתבו אבל עבדים אע"ג דהוקשו לקרקעות יעבור בלא תגזול משמע דבקרקע אינו עובר

אלא לאו דגזל למה לי לכובש שכר שכיר לאו דמפקינן קרא מגזל ממש ומוקמינן ליה בעושק באם אינו ענין דודאי קרא בכל מיני גזל איירי אלא דלא איצטריך ליה אלא בעושק ותדע דהא בפ' שלוח הקן קאמר דגזל לאו הניתק לעשה הוא והיינו מדכתיב והשיב את הגזלה והך קרא דוהשיב את הגזלה על כרחך בגזל ממש איירי דאי בעשק הא כתיב התם בהדיא או את העשק אשר עשק

לא תגנובו על מנת למקט וכו' נראה דממשמעותא דקרא ילפינן דאיירי בגונב על מנת למקט או לשלם תשלומי כפל מדכתיב לא תגנובו בלשון רבים לפי שהרוצה לגנוב על מנת למקט או לשלם כפל דרכו לגלות הדבר תחילה לחבירו שיהא עד בדבר שאין כוונתו לשם גניבה גמורה אלא על מנת למקט כי חושש שמא יוודע הדבר לבעל החפץ ויחשדנו בגנב גמור והיינו דקאמר לא תגנבו לשון רבים דאזהר רחמנא לתרווייהו לגנב עצמו וגם לחבירו היודע בדבר ואינו מגלה לבעל החפץ

אני הוא שהבחנתי במצרים בין טיפה של בכור ואם תאמר מה ענין הבחנות הללו להדדי וי"ל דהכי קאמר אני הוא שהבחנתי במצרים על דבר הרמאות שעשאו המצריות לבעליהן שהיו מזנות ותולות בבעליהן כדפירש"י ז"ל גבי כי אין בית אשר אין שם מת שהמצריות היו מזנות מרווקים ותולות בבעליהן והיה כל אחד בכור לאביו והיה הקב"ה מבחין ברמאותיהן ודקדק בין טיפה של בכור וכו' כך הוא מבחין מי שמרמה בני אדם באלו ולפי זה תולה קלא אילן דקאמר במוכר תכלת איירי שמרמה בני אדם כמ"ש הרא"ש ז"ל והשתא ניחא הא דנקט אני הוא שהבחנתי בין טיפה של בכור ולא קאמר אני הוא שהבחנתי בין בכור לאינו בכור לפי שיש בכור לאם פטר רחם ויש בכור לאב ראשית אונו ובמצרים נלקו שניהם שנאמר ויך כל בכור בארץ מצרים ראשית אונם באהלי חם ובכור פטר רחם לא הוצרך הבחנה שאם היה לאשה אחת ארבעה וחמשה בנים הכל ידעו שהגדול שבהן הוא בכור פטר רחם אבל בכור ראשית אונו הוצרך הבחנה דכיון שהיו מזנות מרווקים נמצא שלפעמים השני היה בכור מרווק והשלישי לא היה בכור הרביעי היה בכור והחמישי לא היה בכור והוצרך הקב"ה להבחין איזהו בא מטיפה של בכור דהיינו ראשית אונו ואיזהו מטיפה שאינה של בכור לכך קאמר אני הוא שהבחנתי בין טיפה של בכור

דף סב וחי אחיך עמך חייך קודמין תימה דבפ"ק דקידושין תניא כי טוב לו עמך עמך במאכל עמך במשתה שלא תהא אתה אוכל פת נקייה והוא פת קיבר אתה ישן על גבי מוכין והוא על גבי תבן מכאן אמרו הקונה עבד עברי כאלו קונה אדון לעצמו והקשו התוס' שם מאי אדון די לו להיות כאדונו וכתבו דאיתא בירושלמי דפעמים אין לו אלא כר אחד אם שוכב עליו בעצמו אינו מקיים כי טוב לו עמך ואם אינו שוכב עליו וגם אינו מוסרו לעבדו זו היא מדת סדום נמצא שעל כרחו צריך למסור לעבדו והיינו אדון לעצמו וקשה כיון דדרשינן הכא וחי אחיך עמך חייך קודמין אף על גב דכתיב עמך אם כן התם נמי נימא הכי דאף על גב דכתיב עמך חייו מיהא קודמין נמצא כשאין לו אלא כר אחד רבו קודם ויש לומר דהכא שאני דאי לאו דכתיב עמך הוה מסתבר למימר דשניהן שוין כדדריש בן פטורא הלכך השתא דכתיב עמך על כרחך אתי קרא לאפוקי מסברא לאשמעינן דחייך קודמין אבל התם ליכא שום ייתורא למילף מיניה דחייך קודמין דאי משום דכתיב עמך הא איצטריך ליה דאי לאו דכתיב עמך הוה אמינא שהאדון רשאי לאכול פת נקייה והעבד פת קיבר כדמשמע התם לכך כתיב עמך לאשמעינן דשניהן שוין

