תורת חיים חלק ב רל

שנתים ומסתמא לא היו חתומי זקן כמוהו ונראה דש"ס לא יהיב טעמא אלא מה שהאחים לא הכירו את יוסף אבל מה שיוסף הכיר אחיו לא איצטריך טעמא דבמדרש רבה קאמר דיוסף גזר שכל מי שנכנס לשבור יכתוב שמו ושם אביו וכיון שבאו בני יעקב כל אחד נכנס בשער שלו וכתבו את שמותם לערב הביאו לו את הפתקים זה קורא ראובן בן יעקב וכולי ועוד כיון שקצתם חתומי זקן היו בשעה שיצא יוסף מאתם הכיר גם האחרים מסברא

דף מ וכן אמר רבה השביחו לאמצע כתבו התוספות דש"ס מביא שמעשה כיוצא בזה בא לפני רבה ופסק דהשביחו לאמצע והביאו ש"ס משום קושיית אביי וכו' וקשה כיון דאמר רבה השביחו לאמצע היינו שפסק כן אמאי קא"ל אביי מי דמי התם גדולים כו' והא לא נזכר כלל בדבריו דטעמיה משום הא דתנן הניח בנים גדולים כו' ועוד מדנקט רבה השביחו לאמצע לישנא דמתניתין דהתם משמע דאמתניתין קאי ולא שפסק כן. ועוד קשה מנא ליה לש"ס דרבה לא חש לקושיא דאביי ודן דהשביחו לאמצע דלמא אדרבה מעיקרא דן דהשביחו לאמצע וכי אקשי ליה אביי הדר ביה אבל לפירוש רש"י ז"ל דאביי לרב חסדא אקשי ליה צ"ל דלא חשש רב חסדא לקושייתו דאי הדר ביה לא הוה אמר רבי אמי השתא דידיה לא יהבינן ליה. ועוד קשה דאם כן אמאי הפסיק ש"ס הענין דמעיקרא הוה ליה לסיים עובדא דרב חסדא ובתר הכי הוה ליה למימר וכן אמר רבה לכך נראה כדפירש"י ז"ל דלא גרסינן ליה

אמרו לו לרבי יוחנן הרבה אובדות מהן כתבו התוספות דלדבריו דרבי יוחנן קאמר אפילו לית לן טעמא דמפרש בירושלמי וכולי ותימה דהא ודאי אי לית להו טעמא דירושלמי שפיר קאמר להו ר' יוחנן דמה נפשך א' שיעורא דט' קבין מאובדות ומתפזרות לחוד אם כן בכור אח' ליבעי טפי מט' כיון דאי' ביה נמי אכילת העכברים ואמאי אמרי הכל לפי המדה ואי שיעורא דט' קבין מכל החסרונות מאובדות ומתפזרות ואכילת העכברים א"כ אמאי סבירא להו דמשני כורין יוציא לו י"ח קבין והלא אין העכברין אוכלין אלא מכור אחד. לכך נראה להגיה דבריהם אפילו לית לך טעמא דמפרש בירושלמי כולי דרבנן הקשו לרבי יוחנן דאמר שאינו מוציא לו חסרונות אלא מכור אחד אמאי לא יוציא מן המותר על הכור האובדות ומתפזרות וכן הגיה מהר"ש ז"ל

כמה מדה מרובה י' כורין כתבו התוספות ולא יוציא להם חסרונות היינו כל החסרון וכו' ולא משמע כן דמשמע דאינו מוציא לו חסרונות כלל קאמר וכן פירש"י ז"ל במתני' ויותר נראה דר' יהודה כר' יוחנן בן נורי ס"ל דאינו מוציא חסרונות אלא מכור אחד וכן עולה היתרון די' קבין ולהכי אינו מוציא לו חסרונות כלל וכן משמע בתוספתא דבתר מילתא דר' יהודה קתני אמרו לו הרבה אובדות מהן כו' משמע דלרבי יהודה נמי אמר ליה הכי

במזופפין שנו כתבו התוס' וא"ת כ"ש דבלע טפי וכו' דכלי המזופפין בולעין יותר מכלים דלא חפו כלל דהזפת בולע הרבה כמ"ש בטור י"ד ריש סי' קנ"ה ולא מייתי ראיה מהא דאמרינן לעיל אלא דכופרא מייץ הרבה. מיהו מה שכתבו וי"ל דהיינו חדש אבל ישן שכבר בלע אינו בולע יותר דבריהם תמוהים דמשמע דלהך שינויא אין חילוק בין יין לשמן דביין נמי כשהכלי ישן שכבר בלע אינו בולע יותר ולא משמע כן מדקא מפליג תנא דמתני' בסיפא גבי שמן דקתני אם היו קנקנים ישנים אינו יוצא לו בלע ולא קתני הכי ברישא גבי יין שהם היו קנקנים ישנים שא"צ להוציא לו שתות משמע דס"ל דביין אפי' היו קנקנים ישנים מוציא לי' שתות וטעמ' דמסתבר הוא דרך היין להתייבש בדופני הקנקן אבל דבר שמן אינו מתייבש לכך נראה כאידך שינויא שכתבו התוספות

