תורת חיים חלק ב רכט

שמן והבאיש דבש והדביש דכיון דכבר החמיץ והבאיש ליתיה בתרומה ומעשר ואי יעשם אפי' לא זבנינהו קא אכיל טבלים ותו אמאי קאמר מאי לאו אפילו יתר מכדי חסרונן הא אפי' אי לא הוי אלא בכדי חסרונן נמי תיקשי אמאי לא יגע בהן דהא כיון שכבר הבאיש והדביש ליתיה בתרומה ואי נמי לא זבנינהו קאכיל טבלים ועוד קשה דבסמוך פריך שמן והבאיש דבש והדביש למאי חזי ובתר הכי נמי פריך וחכמים אומרים עושה להן תקנה מאי תקנתא עביד להו מדלא קאמר אמר מר שמן והבאיש אמר מר וחכמים אומרים כולי משמע דאמאי דמשני ליה פריך ואמאי לא פריך הכי אגופא דברייתא ונראה דאגופא דברייתא לא קשיא ליה דקא ס"ד דיין והחמיץ קצת וכן שמן והבאיש דבש והדביש שהבאיש והדביש קצת קאמר ואכתי ראויין לאכילה ושתיה ושפיר איתנהו בתרומה ומעשר וס"ל לר"מ דלא יגע בהן אע"ג דיתקלקלו יותר וחכמים סברי דעושה להן תקנה ומוכרן שלא יתקלקלו יותר ולהכי פריך והא יין והחמיץ שמן והבאיש דיתר מכדי חסרונן נינהו דאף על גב דלא נתקלקלו אלא קצת אפילו הכי יש בקלקולן יותר מכדי חסרונן ומשני שאני הכי כיון דקם קם דאיירי שכבר נתקלקלו לגמרי ולא יתקלקלו יותר ולהכי פריך שמן והבאיש דבש והדביש למאי חזי דכיון דאיירי שנתקלקלו לגמרי לא חזו מידי ולהכי פריך נמי מאי תקנתא עביד להו במכירתן כיון דאיירי שלא יתקלקלו יותר מכן ורש"י ז"ל כתב עושה להם תקנה לקמיה מפרש מאי תקנה יש עוד הלא כל קלקול העתיד לבא כבר בא הוא מדכתב הכי אגופא דברייתא משמע דהא דפריך דבש והדביש למאי חזי אגופא דברייתא פריך הכי ולא משמע כן כדפי'

להפסד מועט לא חששו פירש"י ז"ל כגון בכדי חסרון דרקבון פירות משמע דפירות והרקיבו למסקנא נמי בכדי חסרונן איירי מיהו מדנקט פירות והרקיבו דומיא דיין והחמיץ שמן והבאיש ולא קאמר פירות ורוקבין כדקתני מתניתין המפקיד פירות אפי' הן אובדין משמע שהרקיבו כבר כל מה שעתידין לרקוב ולא ירקבו יותר מכן ועוד דא"כ הא דקאמרי עושה להן תקנה צריך לחלק בין פירות לבין יין שמן ודבש דגבי פירות עביד תקנה לפירות גופייהו וגבי יין שמן ודבש עבד תקנה לקנקנים וזה דוחק קצת. לכך נראה כי משני שאני הכי כיון דקם קם פירות והרקיבו נמי בכה"ג איירי שכבר הרקיבו מה שראוים לרקוב ולא יתקלקלו יותר והדר ביה משינויא קמא דמוקי להו בכדי חסרונן והא דלא קאמר אלא משום דלא נזכר אמורא קודם לכן וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות פקדון שכתב המפקיד אצל חבירו פירות והרקיבו דבש ונפסד יין והחמיץ עושה תקנה לבעל הפקדון ומוכרן בב"ד אע"פ שעמדו בהפסדן ואין ההפסד פושה בהן הרי הקנקנים והסלים מוסיפין הפסד מדכתב אע"פ שעמדו בהפסדן ואין ההפסד פושה בהן וכו' סתמא משמע דאפירות והרקיבו נמי קאי ועוד דאי פירות והרקיבו שכתב כשההפסד פושה בהן קאמר א"כ ע"כ בכדי חסרונן איירי דביתר מכדי חסרונן לא מיתוקמא ברייתא וא"כ דבריו סתרי אהדדי דלעיל מיניה פסק כרבנן דמתני' שכתב המפקיד פירות אצל חבירו הרי זה לא יגע בהן אע"פ שהן חוסרין בד"א כשחסרו חסרון הראוי להן כו'. ועוד מדכתב הרי הקנקנים והסלים מוסיפין הפסד ואין דרך להשים יין ודבש בסלים משמע דאפירות קאי ולפי רבנן דברייתא אפירות והרקיבו נמי קאי וא"ש כרבנן דמתניתין והלכתא כוותייהו ועיין מה שכתב רבינו זרחיה והרא"ש ז"ל על דברי רב אלפס ז"ל

