תורת חיים חלק ב רלז

דף נח רבי יוחנן אמר הא מני רבי שמעון היא תימא מאי קסלקא דעתך דרבי יוחנן וכי לא ידע דאיכא לאקשויי משנתרמת התרומה דאינו חייב באחריותן מאי איכא למימר דהא קתני נשבעין לגזברין ויש לומר דבירושלמי דשקלים פריך למאן דאמר רבי שמעון היא גזברין מאי עבידתייהו ומשני נשבעין לבני העיר במעמד גזברין כי היכי דלא נחשדינהו אי נמי דלא נשוו להו פושעי' שאפי' קבלו עליהן בני העיר לשלמן אין הקדש יוצא בלא שבועה

בה' וכחש בעמיתו וכחש דהוה מצי למיכתב נפש כי תחטא ומעלה מעל וכחש בפקדון וגומר בה' ובעמיתו למה לי לכך דרשינן בה' וכחש בעמיתו וכחש

עד כדי דמיהן נראה דלא קאי אלא בהמה ומרגלית אבל ספר תורה הא אמר בהדיא דאין קץ לדמיה ועוד דטעמא דעד כדי דמיהן נראה משום דכיון שאדם רוצה לזווגן דומה בעיניו כאלו קונה עתה בדמים הללו שני השוורים או שתי המרגליות כיון דשור אחד לבדו לאו כלום הוא לחרישה וכן מרגלית אחת וטעמא דזיווג לא שייך בספר תורה

אף המוכר סוס וסייף לעיל כתבו התוספות דהא דתנן הקרקעות אין להן אונאה עד פלגא קאמר ומייתי ראיה מדנקט רבי יהודה אף המוכר וקשה דאם כן אמאי נקט רבי יהודה בן בתירא לישנא דא' דהנך ודאי אין להן אונאה כלל קאמר כיון דטעמא משום חיי נפש וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו

אם היה גר ובא ללמוד תורה קמיית' נמי הוה מצי למינק' בגר שלא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים ולא יאמר לו זכור מעשי. אבותיך אלא דרבות' נקט דלא מיבעיא גר דלא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים כיון דמעיקרא עכו"ם גמור הוה אית ליה זילותא רבה אם אומר לו כן אלא אפילו לבעל תשובה דלית ליה זילותא כולי האי דמעיקרא נמי ישראל מיהא הוה אפי' הכי לא יאמר לו כן ולא מיבעיא לגר עצמו שלא יאמר לו זכו' מעשה אבותיך כיון דאביו עכו"ם הוה אית ליה זילותא טפי אלא אפילו לבן גרים דאביו גר הוה אלא דאבי אביו או אבי אבי אביו עכו"ם הוה דלית ליה זילותא כולי האי אפי' הכי לא יאמר לו כן. ואם תאמר מתניתין דמייתי ראיה לבן גרים מקרא דוגר לא תונה מנא ליה דלמא גר דוקא קאמר קרא דאית ליה זילותא טפי ונראה דאכולה מתניתין קאי ולא מייתי ראיה אלא אהא דקתני רישא דיש אונאה בדברי' דקרא דוגר לא תונה משמע דבאונאת דברים מיירי ולא בממון מדכתיב בתריה ולא תלחצנו דאיירי בממון וכן משמע לקמן בסו' שמעתין

כל היורדין עולין כתבו התוספות שעולין מיד ואין אור של גיהנם שולט בהן וא"ת אם כן למה יורדין וי"ל לטבול הנשמה ולטהרה מחלודת העונות שכל חטא עושה חלודה וכתם בנשמה ואינה יכולה, לשוב למקומה עד שתתלבן תחילה בגיהנם כמ"ש הזוהר פרש' ויקהל מההוא זומא דחיות אתעביד נהר דינור ונשמעתין אסתתין בההוא נהרא וסלקין לקורבנא ולא מתוקדן אלא אסתחיין ת"ח מסלמנדרא דעבדין מיניה לבושא ומגו דאיהו מנורא לא אסתחייה ההוא לבושא אלא בנורא אשה אכיל זוהמא דכיה ואסתחי הכי נמי נשמתא דנור דאתנטלת מגו כורסייא קדישא דכתיב ביה כרסייה שביבין דנור בזמנא דבעיא נאסתחיי' מההוא זוהמא דבה אתעבר בנור' ואסתחייא ונורא אכלה כל ההיא זוהמא די בנשמת' ונשמתא אתלבנת ואי תימא אי הכי עונשא לית ליה לנשמתא בהאי תא חזי וי לנשמתא וכו' ובפרק עושין פסין מפורש באריכות

