תורת חיים חלק ב רכח

וכן לעולם ליעיילה וליאפקה. עד שיקבל תשלומי כל השכירות והשאלות בחדא פרה והשתא ניחא דמשני ומי איתא לפרה בעינא דנימא ליה הכי דודאי אלו הוה פרה בעינא שפיר מצי א"ל הרי לך פרתך שהשאלתני וששכרת ממני ועיילה ואפקה אבל השתא כיון שבא עליו בתורת תשלומין צריך לשלם בעד כל תביע' ותביע' ולפי זה ניחא דמר בר רב אשי לאפלוגי אתי וס"ל דאין לו עליו אלא שתי פרות

דף לו המפקיד מעות אצל חבירו וכו' מתניתין היא לקמן בפרקין ופירש"י ז"ל ונעל בפניהם בפני אותן הקטנים שלא יצאו לחוץ ויאבדו המעות ולפירושו צ"ל דרבותא קמ"ל דאע"ג דנעל בפניהם כיון שלא נעל כראוי חייב דאי לאו הכי ליתני מסרן לבנו ובתו הקטנים ותו לא ואין להקשות לפירושו אמאי לא דייק טעמא דנעל שלא כראוי הא נעל כראוי פטור ואמאי נימא ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר דכל שנעל כראוי כמאן דלא מסר הפקדון לידו דמי אבל תימה מנא ליה למידק טעמא דקטנים הא גדולים פטור דלמא גדולים נמי חייב דא"ל אין רצוני שיהא פקדוני כו' וקטנים לרבותא נקט דאע"ג דנעל בפניהם ולא שייך למימר אין רצוני כו' אפ"ה חייב כיון דלא נעל כראוי ועוד תימה דלקמן פריך אהך מתניתין בשלמא כולהו שלא שמר כדרך השומרין אלא צררן והפשילן לאחוריו מאי הוה ליה למיעבד ולפירושו לא הל"ל בשלמא כולהו דלפירושו ליכא אלא חד מילתא אלא הכי איבעי ליה למימר בשלמא מסרן לבנו ובתו הקטנים שלא שימר וכו' ע"כ נראה דהא דקאמר ונעל בפניהם אמעות קאי שהפקידן בתיבה ולא נעל התיבה כראוי ומלתא באפי נפשי' הוא ורב אלפסי והרא"ש ז"ל גרסי בהדיא או נעל בפניהם שלא כראוי שוב מצאתי שכ"כ בנמוקי יוסף

כל דיינא דלא דאין כי האי דינא לאו דיינא הוא כלומר לא תימא הא דמחייב רבה טעמיה משום דסבר כמ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב אבל למאן דפטר תחילתו בפשיעה וסופו באונס ה"נ פטור ואם כן איכא למימר מאן דלא דאין כי האי דינא נמי דיינא הוא דאטו היכא דפליגי תרי תנאי או אמוראי וסוגיין דעלמא כחד מנייהו וקם דיינא ועביד כדאידך לאו דיינא הוא לכך קאמר דהכא מאן דפטור לאו דיינא הוא כלל דאפילו למאן דאמר פטור קאמר רבה דחייב דלא מיבעיא למ"ד וכו'

מתיב רמי בר חמא כו' לעיל דאמר אביי דמצי למימר אין רצוני כו' והיינו כמ"ש התו' שאם מתה בבית שומר שני תלינן דהבלא דאותו בית קטלה לא מצי פריך מהך דהעלה לראשי צוקין כו' כי היכי דפריך ממתני' דהמפקיד מעות דשמא טעמא דאין רצוני כו' דמחייב משום דשינה מדעת המפקיד הוא כמו שרצו התו' לפרש לעיל אבל השתא דא"ל אביי לרבא ולימא ליה מלאך המות כו' ע"כ טעמא לאו משום דשינה מדעת המפקיד כמ"ש התו' לעיל

הא מתה כדרכה הרי זה אונס ופסול הוי מצי לשנויי ה"ה דמתה כדרכה נמי חייב ואיידי דתני רישא עלתה לראשי צוקין ונפלה לאשמעינן דאפילו נפלה הרי זה אונס תנא נמי סיפא נפלה אלא דעדיפא משני