אף המוכר שמן מזוקק לחבירו כל ימות השנה וכו' נקט כל ימות השנה לרבותא דלא מבעיא מכר לו הרבה שמן ונותן לו הכל בבת אחת דמקבל עליו לוג ומחצה למאה אפילו מכר לו הרבה שמן ונותן לו כל ימות השנה מעט מעט מתוך חביותיו כשהוא מסתפק תמיד והוא מזוקק אפילו הכי לבסוף כשמצטרף לחשבון גדול מנכה לו לוג ומחצה למאה ורבנן פליגי וסברי דאפילו נותן לו הכל בבת אחת אינו מנכה לו כלום וקאמר אביי דטעמא דרבי יהודה משום דמותר לערב שמרים כשנותן לו הכל בבת אחת הלכך מצי למימר אי בעינא ניתן לך הכל ביחד ולערובי לך מי לא ערבי לך השתא נמי קבל ורבנן סברי דאסור לערב לכך לא מקבל ורב פפא סבר דאדרבה לרבנן מותר לערב וכיון דלא ערב מחל ליה ולרבי יהודה אסור לערב ולהכי מקבל משום דזבון וזבין תגרי איקרי. ומדברי רש"י והרא"ש והטור ז"ל משמע דפליגי במוכר לו שמן סתם ונותן לו מזוקק אבל במפרש ואומר שמן מזוקק אני מוכר לך דברי הכל אינו מנכה לו כלום אבל הרמב"ם ז"ל בפי"ח מהלכות מכירה כתב המוכר לחבירו שמן מזוקק אינו מקבל שמרים מכר לו שמן סתם מקבל לוג ומחצה שמרים לכל מאה וכתב ב"י בשם המפרשים דס"ל להרמב"ם דבמוכר לו סתם פליגי ופסק כרבי יהודה וקשה דבפירוש המשניות כתב הרמב"ם בהדיא דאין הלכה כרבי יהודה גם דוחק לומר דפוסק כיחידאה וה' המגיד גם הבית יוסף כתבו דשפיר פסק כרבנן וס"ל דמפרש פליגי וקשה דאם כן מאי קאמר אביי דטעמא דרבי יהודה משום דא"ל אי בעי לערובי לך כו' ואי במפרש ואמר שמן מזוקק אני מוכר לך היאך מצי לערובי ליה ובש"ע הביא דעת שניהם וצ"ע

הא דיהיב ליה זוזי בניסן והוא רבותא אשמעינן דאע"ג דלא יהיב ליה זוזי אלא השתא כיון דשקיל מניה ביוקר כי השתא אינו מקבל וכל שכן אי יהיב ליה זוזי כבר בתשרי ושקיל כי השתא דלא מקבל ומעיקרא נמי רבותא קאמר דאע"ג דיהיב ליה זוזי בתשרי כיון דשקיל מני' השתא כי מדה דתשרי מקבל וכל שכן אי יהיב ליה זוזי השתא ושקיל מינה השתא כי מדה דתשרי דמקבל

דף מא מובלנא מאניה בתרי' לבי מסותא כלומר אודה לו שהוא גדול, ממני בתורה ושאני ראוי לשמש לו כתלמיד המשמש לרבו וכה"ג איתא בפרק כיצד הרגל גבי הא דא"ל רב חסדא לרמי בר חמא לא הוית גבן באורתא בתחומא דא"ל לכי תשמש לי כלומר לכשתודה לי שאני גדול ממך בתורה ושאתה ראוי לשמש לי כתלמיד המשמש לרבו ונקט הכא מובלנא מאניה בתריה לבי מסותא משום דקיימא לן תלמיד אל יכנס עם רבו לבית המרחץ אלא אם כן רבו צריך לו שישמשנו

