תורת חיים חלק ב רכו

שכתב בש"ע טור ח"מ סי' י"ב שאין ב"ד יכולין לכוף ליכנס לפנים משורת הדין אע"פ שנראה להם שהוא מן הראוי אלמא דהא דקאמר הכא שהעמידו דיניהן על דין תורה כו' אבעלי דינין קאי ולא אדיינין ולפי זה אפשר לומר דהא דאמר ביומא דלא חרבה אלא מפני שנאת חנם חד מילתא הוא דמחמת שנאה העמידו דבריהם על דין תורה דוקא ולא רצו לוותר כלום

לא צריכא דהוה חזי לה בקדמתא ובחשכתא תימא אמאי מוקי לה בכה"ג דחזי לה בקדמתא ובחשכתא ולכך איצטריך למימר דמתני' לאו לעולם קאמר אלא עד שלשה ימים לוקמא דחזי לה ביממא ואין הכי נמי הא דקתני מתני' אין זו אבידה אפי' טובא קאמר ויש לומר דרב מתני' קא קשיא ליה דקתני מצא חמור או פרה רועין בדרך אין זו אבידה למה למיתני הך מילתא פשיטא דלאו אבידה הוא כיון דאורחייהו בהכי ותו מדקתני איזהו הוא כלל אבידה כלומר היכא דאיכא צד ספק אי אביד' היא או לאו מאי כללא איכא להוכיח דאבידה הוא אם כן על כרחך צ"ל דהא דקתני מצא חמור או פרה רועין בדרך אין זו אבידה אפי' בדאיכא צד ספק שמא אבידה היא איירי לכך פריך ולעולם וכי אף אם ימצאנה שם לעולם נאמר מדעת היא דכיון דאיכא מיהא צד ספק שמא אבידה היא ודאי לאו לעולם קאמר וקאמר רב יהודה אמר רב שלשה ימים וטעמו כדמסיק דעד תלתא יומי אמרינן איתרמי ליה והדר מפרש לן סתמא דש"ס דטעמא דרב דמוקי לה הכי משום דאיירי דחזי לה בקדמתא ובחשכתא וכו' והשתא ניחא הא דקאמר תניא נמי הכי וכו' דהא דקתני ברייתא ג' ימים זה אחר זה הרי זה אבידה איירי נמי בכי האי גוונא דאיכא צד ספק שמא אבידה היא דפרה רועה בין הכרמים צד ספק הוא דלאו אורחא לרעות בכרמים אלא בשדה או בדרך ורש"י ז"ל פירש ולעולם בתמיה וכו' וכי דרך שלא להכניס לעולם ולפי' קשה לוקמא דחזי לה ביממא ואפילו טובא נמי לכך נראה כדפי'

דף לא יגיד עליו ריעו תנא רועה בדרך דלא הויא אבידה וכו' והא דלא קאמר איפכא יגיד עליו ריעו תנא רועה בדרך דלא הויא אבידה והוא הדין לר"ה בדרך תנא רצה בין הכרמים דהויא אבידה וה"ה לרועה בין הכרמים משום דברייתא דמייתי לעיל קתני בהדיא דרועה בין הכרמים אין זו אבידה

אמר ליה השב אפי' מאה פעמים לכאורה משמע מדכתיב השב סתמא קאמר הכי ולפי זה בכל מה שכתוב בתורה סתמא נמי אמרינן הכי ותימה דמתני' לא משמע הכי דקתני החזירה וברחה אפי' ארבעה וחמשה פעמים חייב להחזירה שנא' השב תשיבם מדמייתי ראיה מקרא דהשב תשיבם משמע דמיתורא או מלישנא דהשב תשיבם דריש הכי אבל בעלמא לא אמרינן הכי וכן מתני' דלקמן דקתני פרק וטען פרק וטען אפי' ארבעה וחמשה פעמים חייב שנאמר עזוב תעזוב משמע נמי דמיתורא או מלישנא דעזוב תעזוב דריש הכי ויש לומר דמלישנא דקרא דרשינן לה דכולהו כתיבי לשון פעול דעזב וכן פתח וכן שלח מדלא קרינן להו בשב"א לאו לשון ציווי הן אלא לשון פעול וכן כולהו לשון פעול הן וכל לשון פעול משמע שמחוייבים לעשותו תמיד כמה וכמה פעמים כדפי' רש"י ז"ל גבי זכור את יום השבת זכור לשון פעול הוא כמו אכול ושתה הלוך ובכה וכן פתרונו תנו לב זכור תמיד את יום השבת וכו' וכן משמע מתרגום אונקלוס דבכולהו מתרגם לשון פעול אתבא תתיבינון אקמא תקי' שלחא תשלח. אע"ג דועתה השב את אשת האיש דאבימלך לשון ציווי הוא שאני הכא דכתיב בתריה תשיבם בתי"ו ולא כתיב נמי תשב משמע דלשון פעול הוא ואין להקשות אימא תשיבם לא אתי אלא לגלויי אהשב ולגינתו ולחורבתו מנא ליה דאם כן ליכתוב בהדיא לשון פעול כגון השב לאחיך תשיבם למה לי אלא ודאי לגינתו ולחורבתו

ולמה לי למיכתב אבידה פירש"י ז"ל וליכתוב או הא או הא וליגמרי מיניה דהא כולהו אזהרה ממון ישראל הוא וקשה דא"כ תיקשי נמי לא תגזול לא תעשוק ולא תגנוב וכולהו אזהרת ממון ישראל למה לי ליגמרי מניה לכך נראה דפריקה וטעינה דקא מחייב רחמנא משום משיב אבידה הוא דלא מחייב אלא מי שפגע בחבירו בדרך שאם לא יסייעהו ילך הכל לאיבוד דקרא בהדיא כתיב נופלים בדרך לכך פריך שפיר ליכתוב חדא מנייהו כיון דכולהו משום משיב אבידה נינהו וכן משמע דפריקה וטעינה משום משיב אבידה נינהו דלעיל קאמר רבא כל שבשלו מחזיר בשל חבירו נמי מחזיר וכל שבשלו פורק וטוען וכו' מדנקט להו גבי הדדי משמע דחד מילתא נינהו והשתא ניחא הא דכייל תנא דמתני' דלקמן דין פריקה וטעינה בהך פירקא דאלו מציאות דאיירי באבידה משום דפריקה וטעינה נמי משום משיב אבידה הוא ולהכי סמך הכתוב דין פריקה וטעינה גבי דין אבידה בפ' משפטים ובפרשה כי תצא

למה לי למיכתב הני תרתי ולמה לי למיכתב אבידה צריכי וכו' תימא והא לא שייך הך צריכותא הכא אלא לקמן אמתני' דקתני בה דין פריקה וטעינה וכי האי גונא הקשו התוספות לעיל בסמוך גבי צריכותא דפריקה וטעינה ויש לומר דדוקא אהא דדריש מעזוב תעזוב ומהקם תקים דאפי' אין בעליו מסייע עמו חייב בפריקה וטעינה פריך דאי לאו הך דרשה איכא למימר דצריכי דאי אשמעינן אבידה משום דליתא למרה בהדה אבל הני תרתי דאיתא למרה בהדה אימא לא כדמסיק ואי כתב הני תרתי הוה אמינא דוקא הנך תרתי משום דמרה נמי מסייע בהדיה דכתיב עמו ולאו עליה דידיה לחודא רמיא מלתא אבל אבידה דמרה לא מסייע בהדיה ועליה דידיה לחודא רמיא אימא לא צריכא אבל השתא דילפינן. דמחייב בפריקה וטעינה אפילו אין בעליו מסייעו לכך פריך שפיר למה לי למיכתב הנך תרתי ואבידה ליכתוב הנך תרתי ונילף אבידה מנייהו: אין לי אלא לעניי עירך משום דרישא דקרא כתיב כי יהיה בך אביון באחד שעריך ולמסקנא איצטריך באחד שעריך לומר דעניי עירך קודמין

אין לי אלא מתנה מרובה אסיפא דקרא קאי דכתיב כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' וגו' וקאמר אין לי שמתברך אלא בנותן מתנה מרובה נתן מתנה מועטת מניין שמתברך וכן לעיל דקאמר חבל תחבול וכו' צריך לומר נמי דאסיפא דקרא קאי דכתיב עד בא השמש תשיבנו ורש"י ז"ל פי' מתנה מועטת מניין אם אי אפשר לך ליתן מתנה מרובה משמע דאתי לאשמעינן דאפי' עני חייב ליתן צדקה דאי לאו הכי מאי קמ"ל וקשה דבפרק קמא דגיטין יליף לה מקרא אחרינא דאיתא התם ועניתיך אמר מר זוטרא אפילו עני המתפרנס מן הצדקה יעשה צדקה

דברה תורה כלשון בני אדם נראה כמו אדם המצוה את חבירו לעשות דבר כשהוא רוצה לזרזו כופל את לשונו ומצותו פעמים כך הכתוב כפל את לשונו כדי לזרז ע' מעשה הצדקה דביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס

דף לב והיא שעומדת תוך לתחום פירש"י ז"ל ברישא גרסינן והיא שעומדת תוך לתחום ובסיפא גרסינן והיא שעומדת חוץ לתחום משמע דבספרים ישינים הוה גרסינן איפכא. ונראה דהכי פי' מצאה ברפת אינו חייב בה והיא שעומדת חוץ לתחום דכיון דרפת אינה מתעה והיא עומדת מחוץ לתחום דטריחא ליה מילתא להשיבה מחוץ לתחום אל תוך העיר לכך לא אטרחוה רבנן איכא דמתני לה אסיפא בר"ה חייב בה והיא שעומדת תוך לתחום דלא טריחא ליה מילתא אבל עומדת חוץ לתחום דטריחא ליה אין חייב בה דלא אטרחוה רבנן כיון דאין ניכר בה שהיא אבידה דאיירי שעומדת בר"ה ואינה רצה וכלל אבידה לאו הוי אלא כשהיא רצה וחפה לגבי דברא כדאמר לעיל כך נראה לדחות לגירסת ספרים ישנים

כולכם חייבים בכבודי תימא והא קרא במורא כתיב ואם כלכם חייבים במוראי מיבעי ליה וי"ל דהא דאיצטריך למיכתב אני ה' היינו משום דלא תימא הואיל והוקש כבודם לכבודו של מקום הלכך לציית לה כדאמר בסמוך וכיון דקרא דאני ה' אתי לאפוקי מצות כיבוד דלא לידחי כבודו של מקום לכך נקט לישנא דכולכם חייבים בכבודי. מיהו היא גופה תימא אמאי נקט קרא דדברי קבלה וקאמר סלקא דעתך אמינא הואיל והוקש כיבוד אב ואם וכו' טפי הוה ליה למינקט קרא דמורא וה"ל למימר סד"א הואיל והוקש מורא אב ואם למוראו של מקום דכתיב איש אמו ואביו תיראו וכו' כמו שכתבו התוספות ויש לומר דהא דקאמר הואיל והוקש כבודם שוה כדפירש"י ז"ל דכבד את אביך וכבד את ה' מהונך כמו גזירה שוה הוא אבל תיראו מתירא לא ילפינן

התם משום איבה תימה ודקארי לה מה קארי לה והא סיפא דקתני היתה טעונה יין נסך אפילו למאי דמסיק דלהטעינה קאמר על כרחך משום טעמא דאיבה קאמר וא"כ רישא נמי דלמא טעמא משום איבה הוא ויש לומר דברייתא קשיתיה דקתני בהמת עובדי כוכבים מטפל בה כבהמות ישראל ואי משום איבה הא ל"ה דומיא דבהמת ישראל דבהמת ישראל חייב לטפל בה ואם אינו מטפל קעביד איסורא ובבהמת עובדי כוכבים אם אינו חושש באיבתו אין צריך לטפל בה ולהכי קסלקא דעתך דצער בעלי חיים דאורייתא והכי קאמר בהמת עובדי כוכבים חייב לטפל בה כבהמת ישראל בד"א בפריקה דצער בעלי חיים דאורייתא אבל בטעינה אינו חייב בה כבהמות ישראל מיהו משום איבה צריך להטעינה אבל להטעינה יין נסך אין זקוק לה ונראה דלהכי דקדק המקשה בלישניה ונקט תרתי זימני מטפל בה כבהמת ישראל משום דמדקתני כבהמת ישראל דייק לה כדפי' ומשני התם משום איבה ולאו דוקא נקט כבהמת ישראל וה"נ מסתברא וכו'

הכי קאמר ולהטעינה יין נסך אין זקוק לה מדלא קאמר תני ולהטעינה יין נסך משמע דפרושי קא מפרש לה דהא דקתני היה טעונה יין נסך לאו שעדיין היא טעונה קאמר וצריך לפרוק ממנה אלא שהיתה טעונה כבר קאמר ונפל ממנה וצריך לחזור ולהטעינה

ומה לי שונא עובדי כוכבים כתבו התוספות דהוה מצי לשנויי ישראל בחנם ולעובדי כוכבים בשכר נראה דדוקא לעיל גבי ישראל משני שפיר דפטור בחנם וחייב בשכר דעל כרחו יטול שכר ואם הלה אינו רוצה ליתן שכרו כופין אותו בדין אבל הכא לא מצי לשנויי דולא שונא העובדי כוכבים בחנם אלא בשכר שאם אין העובד כוכבים רוצה לשלם שכרו ולציית דין ישראל הרי על כרחו צריך לפרוק עמו חנם משום צער בעלי חיים אי אמרינן דצער ב"ח דאורייתא

דף לג וזה הוא רוס כתבו התוספות דשבע ומחצה רום עולה אלפים דהוי שיעור מיל. אע"ג דשבע ומחצה רום עולה אלפים חסר חמשה מכל מקום קרי ליה רוס משום דבחמשה אמות יש בהן חמשה עשר שלישי אמה ואם תחלוק חמשה עשר שלישי אמה לשבע ומחצה חלקים לא יעלה כי אם שני שלישי אמה לחלק אחד וכיון דאין במותר אמה שלימה לא דק ולא חשיב ליה דלא חשיב אלא אמות שלימות דרס"ו אמות שלימות יש ברו"ס ובעל הערוך בערך רו"ס כתב הרי אלפים פחות חמשה אמה וזה חסרון החמשה אל יקשה בעינך לפי שלא היה יכול לעשות רי"ס שהיה עולה החשבון יותר מאלפים ולכן העמידו ברו"ס ולא הוצרך לכתוב כן וגם דבריו דחוקים וכי בשביל שלא היה יכול לעשותו ריס העמידו על חשבון שאינו מכוון

אבדת אביו ואבדת רבו של רבו קודמת וכו' ואם תאמר למה ליה למיתני הך מילתא באבידה ובמשאוי ובשבי בחד מנייהו סגי, ועוד קשה דברישא וסיפא קתני שאם אביו חכם אביו קודם אמאי לא קתני נמי הכי במציעתא או ליתני הכי ברישא לחודא ויש לומר דהא דקתני היו אביו ורבו נושאין משוי לאו דאינהו גופייהו נושאין רמשא אלא בבהמתן קאמר ולענין פריקה וטעינה איירי. וכיון דאבידה ופריקה דמיין להדדי כדפי' לעיל דלהכי תני תנא דין פריקה וטעינה בהך פירקא גבי דיני אבידה הלכך כי היכי דקתני לענין אבידה דרבו קודם תני נמי לענין פריקה דרבו קודם ולהכי לא איצטריך למיתני נמי גבי דין פריקה שאם אביו חכם אביו קודם דארישא סמיך כיון דאבדה ופריקה