דף נט נוח לו לאדם שיבא על ספק אשת איש ואם תאמר אפילו בא על ודאי אשת איש נמי טוב ממלבין מדקאמר דוד הבא על אשת איש מיתתו בחנק ויש לו חלק לעולם הבא אבל מלבין כו' כמ"ש התוס' ויש לומר דהבא על אשת איש אין לו חלק לעולם הבא אא"כ נידון במיתתו הכתוב' בתורה על פי סנהדרין ומתודה תחילה דאז מיתתו מכפרת כדתנן בפרק נגמר הדין היה רחוק מבית הסקילה כעשר אמות אומר לו התודה וכו' שכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא וכו' עד אמור תהא מיתתי כפרה כו' ומהאי טעמא כעס דוד כשהרגו לאבשלום לפי שרצה לדונו בסנהדרין במיתה הכתובה בו כדי שיהא לו חלק לעולם הבא ורבי יוחנן בזמנו איירי שכבר בטלו ארבע מיתות בית דין והבא על ודאי אשת איש אין לו חלק לעולם הבא כיון שאין דנין אותו אבל ספק אשת איש יליף שפיר מדוד דיש לו חלק לעולם הבא ועדיף ממלבין שהרי דוד לא נידון על כך ואפילו הכי השי' דמיתתו בחנק ויש לו חלק לעולם הבא אלמא סבר דספק אשת איש לא גרע מודאי וכיון דבודאי יש לו חלק לעולם הבא כשנידון ספק נמי כיון דלא חייבו רחמנא מיתה לכפר עונו יש לו חלק אף ע"ג שאינו נידון ולפי מה שפירש' הא דקאמר לעיל חוץ משלשה שיורדין ואינן עולין יש לפרש דאין עולין לעולם ואיירי שבא על אשת איש ולש נידון במיתתו והכא איירי כשנידון כדפי'

כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה לאו שאין התפילות נכנסות כלל דרך השערים כיון שהן סגורות חלילה לומר כן דודאי הן נכנסות אלא שצריך האדם לאפושי ברחמי הרבה ולכוין דעתו בכל לבו עד שיפתחו השערים ואינו נענה מיד כשמתפלל אלא כאדם הדופק על שער הבית ואין פותרין לו מיד עד שהוא דופק בכל כחו וכדאמרינן בפרק מרובה דלת הננעלת לא במהרה תפתח אבל שערי אונאה פתוחין הן והצועק על אונאת דברים נענה מיד כדבר שנאמר עוד הם מדברים ואני אשמע וכן משמע בעובדא דרבי אליעזר בסמוך דקאמר אשכחתיה דנפל על אגפיה אמרה ליה קום קטלי לאח אדהכי נפק שיפורא כו' מדקאמר אדהכי משמע דמיד חוץ כדי דבור יצתה נשמתו של ר"ג והיינו לפי ששערי אונאה פתוחין לכך נענה מיד כשנפל על אפיה. ונראה דהיינו דנקט נפק שיפורא ולא קאמר אדהכי שכיב ר"ג לאשמעינן כי בעוד שהיתה מדברת אליו שמעו הקול שמת ר"ג שכל כך מיד נענה וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ד מהלכות מכירה שכתב וכל הצועק מאונאת דברים נענה מיד שנ' כי אני ה' וכן משמע קצת לעיל דקאמר שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה פי' הפורענות ממהרת לבא כיון דגם שערי דמעות פתוחין הן ונכנסים מיד

הכל נפרע בידי שליח חוץ מאונאה משמע דפורעניות ע"י הקב"ה בעצמו קשה טפי מע"י שליח וקשה דבפרק חלק תניא ופרעה שחירף בעצמו נפרע הקב"ה בעצמו סנחריב שחירף ע"י שליח נפרע ע"י שליח ופירש"י ז"ל שם בעצמו לא היה בזוי כל כך לכך הקב"ה פרע בעצמו ולא מתביי' כל כך דאינו דומה מתבייש מן הגדול כו' משמע דעל ידי שליח גרע טפי ואי משום דהבושת מרובה מכל מקום על ידי הקב"ה העונש יותר מרובה ועוד דעונש פרעה וסנחריב מיתה היה ולאו בבשת תליא מלתא ועוד דבאגדה דרש והכיתי כל בכור אני ולא מלאך ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ולא השליח משמע דעונש פרעה כיון דע"י הקדוש ברוך הוא היה העונש קשה טפי לכך נראה דהכי קאמר פרעה שהעיז פניו וחירף בעצמו לכך ענשו מרובה שנפרע ממנו הקדוש ברוך הוא בעצמו סנחריב שלא העיז פניו ולא חטא אלא ע"י שליח נפרע ע"י שליח

שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו וכי האי גונא איתא ביבמות השרוי בלא אשה שרוי בלא ברכה שנאמר להניח ברכה אל ביתך והטעם נראה כמו שכתב הזוהר פ' בראשית וזה לשונו תא חזי בזמנא דבר נש הוא בביתיה עיקרא דביתה ביתהו בגין דשכניתא לא אתעדי מן ביתא בגין ביתהו כמה דתנינן ויביאה יצחק האהלה שרה אמו דשרגא אתדלקת מ"ט בגין דשכינתא אתא לביתא רזא דמלה אימא עלאה לא אשתכחא לגביה דכורה אלא בזמנא דאתקנת ביתא ואתחברו דכר ונוקבא כדין אימא עלאה אריקת ברכאן לברכה לון בגוונא דא אימא תתאה וכו'. ונראה דהיינו הא דאיתא בספ"ג שאכלו עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכת המזון וחד מנייהו הא דמשגרו לאינשי ביתו במתנה ומפרש התם כי היכי דתתברך דביתהו ואחז"ל איה שרה אשתך דלכך שאלו לשגר לה כוס של ברכה הטעם נראה דדוקא אשתו של אדם מסוגלת לכוס של ברכה לפי שהמבר' ברכת המזון על הכוס הוא מושך שפע ברכה העליונה מלמעלה למטה ומתברך כמו שהאריך בזוהר ריש פר' עקב נמצא דכוס של ברכת המזון כוס ישועות הוא ומלא שפע ברכה עליונה ועל ידו הברכה שרויה בביתו לכך נכון לשגרו במתנה לאשתו כדי שתתברך ממנו דכיון דהאשה עיקרא דביתא ואין הברכה מצויה בבית אלא בשבילה נמצא כשהיא שותה כוס של ברכה ומתברך הבית ממנה תוספת ברכה בשפע רב כדאשכחן בברכת כהנים דכתיב בהו ואני אברכם שהקב"ה מברך לכהנים תחילה ועל ידי כן נמשך הברכה בשפע מן הכהנים על ישראל וכתיב ואברכה מברכך שהוא יתברך מברך תחילה להמברך מהטעם שפירש'. וכן משמע שם בספ"ג שאכלו דקאמר ליה רב נחמן לעולא לישדר מר כסא דברכתא לילתא ואמר ליה הכי אמר רבי יוחנן פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש שנאמר וברך פרי בטנך פרי בטנה לא נאמר וכו' משמע דהא בהא תליא דעולא סבר דברכת הבית לאו באשה תליא אלא באיש ולהכי לא בעי לשדורי לה כסא דברכתא לילתא אבל למ"ד משגרו לאנשי ביתו ס"ל דאין הברכה מצויה בביתו של אדם אלא בשביל אשתו כדאמרינן הכא ולכך משגר לה כוס של ברכה כדי שתתברך ממנו ותשפיע תוספת ברכה בביתה

אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח לכאורה תימה אמאי הוכיח דבריו דוקא מן החרוב ואמת המים וכותלי בית המדרש ונראה לפרש דכי היכי שנזדמן לו לרבי שמעון בן יוחאי ורבי אליעזר בנו מערה ללמוד בה בבית המדרש ואיברו להו חרובא ועינא דמיא להתפרנס מהן כך היו רגילין לבנות בית המדרש ולנטוע חרובא ולתקן אמת המים להתפרנס מהן אותן התלמידים דדחיקא להו מלתא וישבו בבית המדרש תמיד כרשב"י ובנו ובא ר' אליעזר להוכיח שהלכה כמותו ודבריהם בטלים לגביה אף על גב שהן מרובין לכך אמר אם אמת שהלכה כמותי ודבריכם בטלים לנגדי יתבטל מקום וועד מדרש שלכם והתחיל בחרוב שהיה לצורך בית המדרש כדפי' ואמר חרוב זה יוכיח שיהא נעקר מכאן ואמרו לו אין מביאין ראיה החרוב פי' אין זה ראיה דאף על גב שנעקר ארבע מאות אמה אכתי יכולין התלמידים ללכת שמה ולהתפרנס ממנו אי נמי אפשר לנו לפרנס התלמידים בלא החרוב ואין וועד המדרש יתבטל על ידי כך חזר ואמר אמת המים יוכיח שיחזרו לאחוריהם ולא יהיה מים לתלמידים לשתות ויתבטל המדרש אמרו אין מביאין ראיה כדפי' גבי חרוב. חזר ואמר כותלי בית המדרש יוכיחו שיפלו ולא יהיה מקום לתלמידים להתוועד שמה לכך גער בהם רבי יהושע שאם נפלו כדברי רבי אליעזר לא היה באמת מקום מדרש לתלמידים ללמוד בו והיה מדרש זה בטל וכיון שזלזל רבי אליעזר בכבודן בהוכחות הללו לכך נמנו עליו עתה וברכוהו שהמזלזל תלמיד חכם חייב נידוי

לקה העולם שליש בזיתים שליש בחטים וכו' הטעם שלקה העולם שליש דוקא נראה משום דאין העולם מתקיים בפחות משלשה צדיקים עמודי עולם אי נמי בשני צדיקים והקדוש ברוך הוא צדיקו של עולם מצטרף עמהן דאין שום דבר יכול לעמוד בבציר מתלתא כרעי אומן העושה מטה כסא ושלחן ומנורה בבציר מתלתא כרעי לא עביד להו ולכך אמרו על שלשה דברים העולם עומד והעולם קיים דלא סגי להו בפחות ובזה ניחא הא דאיתא במדרש איכה רבה בשעה שקם רבי יוחנן קדם רבי צדוק אמר ליה קדם הדין סבא צותרא את קאים אמר ליה חייך אלו הוה עוד חדא דכוותיה כו' לא יכולית לחץ וטעמא כדפי' דאלו הוו בירושלים שני עמודי עולם כרבי צדוק היה הקדוש ברוך הוא מצטרף עמהן והוו להו תלתא ואז היתה מתקיימת. ובפרק במה מדליקין דאמר ליה רבי שמעון לרבי אליעזר דיו לעולם אני ואתה טעמא נמי כדפי' דאז הוו להו תלתא על ידי צירופו יתברך. ובזה ניחא בסדום שלא בקש אברהם על פחות מעשרה משום דפשטא דקרא משמע שבכל פעם היה מבקש על כל חמשה המקומות וכ"כ הרמב"ם ז"ל נמצא דבעשרה יגיעו לכל עיר שנים והקדוש ברוך הוא צדיקו של עולם יצטרף לכל אחת והוו להו תלתא בכל עיר ואז היה אפשר להן להתקיים. ורבי אליעזר הגדול נמי היה אחד משלשה הצדיקים שהעולם עומד עליהם נמצא ששליש העולם היה מתקיים על ידו לכך כשברכוהו ופגעו בכבודו נענשו ולקה העולם שליש דהיינו כפי חלקו שהיה מתקיימת על ידו אי נמי ה"ק לקה העולם שליש העולם בזיתים ושליש העולם בחטים וכו'

כל מקום שנתן בו רבי אליעזר עיניו נשרף בכמה דוכתי אשכחן שהיה כח ביד החכמים הגדולים לענוש בראות עיניהם כרבי שמעון בן יוחאי בפרק במה מדליקין ורבי יוחנן בפרק חלק דיהבו בהו עינייהו ונענשו גל של עצמות טעמא דמלתא נראה משום דשורייני דעינא בלבא תליין אשר משכן הנשמה בקרבו ונשמת צדיק גמור יחיד בדורו כרבי אליעזר וחבריו דבוקה בו ית' אפי' בחייו כמו שכתוב ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כי על כן השפע יורד מאתו יתברך על נשמתו תמיד לא יפרד עולמית וזה סוד הנביאים שהיו גוזרים ומתחדשים בדבריהם אותות ומופתים כי על ידי צינור השפע היורד מאתו יתברך עליהם תמיד היתה פיהם ומאמרם כמאמרו של הקדוש ברוך הוא כאלו הוא הגוזר ומקיים וזה טעם חטאו של משה שהוצרך להכות על הסלע פעמים לפי שע"י כעסו שכעס עליהם ואמר שמעו נא המורים נפסק צינור השפע שהיה יורד עליו תמיד מאתו ית' ונחשב פעולתו אז פעולת עצמו לא פעולתו יתברך על כן לא יצאו מים בהכאה ראשונה וכאשר הרגיש בדבר מיד הסיר כעסו מלבו והבין לבבו כבראשונה ונחה עליו רוח ה' שפע צינורו כבתחילה לכך בהכאה שנייה יצאו מים רבים כי אז פעולת יתברך היתה זאת וכיון דלבו של רבי אליעזר וחבריו היה דבוק בו ית' ושורייני דעינא בלבא תליא לכך היה כח זה בידם לחדש אות ומופת בעיניהם לענש ולשרוף בכל מקום שנתנו עיניהם כי מאת ה' היתה זאת כאלו הוא יתברך נותן עיניו גוזר ומקיים

דף ס ואין צריך לומר חדשים בישנים פירש"י ז"ל אבל ישנים בחדשים שפיר דמי וזה תימה דבתוספתא קתני בהדיא אין מערבין פירות בפירות ואפילו חדשים בחדשים וישנים בישנים ואין צריך לומר חדשים בישנים ישנים בחדשים. ועוד דגריס בברייתא אין צריך לומר חדשים מארבע וישנות משלש דאין מערבין וכולי משמע דאין מערבין חדשות בישנות קאמר וקשה דא"כ מאי קאמר מפני שאדם רוצה ליישנן אדרבא כיון דלוקח רוצה ליישנן חדשות עדיפי ליה ומה שפירש"י ז"ל דקאי אעילוי דמיהן של חדשות זהו דוחק לכך נראה דישנות בחדשות נמי אסור לערב כדקתני בתוספתא והטעם מפני שהלוקח רוצה לישנן והכי גרסינן בברייתא אין צ"ל חדשות משלש וישנו' מארבע פי' וקא מזבן חדשות דאין מערבין אלא אפי' חדשות מארבע וישנות משלש אין מערבין מפני שרוצה לישנן וכן גריס רב אלפס ז"ל וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל ואי גרסי' במתני' ואין צ"ל ישנים בחדשים ניחא טפי וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל: איזהו נשך פרק חמישי

המלוה סלע בחמשה דינרין סאתים חטין בשלש נקט הנך תרתי משום דכתיבי בקרא נשך כסף נשך אוכל אע"ג דכתיב נמי נשך כל דבר מ"מ הנך תרתי כתיבי בהדיא

ולמה חלקן הכתוב לעבור עליו בשני לאוין כתבו התוספות ואם תאמר למה שנה בלשון לכתוב כספך לא תתן בנשך ובנשך לא תתן אכלך וי"ל כיון שהוצרך שני לאוין וכו' וטפי נראה דאיצטריך לשנות הלשון דהא דעובר אשני לאוין נפקא לן מדסמך נשך ומרבית זה לזה כדאמר בסמוך דנשך ומרבית