תרגמה רבי יעקב בר אבא וכו' קצת תימה מה נפשך אי אליבא דרבי יוחנן דמוקי למתניתין בתרי תנאי איירי נמי בגזלה ובחד מהנך גווני א"כ אינהו לא היו צריכין לפרש דמתניתין בהכי איירי כיון דעליה קאי ואי אליבא דרבי יוחנן מתניתין בשאלה בעלמא איירי וקסבר דלרבי עקיבא בשאלה בעלמא נמי צריך דעת בעלים וגונב לרבותא דרבי ישמעאל נקט אם כן אינהו נמי אמאי לא מוקי לה למתניתין בשאלה בעלמא ואפילו בשאלה צריך להניחה במקומה ושמא אינהו לאו אהך שקלא וטריא דרבי יוחנן קאי ולא הוו ידעי מיניה מידי אלא אתו לפרושי מתניתין דמה לי יחדו מה לי לא יחדו וקאמרי דמתניתין לאו בשאלה בעלמא איירי אלא בגזלה ובגזלה לא הוי חזרה אלא כשמניחה במקומה וסיפא כשהניחה שלא במקומה

הא לא משכה תימא אמאי לא משני דאיירי שמשכה ועוד דבסמוך דייק והא לא חסרה אלא ש"מ קסבר רב שליחות יד אינה צריכה חסרון רב מאי עבידתיה והא ברייתא היא ואי משום דאיהו מפרש לה לברייתא והא לוי נמי על כרחך צריך לפרושי ברייתא הכי. ועוד דמעיקרא פריך והא שקלינהו מאי דוחקיה הלא בעי לפרושי ברייתא בעודן עליו ונראה לפרש דודאי מצינו לאוקמי ברייתא כשמשכה וחסרה כגון שהוליכה במקלו ותרמילו שעליה דרך מרובה והכחישה בטורח משאן אלא דלרב לא ניחא ליה לאוקמי בכי האי גוונא כיון דלא נזכר בברייתא מידי שמשכה והוליכה עמהן דפשטא דברייתא משמע דרק שהניח מקלו ותרמילו עליה חייב בהנחה בעלמא ולהכי פריך מעיקרא והא שקלינהו דמשמע ליה רק שהניחן עליה שעה מועטת אף על גב דשקלינהו מיד חייב ומשני בעודן עליה ופריך והא לא משכה כיון דמשיכה לא נזכר' בברייתא כדפי' ומשני דמשיכה שפיר נזכרה בברייתא דהניח מקלו דקתני היינו שהכישה במקל שהניח עליה בחוזק עד שהכישה ורצתה לפניו ולהכי כתבו התוספות ומשני שהניח מקלו וכו' והשתא דייק שפיר אליבא דרב והא לא חסרה כיון דחסרה לא נזכר בברייתא משמע דבלא חסרה איירי וקאמר אימא שהכחישה שהניח מקלו עליה כל כך בחוזק עד שהכחישה. ולפי זה הא דקאמר דיקא נמי דקתני שהכישה במקל מדנקט הכישה דייק ולא מדנקט מקל דמקל נקט רב לפרושי ברייתא דנקט הניח מקלו כדפי'. ובספרים שלנו פירש"י ז"ל ומדרב סבר צריכה חסרון דהא דייקינן מדנקט מקל צ"ל דהיינו מדנקט הכשת מקל

דף מב אלא בדבר הסמוי מן העין אין לפרש משום עין הרע דבסמוך גבי הולך למוד את גרנו נמי קאמר הכי ופשיטא דלא יהיב איניש עין הרע לנפשיה אלא טעמא משום דאין דרך וכבוד הנס והברכה לבא אלא בסתר כדאשכחן גבי אלישע דאמר לה ובאת וסגרת הדלת בעדך וגו'

לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול וכו' והא דאמר בפרק כל הבשר דכל מידי דצייר וחתים ומני וכייל לית לן רשותא למשקל מנייהו משמע דדבר שאינו מדוד ומנוי גרע טפי שהשד שולט בו הא קאמר התם אנא כי משכחנא מידי דהפקרא משמע דאין להן רשות ליטול אפילו כשאינו מדוד אלא א"כ הפקר הוא ועי"ל דקרא דיצו ה' אתך את הברכה באסמיך כשישראל עושין רצונו של מקום איירי דהיינו בצדיק שאין השד שולט בנכסיו לכך לדידי' עדיף דבר שאינו מדוד יותר מכשהוא מדוד שאין הברכה מצויה בו והתם בסתם בני אדם או ברשע איירי שאין הברכה מצוי' בנכסיה' ולדידהו עדי' דבר המדוד יותר מכשאינו מדוד דאז השד שולט בו