א"ה אימא רישא עלתה פי' בשלמא לרב' דאמר מלאך המות וכו' ולא מוקי לה במרעה שמן וטוב איכא למימר דס"ל שאין הרועה מחוייב לתוקפה וכי יאחזנה בזנבה וילך כמ"ש הרא"ש ז"ל בסוף פרק הפועלים וכיון דלא איבעי ליה למיתקפה לכך פטור בעלתה מעצמה כיון שלא פשע בה אבל בהעלה ונפלה חייב דלאו אונס הוא אלא פשיעה כיון דלא איירי במרעה שמן וטוב ומתה כדרכה פטור אפי' בהעלה דאמר מלאך המות מה לי הכא כו' אבל השתא דאמרת שהיה לו לתוקפה א"כ רישא נמי איבעי ליה למיתקפה בין בעלייה שלא תעלה בין בירידה שלא תפול ומשני דבין בעלייה בין בירידה תקפתו על כרחו

דף לז התם דקא תבעי ליה הכא בבא לצאת ידי שמים מדלא קאמר התם מדינא הכא בבא לצאת ידי שמים משמע כיון דקא תבעי ליה דקתני זה אומר אותי גזל וזה אומר אותי גזל מסתמא לא בעי לצאת ידי שמים אלא דינא בעי וקשה דא"כ אמאי כתבו התוס' דכול' מתניתין איירי בבא לצאת ידי שמים הא כיון דקא תבעי ליה דקתני זה אומר שלי מאתים וזה אומר שלי מאתים מסתמא לא בעי לצאת ידי שמים אלא דינא וא"כ מנא להו למימר דבסיפא אפי' לצאת ידי שמים אינו חייב ועוד מדלא קאמר אלא התם דקתבעי ליה משמע דלא הדר ביה משינוי' קמא וכן משמע לקמן כמ"ש התוס' וקשה כיון דסגי ליה בשינויא בתרא לפרוקי נמי קושיא קמייתא אמאי לא הדר משינויא קמא לכך נראה דסיפא דזה אומר שלי מאתים וכו' כיון דקא תבעי ליה מדינא דוקא איירי אבל לצאת ידי שמים חייב אף על גב דלא הוה ליה למידק כיון דקא טעין ברי והא דלא הדר משינויא קמא משום דבעי לאוקמי סתמא דמתניתין כרבי עקיבא דהלכה כר' עקיבא מחבירו ולרבי עקיבא אפי' מדינא חייב לשלם לכל אחד ואחד בגזל אחד מחמשה או לקח מאחד מחמשה אע"ג דלא עבד איסורא כדאמרי' בהגוזל וא"כ סיפא דזה אומר שלי מאתים כו' אמאי פטור לכך צריך לחלק בין כרך אחת לשתי כריכות. והשתא איכא למימר דלא מחייב ר' עקיבא מדינא אלא היכא דאיכא תרתי לריעותא דהיינו בברי ושמא והיכא דהוה ליה למידק אבל בברי ושמא ולא הוה ליה למידק או הוה ליה למידק ובשמא ושמא אינו חייב מדינא אבל לצאת ידי שמים חייב ובשמא ושמא ולא הוה ליה למידק אפילו לצאת ידי שמים פטור הלכך בגזל או לקח מאחד מחמשה דקא תבעי ליה דהוה ברי ושמא והוה ליה למידק ממי לקח חייב לר' עקיבא אפי' מדינא אבל אמר לשנים גזלתי או אביו של אחד מכם הפקיד לי מנה אף