דף לט וכולם שמין להן כאריס כתבו התוספות דגם בנכסי נטושים אוכל כל הפירות חנם ואם זבל וחרש וזרע ובאו בעלים קודם שקצר יטול כאריס שכר טרחו והא דקאמר ואלו התם זריז ונשכר שמניחין אותו לקדם ולתלוש אף על פי שהפירות ישוו הרבה מעמלו כיון שאם לא יקדם אין משלמים טרחו וק' לפירושם טובא חדא בנטושים דלא שמעו שמת כיון דלאו אדעתא דכולה נחית אמאי תיקנו חכמים שיפסידו הבעלים פירות של כל השנים הוו להו לתקן שיטול כאריס והמותר יחזיר לבעלים ואי משום כדי שלא יפסיד הקרקעות הא כיון שיטול כאריס אינו מפסיד כדאמר לעיל כיון דאמר מר שיימינן להו כאריס לא מפסיד להו ועוד דבסמוך קאמר הא לא דמיא אלא להא דתנן המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה משמע דתרוייהו שוין ואם כן כי היכי דהתם שמין ליה כאריס שאם אכל יותר מכן מחזיר המותר ואם אכל פחות מכן משלמת לו עד כאריס ולא חיישינן שמא יפסיד הקרקע דמימר אמר שמא לא תמאן ואם תמאן הרי אטול שבחו כפי עמלי כדפירש"י ז"ל בפ' האשה שנפלו ה"נ הוו להו לתקן שיטול כאריס ותו לא דמימר אמר שמא מת ואם יבא הרי אטול כאריס ולא יפסיד ועוד קשה היאך מצינו למימר דבשמעו שמת ולא קדם ותלש אינו נוטל כאריס דהא קאמר אלימא אשבויין השתא זריז ונשכר הוי מאי דאשבח מבעיא אלמא דנוטל כאריס והרא"ש ז"ל תירץ דהיינו מקמי דידע אמאי שמין לו כאריס אבל בתר דמסיק טעמא משום דלא סמכא דעתיה בשמעו בו שמת דסמכא דעתיה דינו כמוצי' הוצאה על נכסי אשתו גדולה וזה דוחק. ועוד כיון דלא קאי אלא אנטושים מאי וכולם דלשון כולם לא שייך בבציר מתרתי ואע"ג דמייתינן נמי בורח מ"מ לישני דוכולם אהנך דקתני ברייתא בהדיא קאי ומדלא קתני ושמין להן כאריס וקתני וכולן מייתינן נמי בורח דלא קתני בהדיא. ועוד דא"כ הוה ליה לתנא לפרושי דנטושים שמין להן כאריס דהשתא איכא למיטעי ולומר דבשבויין נמי שמין כאריס מדקתני וכולן. וע"ק בשמעו בו שמת אמאי מניחין אותו לקדם ולתלוש משום דאין משלמין לו טרחו הוה להו לתקן שיטול כאריס כמו בנטושים ולא היה להם להניחו לקדם ולתלוש. ועוד כיון דטעמא דמניחין אותו לקדם ולתלוש בשביל שכר טרחו ועמלו אמאי יתלוש פירות שוין הרבה מעמלו. ועוד דמשמע דבשבויין נוטל כאריס מכל מה דאשבח אפי' בכמה שנים ולפעמים חלקו בשבח