וחי אחיך עמך חייך קודמין ואם תאמר ואמאי נכתב הך קרא גבי רבית כיון דדרשינן מיניה מילתא בעלמא ויש לומר דגבי רבית גופיה איצטרך לאשמעינן דחייך קודמין משום דמצות עשה הוא להלות מעות לעני דכתיב אם כסף תלוה ואמרו חכמים דהאי אם חובה הוא וברישא דהאי קרא דרבית נמי כתיב וכי ימוך אחיך ומטה ידו והחזקת בו משמע דהזהיר הכתוב להחזיק יד עני להלותו דלכך הזהיר בתר הכי אל תקח מאתו נשך ותרבית וחי אחיך ולהכי איצטריך למיכתב עמך דלא תימא מי יוכל לעמוד בזה דזמנין אין לו לאדם מעות אלא כדי חייו או פחות וא"כ מה יעשה כשיבא עני ללות ממנו אם לא ילונו עובר בעשה ואם ילונו בחנם ימות הוא עצמו ברעב לכך כתיב עמך לומר חייך קודמין לאשמעינן דלא אזהר רחמנא להלוות אלא למי שהוא עשיר שאם ילוה לעני ישאר לו די ספוקו אבל מי שאין לו אלא כדי חייו לא דחייך קודמין ושמא להכי כתיב אם כסף תלוה אע"ג דחובה הוא דלפעמים אינו מוזהר כגון שאין לו אלא כדי חייו

וחי אחיך עמך וכו' ורבי אלעזר סבירא ליה דאף על גב דבעינן קרא להכי מכל מקום מדכתב לן הך קרא גבי רבית ילפינן מיניה נמי אהדר ליה כי היכי דניחי

גזלנין מאי אע"פ שגבו איכא אין לפרש דמלשון שגבו פריך כדמשמע פשטא דשמעתא דא"כ מאי קאמר ואי לא גזול הא אכתי הקושיא במקומה עומדת דבין בגזול בין בלא גזול לא ניחא האי לישנא דשגבו לכך נראה דמלשון אע"פ פריך דבשלמא גבי מלוה ברבית ניחא לישנא דאף על פי דאתי לאשמעינן דמי שהלוה כבר ברבית לא מיבעי שלא יגבנו אלא אפי' אם כבר גבה אותו יחזירנה אבל גבי גזלנין לא שייך למימר הכי ומה נפשך אי גזל כבר הרי גזל וא"כ מאי אע"פ דקאמר ואי לא גזל עדיין והשתא ניחא לישנא דאע"פ דהכי קאמר לא מיבעיא שלא יגזול אלא אפי' אם גזל כבר יחזירנו אם כן קשה גזלנין קרית להו דכל כמה דלא גזל לא שייך למימר הגזלנין דלא שייך לקרותו גזלן עד אחר שגזל

ואי לא גזול גזלינן קרית להו וא"ת למאי דס"ד טפי ה"ל למיפרך גזלנין למאי תננהו פשיטא דמחזירין ויש לומר דסתמא דש"ס פריך הכי ולא המקשה וסתמא דש"ס ידע שפיר דמחזירין לצאת ידי שמים קאמר כדמסיק בהגוזל וס"ד דלכך תני נמי גזלנין לאשמעינן דמחזירין לצאת ידי שמים אף על גב דאין מקבלין מהן לאחר התקנה כדאמר בהגוזל ומה שהקשו התו' דלמא אף על פי שגבו