על גב דהוה ליה למידק כיון דשמא ושמא הוא אינו חייב מדינא אלא לצאת ידי שמים והיינו דקתני שהודה מפי עצמו. וכן זה אומר שלי מאתים וזה אומר שלי מאתים אע"ג דברי ושמא הוא כיון דלא הוה ליה למידק פטור מדינא וחייב לצאת ידי שמים ומתני' דקתני פטור מדינא דוקא איירי והא דלא קתני דחייב לצאת ידי שמים כדקתני רישא משום דלא נחית תנא לפרושי הך מילתא ולא אתי לאשמעינן אלא פלוגתייהו דרבנן ור' יוסי דלרבנן השתא מונח ולרבי יוסי הכל מונח ובנפל הבית עליו ועל אמו דשמא ושמא הוא ולא הוה ליה למידק נכסים בחזקתן ואפי' לצאת ידי שמים אינו צריך והשתא ניחא דנקט רישא או אביו של אחד מכם לאשמעינן דאיירי דלא תבעי ליה ולא בא אלא לצאת ידי שמים וסיפא לא נקט שני אבותיכם לאשמעי' דאיירי דתבעי ליה ולא בא לצאת ידי שמים אלא דינא והשתא פריך שפיר לקמן ומי אמר רבא כל שתי כריכות הוה ליה למידק והא אמר רבא כו' דאף על גב דמתני' לצאת ידי שמים איירי כמו שהקשו התוס' לקמן אפ"ה דייק שפיר כיון דסיפא דזה אומר שלי מאתים מדינא איירי וטעמא דבכרך א' דלא הוה ליה למידק לכך פטור מדינא הא בשתי כריכות דהוה ליה למידק חייב אפילו מדינא כיון דברי ושמא הוא וא"כ גבי רועה אמאי קאמר מניח ביניהם ומסתלק הא ברי ושמא הוא והוה ליה למידק. ובש"ע סימן ש"כ כתב דאם זה אומר שלי מאתים וזה אומר כולי היכא דלא הוה ליה למידק פטור אפי' בבא לצאת ידי שמים וכתב עליו בהג"ה וי"א דאם תבעי ליה חייב בבא לצאת ידי שמים ע"כ וכן נראה עיקר ולפי מה שפירשנו נראה דלהכי פריך לקמן ומי אמר רבא כל בשתי כריכות הוה ליה למידק ולא פריך הכי בלא רבא מרבי עקיבא דאמר גבי מקח אף על גב דלא עבד איסורא משלם לכל אחד ואחד והתם אמר רבא דאפילו לרבי עקיבא מניח רועה ביניהם ומסתלק משום דבלא רבא דהכא איכא למימר דרבא סבר כמ"ד בהגוזל לא נחלקו רבי עקיבא ורבי טרפון אלא בגזל דעבד איסורא אבל בלקח לא פליגי ולה"ק דרועה מניח ביניהן ומסתלק אבל מדקא מחלק רבא בין כרך א' לשתי כריכות ולא סגי ליה בשינויא בתרא לפרוקי נמי קושיא קמייתא ע"כ צ"ל משום דבלאו הכי לא מיתוקמא מתניתין כר' עקיבא כדפירש אלמא סבר דאפילו לא עביד איסורא נמי פליג דאי לאו הכי הא שפיר מיתוקמא מתניתין כוותיה אפי' אין חילוק בין כרך א' לשתי כריכות ובזה אומר שלי מאתים וכולי דפטור משום דלא עביד איסורא