שוה יותר מכל פירות שנה זו נמצא דבנטושים שקיל טפי מבשבויין וברייתא משמע דבשבויין הקילו טפי. על כן נראה כדפירש"י ז"ל דדוקא בשמעו בו שמת אוכל כל הפירות כיון דנחית לכולהו פירי אבל בנטושים דלא שמעו שמת כיון דלא נחית לכולהו פרי אע"ג דאוכל כל הפירות מ"מ כשיבאו הבעלים שמין לו כאריס ומחזיר המותר ובשמעו בו שמת נמי שקיל כאריס ולהכי קתני וכולן שמין. ומה שהקשו התוספות מהא דאמר שמואל שבוי שהניח קמה לקצור מעמידין אפוטרופוס כו' אמאי אין מורידין קרוב כו'. לאו קושיא היא דהא דמורידין קרוב לנכסי שבוי בתורת אריסות דוקא לשדות וכרמים שצריכין עבודה וטורח ומורידין הקרוב כדי שלא יפסדו אבל כשהניח השבוי מטלטלין וכן קמה העומדת לקצור וענבים לבצור דכמטלטלין דמו מפקידין אותן ביד נאמן ע"פ ב"ד ואין מוסרין אותן לקרוב שמא יאכל וכ"כ הרמב"ם ז"ל והרב המגיד בשם הרשב"א ז"ל ובש"ע סימן רפ"ה ומה שהקשו דמאי פריך מהמוציא הוצאות על נכסי אשתו דהתם יורד לאכול כל הפירות כו' י"ל דמכל שכן פריך שפיר דאף על גב דהתם יורד לאכול כל הפירות אפילו הכי אכל קימעא אין שמין ליה כאריס כל שכן הכא דלא נחית לכולי פירי אם אכל קימעא דלא שמין ליה כאריס דדוקא בשמע בעלים ממשמשין ובאין וקדם ותלש ואכל מחלקינן בהכי דבשמעו שמת כיון דנחית לכולי פירי אם קדם ותלש הכל הרי זריז ונשכר הכל ובלא שמעו שמת דלא נחית לכולי פירי לא הוי זריז ונשכר אלא שמין ליה כאריס אבל הכא כל שכן הוא. ומה שכתבו דמאי קאמר אף בניהם כלל לא הא ודאי אין לו כלל כו' לאו קושיא היא דדומיא דנשותיהם קתני מה התם כלל כלל לא שום ענין נשואין בעולם אף הכא כלל כלל לא דאפילו בתורת אריסות אין מורידין אותן לתוכן דלמא מפסיד להו ומה שהקשו דאמאי לא משני לירד ולאכול תנן יש לומר דודאי יורדין ואוכלין אלא שלבסוף כשבאין הבעלים שמין מה שעשו ומה שאכלו כמנהג שאר אריסין לכך קאמר לירד ולמכור וכ"כ בהדיא הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות נחלות דבנטושים אין אוכלין כל הפירות חנם אלא כשיבאו הבעלים שמין להן כאריס. וכן פסק בש"ע סימן רפ"ה אבל בהג"ה שם כתב ויש אומרים דוקא בשבח שמין כאריס אבל פירות נוטל הכל ואם שמעו בו שמת כו' אין לו בשבח כלום והיינו דעת התוס' ודעת הרמב"ם ורש"י ז"ל עיקר

אמר שמואל שבוי שנשבה מורידין כתבו התוספות דאשמעינן דאף על גב דבשבוי מורידין יצא לדעת אין מורידין וקשה דהא בהדיא קתני לה ברייתא היורד לנכסי רטושים מוציאין אותו מידו והיינו יצא לדעת ושמא לא שמיע ליה ברייתא מיהו קצת קשה מה שכתבו התוספות בסמוך היינו לדעת דמסתמא לא פליג אשמואל תיפוק להו דברייתא קתני דיצא לדעת מוציאין מידו

ולא שנא אחי דאמא פירש"י ז"ל פן יאמר של אמי היו נכסי מלוג וכו' ולפי טעם זה נראה דקטן פירש נכסים מאביו אין מורידין אחי חורגו לנכסיו אע"ג דליכא שום צד קורבה שלא יאמר של אמי היו נכסי מלוג ואביו של קטן הי' מוחזק מחמת הפירות שאכל ומת קודם לאמי נמצא שאני יורש כולן מחמת אמי

אמר אביי היכי נעביד אדרב הונא דסמיך ליה קאי פירש היכי נעביד ונקיים הנך תרתי מילי דרב הונא דאמר אין מורידין קטן לנכסי שבוי ולא קרוב לנכסי קטן דמה נפשך חדא לא מתקיים דאי נוקמא לכולהו נכסי בידא דאחתא ונקיים שפיר הא דאין מורידין קטן לנכסי שבוי דלמא שכיבא סבתא ולא מתקיים הא דאין מורידין קרוב לנכסי קטן וה"ה דהוה מצי למיפרך אמאי יהבינן כולהו נכסי לאחתא נוקמא פלגא לינוקא על ידי אפוטרופוס אלא דלא חש למיפרך פירכא אחריתי כי אם הא דלא נוכל לקיים תרתי מילי דרב הונא דלעיל וקאמר נוקמינהו לכולהו נכסי בידא דינוקא ומתקיים הא דאין מורידין קרוב כו' דלמא לא שכיבא סבתא ולא מתקיים אידך דרב הונא והוה מצי למימר נוקמינהו פלגא בידא דאחתא ופלגא לינוקא דלמא לא שכיבא סבתא כולי אלא איידי דמעיקרא בעי לאוקמי כולהו נכסי בידא דאחתא נקט נמי גבי ינוקא כולהו נכסי וה"ה דהוה מצי למיפרך אמאי יהבינן כולהו לינוקא ולא יהבינן פלגא לאחתא ומה נפשך אי שכיבא סבתא אי לא שכיבא אלא דלא חש למיפרך פירכא אחריתי כדפי' ועוד דניחא ליה טפי למיפרך דלמא לא שכיבא סבתא וכולי כי היכי דתו ליכא למימר נמי נוקמא פלגא בידא דאחתא ופלגא בידא דינוקא ורש"י ז"ל כתב לוקמינהו לפלגא דנכסי בידא דינוקא ולא משמע כן מדקאמר סתמא לוקמינהו לנכסי בידא דינוקא משמע דכולהו נכסי קאמר דומיא דלוקמינהו לנכסי בידא דאחתא דהוי כולהו נכסי. ועוד מדקאמר בתר הכי הלכך פלגא יהבינן לאחתא ואידך פלגא כולי משמע דמעיקרא בעי לאוקמי או כולהו לאחתא או כולהו לינוקא וכן משמע קצת מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ח מהלכות נחלות וכן אין מורידין לזה הקטן בנכסים כולי מדכתב וכן משמע דהוי דומיא דאין מורידין לבת שכתב מעיקרא. והתוספות כתבו דמשמע דאי ודאי לא שכיבא סבתא הוה יהבינן כל נכסי לאחתא ולפי מה שפירש' לא משמע מידי

מוקמינן ליה אפוטרופא לינוקא לפי מה שפירש' לעיל דהא דמורידין קרוב לנכסי שבוי היינו דשמין ליה כאריס כשיבאו הבעלים הכי נמי מוקמינן ליה אפוטרופוס לינוקא למיהוי כדין קרוב היורד לנכסי שבוי והתוספות כתבו לפי פירושם דלעיל דלא מוקמינן ליה אפוטרופא לאכול כל הפירות כדין היורד לנכסי שבוי אלא שישמו' האפוטרופא וכולי ולא משמע כן מדקאמר מוקמינן ליה אפוטרופא לינוקא משמע דמשום תקנתא דינוקא מוקמינן אפוטרופוס לא משום תקנתא דסבתא ומה שהקשו התוספות והא אין מורידין קטן לנכסי שבוי ומסתמא אפי' על ידי אפוטרופוס דהא משמע דאי ודאי לא שכיבא סבתא וכולי כבר פירשנו דלא משמע מידי. ועוד דהא דבעי למימר דאי ודאי לא שכיבא סבתא הוה יהבינן כולהו לאחתא משום דאכתי לא הוה אסיק אדעתיה הך סברא דמוקמינן אפוטרופוס לינוקא אבל למסקנא לא אמרינן הכי ועוד נהי דאי ודאי לא שכיבא סבתא לא הוה מוקמינן אפוטרופוס לפלגא דינוקא היינו משום דכיון דודאי ליכא חסרון כיס לינוקא טריחא להו מילתא לבקש אפוטרופוס דליכא דשמע להו לבית דין להיות אפוטרופוס משום מקצת רווחא דינוקא אבל היכא דאיכא לספוקי דלמא שכיבא סבתא איכא דשמע להו דאי שכיבא סבתא איכא חסרון כיס לינוקא דאז הנכסים שלו הן וקעביד האפוטרופא מצוה רבה שלא יתקלקלו נכסיו

ויכר יוסף את אחיו פירש"י ז"ל שכשיצא מהם היו כולם חתומי זקן וקשה דהא כל השבטים זולת בנימין נולדו באותן שבע שנים אחרות של עבודת יעקב אבינו נמצא דיששכר וזבולן לא היו גדולים מיוסף יותר משנה או