סבר דלמא מיבעי ליה זוזי לאבדלתא ואע"ג דהמפקיד סבר שכבר קברינהו בע"ש דאדעתא דהכי יהיב ליה בע"ש והנפקד נמי נהי דלא אטרחוה רבנן מ"מ אם ירצה יכול לקברם מיד אפ"ה מצי למימר הכי דדלמא בעי דלאפקינהו ולחזור ולמקברינהו

כל לא ידענא פשיעותא היא זיל שלים הרי"ף והרא"ש ז"ל העתיקו לישנא דש"ס וכ"כ הטור סתם בסי' רצ"א שאל המפקיד פקדונו ואמר הנפקד איני יודע אנה הנחתיו הרי זו פשיעה וחייב לשלם משמע דלא אתי לאשמעינן אלא דמחייב לשלם אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות פקדון כתב שאפי' אמר המתן לי עד שאבקש ואמצא ואחזיר לך הרי זה פושע וחייב לשלם מיד וכן פסק בש"ע וכן נראה דהכי משמע מעובד' דריש פרקין גבי ההיא דאפקיד כיפי דקאמר זיל שלים לא שילם אזל רב נחמן אגביה לאפדנא מיניה לסוף אשתכח כיפוי ועל כרחך צ"ל דר"ג א"ל זיל שלים מיד ואיהו לא בעי לשלומי מיד עד שיבקש תחילה אולי ימצאם ואזל רב נחמן ואגביה מיד לאפדניה דליכא למימר דרב נחמן א"ל זיל שלים ואיהו לא רצה לשלם כלל דא"כ כי חזא ליה לרב נחמן דבעא לאגביה לאפדניה אמאי לא צעק אז ואמר לו המתן לי עד שאבקשם תחילה שמא ימצאם דהא ליכא למימר שכבר בקש ולא מצא שהרי לסוף אשכחינהו ועוד מדלא קאמר לא רצה לשלם אלא לא שילם משמע שקבל עליו הפסק אלא שהיה ממתין מלשלם עד שיבקש תחילה ועוד דזיל שלי' לאלתר משמע כמו צא תן לו

בספסרא דזבן מהכא ומזבין להכא הרמב"ם ז"ל בפי"ו מהלכות מכירה כתב היה המוכר ספסר ישבע שלא ידע במום זה ויפטר מפני שהיה על הלוקח לבדוק השור ולהחזירו קודם שימות ויהיה הספסר מחזירו על מוכר הראשון והואיל שלא עשה כן הפסיד על עצמו וכתב עליו הטור סימן רל"ה דאין נראה כן מהך עובדא דהכא דהא מסקינן דמוכר חייב לשלם ליתמי אף על פי שהיה ספסר כיון דמכל מקום הטעה אותה צריך לשלם ובית יוסף דחק לפרש הך עובדא לדעת הרמב"ם ז"ל וכתב שגם המפרשים דחק ליישב דעת הרמב"ם ולא ידענא דהא דברי הרמב"ם נכונים הם דהא דמסקינן דמוכר חייב לשלם ליתמי היינו משום דמקח טעות הוא ומעיקרא לא הוה מקח כלל ויתמי לא פשעי מידי לכך צריך לאהדורי ממונייהו דאין לו דין עמהם אלא עם האפוטרופוס ובקרא דבין שניהם מית תור' ומסיק כיון דהאפוטרופא לא פשע מידי אלא בקרא לכך משלם דמי בשר בזול אבל הרמב"ם ז"ל איירי דמית ביד הלוקח לכך נשבע ספסר ונפטר דלוקח פשע מה שלא בדק השור בפני עצמו כע"ש בהדיא מפני שהיה על הלוקח לבדוק השור בפני עצמו כו' ולפי זה תשובת הרא"ש ז"ל שהביא הטור שם בענין המוכר בצים ונמצאו מוזרות כו' איכא למימר דלא פליגא על הרמב"ם ז"ל דשאני התם דלא פשע מידי כמ"ש ב"י שם ובשלחן ערוך מייתי דעת הרמב"ם וכתב בהג"ה ויש חולקין דהיינו דעת הטור ונראה דדעת הרמב"ם עיקר

ואי דשהה שיעור לאתויי ליה ה"ה דהוה מצי למיפרך איפכא שאם של פקדון קרוב ושלו רחוק ולא שהא שיעור לאתויי ליה ואייתי ליה גלי אדעתיה דניחא ליה ולשנויי בדשהא אלא דחדא מנייהו פריך ומשני. אף על גב דבכי האי גונא נראה דסרסיה נמי פושע הוא דמידי הוא טעמא דפטור משום דמצי למימר סבור הייתי מראה מקום הוא לי כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות