תורת חיים חלק ב רלו

שתי כסף כו' איצטריכא ליה דאי לאו דתני הך מילתא לא הוה מצי למיתני הכא הא דחמש פרוטות הן

אין אונאה לפרוטות לכאורה תימא כיון דבכל מקום שוה פרוטה ממונא הוא מאי שנא אונאה דלא הוי אונאה בפרוטה. עוד תימה אין אונאה לפרוטות אמאי נקט לשון רבים אין אונאה לפרוטה מיבעיא ליה ועוד אין אונאה לפרוטות אין אונאה בפרוטות הוה ליה למימר. ועוד מנא ליה למידק דאין אונאה לפרוטות דלמא הא דלא תנא אונאה משום דתנ' ליה גזל כדאמר בסמוך אישיבת הדיינין ונראה לפרש דאונאה לא דמי לגזל דשיעור אונאה לאו בסך האונאה תליא אלא בשיעור המקח או המעות שאם הוא פחות משתות למקח אפי' נתאנה במאה סלעים א"צ להחזיר דהכי קים להו דמחיל איניש בפחות משתות לגבי המקח ואם הוא שתות למקח אפילו לא נתאנה אלא דינר אחד צריך להחזיר דכל שהוא שתות לגבי מקח לא מחיל איניש וכיון דמתניתין לא קתני האונאה בפרוטה ס"ל לרב כהנא דאין אונאה בפרוטה דאף על גב דממונא הוא אונאה שאני דלאו בממונא תליא מלתא דהא זימנין אפי' ק' סלעים לא הוו אונאה אלא בשתות למקח תליא מילתא הלכך מקח חשוב בעינן ולהכי היכא דשתות למקח לא הוי אלא פרוטה לאו אונאה היא כיון דלאו מקח חשוב הוא דאינו בכלל דינרין ומעות ואיסורין אלא בכלל פרוטות דהיינו ו' פרוטות ובמקח כל דהו כי האי סבירא ליה דעביד איניש דמחיל אפילו בשתות והיינו דקאמר אין אונאה לפרוטות כלו' למקח כל דהו שהוא בכלל פרוטות אע"ג דנתאנה בפרוטה דממונא כיון דאין המקח חשוב אין בו דין אונאה

הנך איצטריכא ליה גזל הגוזל מחבירו וכו' נראה דלהכי נקט בתרוייהו לישנא דמתניתין ולא קאמר גזל אם נשבע לו יוליכנו כו' אבידה אע"ג דזל לא שמעינן דמתניתין גופא הכי משמע מדלא קתני הגוזל מחבירו שוה חייב להשיב וקתני ונשבע לו יוליכנו משמע דלהכי איצטריך ליה וגבי אבידה נמי מדלא קתני המוציא אבדה שוה פרוטה חייב להשיב וקתני חייב להכריז משמע דאתי לאשמעינן אע"ג דזל לפי שזמן הכרזה נמשך יותר משלש רגלים כדאיתא בפרק אלו מציאות ובמשך הזמן השער עביד להשתנות ליוקר או לזול ואפילו הכי חייב להכריז

הפודה את הקדישו מוסיף חומש פירש"י ז"ל ולא של אחרים המקדיש כתיב אף על גב דלעיל יליף מיניה המקדיש ולא המתפיס שמא יש לומר דתרתי כתיבי ואם המקדיש יגאל את ביתו ואם גאל יגאל את השדה המקדיש אותו