לא זו הדרך מוציאתו מידי עבירה נקט הכי דלא תיקשי לדידיה והא בכולהו דוכתי קיי"ל דהמע"ה ואם כן ה"נ נימא לכל חד אייתי ראיה דחייב לך וסגי ליה כשמוציא הגזילה מתחת ידו ומניחה ביד ב"ד כדרבי טרפון לה"ק דלא זו הדרך מוציאתו מידי עבירה כלומר דבעלמא שאני דליכא שום ודאי גזלה אבל הכא דודאי עבר עבירה דהא ודאי גזל או לקח מחד מנייהו ואתה רוצה להוציאו מידי עבירה לכך אין דרך זו מוציאתו וכדאמרינן בעלמא המע"ה ה"נ אין אתה מוציאו מידי עבירה ודאית עד שישלם לכל אחד אבל אין לפרש דנקט הכי לאשמעינן דלא פליג אדרבי טרפון אלא בגזל דאיכא עבירה ולכך אין דרך זו מוציאתו אבל בלקח דליכא עבירה מודה דהא בהגוזל בעי לאוקמי פלוגתייהו בדאשתבע והיכא דאישתבע מה לי גזל מה לי לקח

דף לח מחלוקת בכדי חסרונן כתבו התוס' שנתחסר בחדש או בחדשים יותר משרגילות להתחסר ופליגי עד שיעלה החסרון ט' חצאי קבין לכור שהוא כדי חסרונו לשנה שלמה וקשה מכדי כדי חסרונן לשנה קאמר בכדי חסרונן סתמא קאמר משמע בכדי חסרונן שרגילות להתחסר דהיינו ט' רביעי קבין לחצי שנה וט' חצאי קבין לשנה וט' קבין לשתי שנים וכן לעולם דהא דתנן לקמן יוציא לו חסרונות תשעת חצאי קבין לכור לדוגמא בעלמא נקט שיעורא דשנה א' כמה הוי ומניה שמעינן שיעורא דשאר כל הזמנים דהוו לפי ערך תשעת חצי קבין לכור לשנה כדקתני סיפא בהדיא הכל לפי הזמן ועוד קשה דא"כ מאי טעמייהו דרבנן דפליגי דכיון דביותר מכדי חסרונן מודו דמשיב אבידה הוא ע"כ משום דכיון דאין רגילות להתחסר כל כך אמרינן מסתמא ניחא ליה שימכרם א"כ בכדי חסרונן נמי כיון שאין רגילות שיחסר בחדש אחד כל כך כפי מה שרגיל להתחסר בשנה שלמה מסתמא ניחא ליה שימכור דאמאי קים להו לרבנן דניחא ליה שימכר ביותר מכדי חסרונן טפי מבכדי חסרונן כיון דבתרוייהו אין רגילות הוא ואין זה אלא מלתא בלא טעמא. ועוד קשה דבסמוך קאמר דרבה בר בר חנא סבר יותר מכדי חסרונן לא שכיח וכו' משמע הא בכדי חסרונן שכיח ולפירושא הא ודאי מלתא דלא שכיחא הוא שיחסר בחדש אחד כפי מה שרגיל להתחסר בשנה שלמה. לכך נראה מחלוקת בכדי חסרונן כדרך שאר תבואות קאמר כדפירש"י ז"ל ומה שהקשו התוס' וכי פליגי במשהו י"ל דשפיר פליגי במשהו וכיון דרגילות כך הוא א"נ עד בכדי חסרונן קאמר דבפחות מכדי חסרונן נמי פליגי וכן כתב בהדיא הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה דבפחות נמי פליגי ומה שהקשו דא"כ מאי טעמא דרשב"ג לאו קושיא היא דכשאין בעל הפקדון בעיר איירי דאם הוא בעיר יודיענו כמ"ש הרב המגיד בשם ספר המקח וכיון דאינו בעיר והפירות הן אובדין פירוש חוסרין ומתמעטין והולכין כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות פקדון אע"ג שאינן חוסרין אלא כדרך שאר תבואות או פחות מכל מקום אם יחסרו כך זמן רב יכלה הקרן כדאמרינן בסמוך ואיכא למימר אלו היה בעל הפקדון בעיר היה מוכרן או אוכלן ולא היה משהה אותן כל כך לכך סבירא ליה לרבי שמעון בן גמליאל דמשיב אבידה הוא. והרמב"ם ז"ל כתב במה דברים אמורים כשחסרו חסרון הראוי להן בכל שנה וכתב עליו הרב המגיד ואפשר שדעת רבינו כמו שכתבו התוספות וביאור דבריו כשחסרו בזמן מועט חסרון הראוי להן בשנה עכ"ל ואין נראה מדכתב הרמב"ם בכל שנה ולא כתב בשנה משמע דה"ק שחסרו עתה כפי ערך מה שרגיל להתחסר בכל שאר השנים ועוד דבפי' המשנה כתב דבפחות נמי פליגי ומדלא פירש כמה משמע אפי' בפחות ממה שרגילין להתחסר בכל שנה והטעם כיון שמתמעטין והולכין ובעל הפקדון אינו בעיר ואיכא למיחש שיכלה הכל ובש"ע סימן רצ"ב העתיק לשון הרמב"ם ז"ל וצריך לומר כדפי'

ורב נחמן בר יצחק סבר כו' כתבו התוס' דלה"ק דרב נחמן פליג דמתניתין איירי אפי' בפשתן או בפירות מתוקנים וכו' ועוד נראה דאע"ג דצ"ל דרב נחמן חייש נמי לשמא יעשה וקא אכיל טבלים דאי לאו הכי נזבנינהו לכהנים מ"מ עיקר טעמא דידיה משום דאסור להאכילן לזרים מדקאמר חיישינן שמא עשאן לשון עבר והאי טעמא שייך נמי ביתר מכדי חסרונן

מאי לאו אפילו יתר מכדי חסרונן משמע דאדרבה בר בר חנא פריך וקשה תיקשי נמי לדרב נחמן בר יצחק דמידי הוא. טעמא ולא נזבנינהו אפילו לכהנים דחיישינן שמא יעשה וקא אכיל טבלים והאי טעמא לא שייך גבי יין והחמיץ