דף נו מדוחק אין שלא מדוחק לא פירש"י ז"ל וגבי דמאי קתני מחללין אלמא לרבי מאיר לא עשו בו חיזוק נראה דפירושו נכון הוא ומה שהקשו התוספות דמכמה מקומות הוה מצי לאתויי דמצינו דמאי קל מודאי דתנן הדמאי אין לו חומש ואין לו ביעור כו' והיינו רישא דמתניתין דמחללין אותו כסף על כסף דמייתי הכא יש לומר דלא קשה מידי דבירושלמי איכא דמוקי מתניתין דהדמאי אין לו חומש אפי' באוכל תרומת מעשר של דמאי ופליג אמתניתין דהכא דמתניתין דהכא כרבי מאיר ומתניתין דהתם כרבנן דפליגי עליה וסבירא להו דלא עשו חיזוק אע"ג דבסיפא קתני דברי רבי מאיר יש לומר דדברי רבי מאיר לא קאי אלא אהא דקתני ומחללין אותו כסף על כסף וכו' דמילתא אחריתי היא אבל רישא דקתני הדמאי אין לו חומש ואין לו ביעור ונאכל לאונן כו' לאו מדברי רבי מאיר הוא אלא רבנן היא וכן כתב רבינו שמשון ז"ל במסכת דמאי והכי איתא בירושלמי רבי אומר אין המשנה הזו יוצאה ידי תרומת מעשר של דמאי מהו כדון תמן רבי מאיר הכא רבנן מתניתין דהכא דקתני ומעשר שני מוסיף חומש ולא קתני של דמאי כדתני גבי האוכל תרומת מעשר אין ראיה דשמא ארישא סמוך דכיון דקתני דשוין הן לענין אכילת תרומת מעשר שמעינן נמי דשוין לענין פדיון מעשר שני. ועוד כיון דלא קתני לה בהדיא אלא מדיוקא שמעינן לה ניחא ליה טפי לאותובי ממתניתין דדמאי ודמעשר שני דקתני בהדיא דדמאי קילא מודאי. ומה שהקשה עוד והלא עדיפא הוה מצי למיפרך דכסף על כסף אסור בודאי אפילו מדוחק ובדמאי שרי יש לומר כמו שכתבו התוספות ריש פרקין דעל כרחך מה שמחלל כסף על כסף הוא מפני שהראשונים אינם חריפים להוציאן בירושלים כמו השניים ולכך מותר לחלל כסף על כסף דהוי דרך חילול אבל ההיא דסלע של מעשר שני ושל חולין שנתערבו בשוין איירי כיון שאינו מכירה אף על גב דקתני ובורר את היפה היינו יפה במשקל וכן כתבו התוספות לעיל בהדיא דבשוין איירי ולכך אין מחללין זה על זה דלא הוי דרך חילול אבל מכסף על נחושת פריך שפיר דכסף חשיב וחריף טפי מנחשת ואפילו הכי קתני מחללין בדמאי והרמב"ם ז"ל בפירש המשנה דדמאי כתב בהדיא דמחללין כסף על כסף אפי' בודאי ולעיל נמי אמרינן הכסף כסף ריבה ואפי' כסף שני וצריך לומר כדפרישית דאיירי שהשני חריף טפי וכן כתב ר"ש ז"ל במסכת דמאי

הלוקח מן הפלטר פירש רש"י ז"ל פלטר הוא לענין ככרות כסיטון לענין תבואה לוקח ככרות הרבה ומוכר לחנונים ולנחתומים ובירושלמי דהך מתני' משמע איפכא דאדרבה הנחתום מוכר לפלטר דאיתא התם רבי מאיר אומר נחתום עושה דפוס אחד ופלטר משתמש בכמה נחתומין רבי יהודה אומר נחתום עושה כמה דפוסין ופלטר משתמש בנחתום אחד וכן כתבו הרמב"ם ז"ל ור"ש בפירש המשנה וכן כתב הערוך בערך דפוס וכן משמע ממה שכתבו התוספות ומנהג דנחתו' מחד גברא זבין ולוקח פעמים שני מיני תבואות

מתיב רבינא הלוקח מן הנחתום תימה וכי לא ידע סיפא דמתניתין דרבי מאיר אוסר בפלטר ועל כרחך צריך לחלק דפלטר מתרי תלתא גברי זבין ונחתום מחד גברא זבין כדמסיק מיהו התוספות כתבו דפריך מכח דמקיל רבי מאיר מדרבנן אבל לפירש רש"י ז"ל קשה ולפירש התוספות נמי דוחק דלא מייתי הכ' מלתא דרבי יהודה כלל ויש לומר דרבינא סבר דלרבי מאיר כשהן מדפוס אחד דליכא ריעותא בין נחתום בין פלטר מסתמא מחד גברא זבני אלא כשהן משני דפוסים כיון דאיכא ריעותא חיישינן שמא מתרי תלתא גברי זבן הלכך בפלט' אוסר דאיכא למיחש תרתי שמא משני נחתומין לקח ואם תמצא לומר מנחתום אחד שמא הנחתום עצמו מתרי גברי זבין רעה וטובה ולכך הן משני דפוסין דרוב מוכרין אין תבואותיהן דומות זו לזו אבל חד גברא לא שכיח למכור שני מיני תבואות אבל בנחתום מתיר כיון דליכא למיחש אלא חדא וקא מותיב רבינא מרישא דמתיר רבי מאיר אע"ג דאכתי איכא ספיקא דלמא נחתום מתרי גברי זבין ואתי לאפרושי מן החיוב על הפטור וכו' אלמא לא עשו חיזוק וקאמר אביי אדמותיב מנחתום לסייע מפלטר דאף על גב דאיכא למיחש תרתי מ"מ ספיקא מיהא הוי דאיכא למימר מחד נחתום זבין ונחתום נמי מחד גברא זבין שני מיני תבואות א"נ כדפירש"י ז"ל דיש אדם אחד עושה כמה דפוסין חלוקים וא"כ ש"מ דעשו חיזוק אלא מאי אית לך למימר בפלטר ליכא ספיקא כלל דהכי אורחיה דזבין מתרי תלתא גבי וכשהן מדפוס אחד דמותר משום דאז על כרחך לא עבוד כי אורחיה דהא אין דפוס שני נחתומין דומין זה לזה נחתום נמי אורחיה דזבין מחד גברא דוקא וליכא ספיקא כלל על גב שהן משני דפוסין

ולמאי דמותיב רב ששת ורב יוסף שפיר משני ליה פי' אע"ג דלכאורה לאו שפיר משני ליה דאיכא למימר דרבי מאיר אינו מחלק בין פדיון לאכילה וטעמיה גבי סיטון משום דדמאי יש בו מיתה כשלא נוטלה ממנו תרומת מעשר וגבי חילול ליכא אלא לאו לכך קאמר דלמאי דאותיב רב ששת מלאו אמיתה ואית ליה דאין לחלק בהכי שפיר משני ליה דלסברתו ע"כ צריך לחלק בין פדיון לאכילה והשתא ניחא לאביי דאמר שמואל לאו שפיר משני ליה וא"כ לדידיה תיקשי הא דרבי אלעזר וכי עשו חכמים חיזוק וכו' וצריך לומר דאביי מוקי מתני' כרבי מאיר דסיטון דאיירי נמי במיתה בידי שמים

וכל היכא דכתיב ידו לאו ידו ממש והתני' כו' רוב ידות דקראי ורובא דרובן כולהו ידות ממש נינהו כגון הרימותי ידי החזיקי את ידך בו שלח ידך ואחוז הבא נא ידך וידו אוחזת וכיוצא בהו ולא איצטריך לאתויי ראיה להכי מברייתא אלא משום דליכא למימר בהו כי אם יד ממש אבל או קנה מיד עמיתך איכא למימר יד ממש ואיכא למימר רשות וסבירא ליה לתנא דברייתא דיד ממש הוא דומיא דשאר ידות הכתובין בקרא לכך פריך רבא בר ממל וכי וכל היכא דכתיב ידו ידו ממש הוא והא אשכחן נמי דלשון רשות הוא ונימא דהכא נמי רשות הוא דומיא דההיא וקאמר וכל היכא דכתיב ידו לאו ידו ממש והתניא וכו' דהתם נמי איכא למימר יד ממש ואיכא למימר רשות ואפי' הכי טעמא דכתב רחמנא אם המצא תמצא הא לאו הכי הוה אמינא יד ממש הוא דהוה ילפינן ליה משאר כל ידות אע"ג דכתיב נהי ויקח את כל ארצו מידו אלא ודאי יד סתמא נמי יד ממש הוא ושאני התם דליכא למימר אלא מרשותו

והאי נמי ביומיה מכירה הוא כתבו התוס' תימה דבפרק קמא דע"א מוכח דשכירות לא קניא כו' ויש לומר דהכא גבי אונאה כתב ממכר מיותר לרבות שכירות משמע דלא אמרי' שכירות ליומיה ממכר הוא אלא באונאה דוקא ולא בשאר דוכתי ותימה דהרא"ש ז"ל כתב דשכירות יש בו משום דינא דבר מצרא משום דשכירות ליומיה ממכר הוא וכן כתב הטור בשמו בסימן קע"ה וגם הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות שכירות כתב כשם שמתנה אדם כל תנאי שירצה במקח וממכר כך מתנה בשכירות שהשכירות מכירה מכירה לזמן קצוב הוא וכן כתב הטור וכתב ה' המגיד מפורש בהזהב אלמא דבשאר דוכתי' נמי אמרינן דשכירות ליומי ממכר הוא ממכר מדקאמר ועוד סתמא כתיב והאי נמי ביומי' מכיר' הוא משמע דלאו מייתורא יליף לה לכך נראה דאף על גב דשכירות לא קני גוף הדבר ולהכי קאמר התם דכהן ששכר פרה מישראל אסור להאכילה כרשיני תרומה מכל מקום כיון דיכול להשתמש בה ולעשות עמה כל צרכיו בכלל מכירה הוא וממכר מקרי כדאשכחן בעבד עברי דאין גופו קנוי לרבות כדאמר שמואל בפרק השואל בתורת שכירות הוא אצלו דשכיר קרייה רחמנא דכתיב תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש ואפי' הכי נקט קרא גביה לישנא דמכירה דכתיב וכי ימכור איש את בתו לאמה

דף נז אבל הקדיש לא כדשמואל כו' משמע דמאן דקאמר אהקדישות לית ליה דשמואל מיהו למאי דקאמר בסמוך דרבי יוחנן וריש לקיש תרוייהו אית להו דשמואל ובלכתחילה פליגי הכא נמי איכא למימר דרבי יונה ורבי ירמיה תרוייהו אית להו דשמואל בנתכוון לחללו פחות מדמיו ובנתכוון לחללו שוה בשוה דהיינו לכתחילה פליגי והכי איתא בהדיא בתרומה דרבי יונה ורבי ירמיה תרוייהו אית להו דשמואל כדפי'

ליתני נמי זה חומר בהקדש מבהדיוט ואם תאמר וכי לא ידע דלאו חידוש הוא דהקדש חמור מהדיוט ועוד כיון דקתני רבית ואונאה להדיוט ולא להקדש אלמא דהדיוט חמיר מהקדש למה ליה למיתני תו זה חומר בהדיוט ועוד דהא טובא אשכחן דהדיוט חמיר מהקדש כל הנך דמתניתין ויש לומר דאף על גב דקתני זה חומר לאשמעינן חידוש דהדיוט חמור מהקדש מכל מקום עיקרא דמלתא אתי לאשמעינן נמי דלא תימא הא דקתני רבית ואונאה להדיוט תורת רבית ואונאה קאמר כגון לפסוק על הפירות משיצא השער וכיוצא בו דבהדיוט שרי ובהקדש אסור קא משמע לן זה חומר בהדיוט ולכך פריך ליתני נמי זה חומר בהקדש דלא תימא איסור אונאה קאמר דומיא דרבית ומשני דזה חומר בהקדש לא שייך למיתני דפשטא דמלתא הוה משמע דחידוש הוא והאי לאו חידוש הוא

לספק סלתות מארבע ועמדו משלש כתבו התו' תימה היכי מיירי אי יצא השער או לא יצא השער ויש לו א"כ כו' ויש לומר כגון שהתנדב אדם לתת מאה סלעים וכו' טפי נראה דאיירי שיש לו גדיש של חיטין והוא מחלל מעות הקדש על הגדיש וקא משמע לן דבהקדש מותר לקבל עליו לספק סולת מן הגדיש מארבע וכו' אף על גב דבהדיוט בהאי גוונא אסור דכיון דעדיין חסר שלש מלאכות דישה טחינה והרקדה כאין לו דמי כדאמרינן בסוף פרק איזהו נשך אמר רב מחוסר שתים פוסק שלש אינו פוסק אבל בהקדש שר