תורת חיים חלק ב רכה

האבידה אינו מכירו ולא ראהו מעולם ולא שמע הכרוז מפי עצמו אלא מפי אנשים אחרים שהיו אצל הכרוז דחברא חברא אית ליה כאשר אפרש בסמוך

אבן טוען שהיתה בירושלים לפי שא"א שישמעו כל ישראל את קול הכרוז לכך היתה שם אבן טוען וכל אותן שכבר ידעו מאבידותיהן כגון שידעו מעצמן או נשמע להן הכרוז ברגל שהיה לפני רגל זה נפנו לשם וכל מוצאי אבידה נפנו גם כן לשם זה עומד ומכריז רגל ראשון וזה רגל שני וזה רגל שלישי ובעלי האבידות נותנין סימנין ונוטלין אבידותיהן וכיון שהן שומעין ג"כ שמכריזין שאר אבידות שהבעלים עדיין לא ידעו מידי מסתמא מגידים מה ששמעו לחביריהן עד שנשמע הדבר לבעלים דחברא חברא אית ליה. ונראה דלהכי תיקנו להכריז שלש רגלים דכיון דלא ברירא מילתא שיהא נשמע הדבר לבעלים אלא משום דחברא חברא אית ליה לכך תיקנו שיכריז שלשה פעמים דמסתמא בשלשה פעמים יגיע הדבר לבעלים דבשאר דברים נמי אשכחן תקנת חכמים בשלשה פעמים כדאמרינן בקצירת העומר מגל זו מגל זו מגל זו קופה זו קופה זו קופה זו ובתלת זימנין הוי חזקה וגבי הפרת נדרים צריך שיאמר ג' פעמים מופר לך

כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל וכו' מפרש בש"ס דבדבר שעושה ואוכל מטפל שנים עשר חדש ואח"כ שם דמיהן ומניחן ובדבר שאינו עושה ואוכל יש שמטפל בו שלשה חדשים ואחר כך מוכרין ויש שמטפל בהן חודש ומוכרן וכו' ותימה כיון דדבר שעושה ואוכל מוכרו ג"כ כמו דבר שאינו עושה ואוכל ואין חילוק ביניהן אלא לענין זמן הטיפול אם כן תנא דמתניתין דלא נחית לפרושי זמן טיפולן כמה הוא אמאי פסיק ותני דדבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל ודבר שאינו עושה ואוכל ימכר כיון דלענין מכירה שניהן שוין. ורב אלפס ז"ל לא גריס בברייתא שם דמיהם ומניחן אלא גבי תרנגולת ובהמה גסה אבל גבי עגלים וסייחים וגבי אווזין ותרנגולין גריס מוכרן בבית דין וכן משמע בהדיא מדברי הרמב"ם ז"ל ולפי גירסא זו ניחא דאיכא למימר דדבר שעושה ואוכל אינו מוכרו לעולם והא דקתני שם דמיהן ומניחן לאו כפירש"י ז"ל שמוכרן ומניח הדמים אצלו אלא כדפירש הרמב"ם ז"ל ששם דמיהן עליו והרי הן שלו וש' בעלים בשותפות כדין כל השם בהמה למחצית שכר וכן כתב הראב"ד ז"ל דכל מה שיוכל לעשות להחזיר ליד בעלים מחזיר אבל דבר שאינו עושה ואוכל כיון דאין מקבלין אותן למחצית שכר לכך מוכרן בב"ד אחר זמן טיפולן. ומיהו קשה דלקמן גבי המוצא תפילין ומצא ספרים קאמר נמי לישנא דשם דמיהן ומניחן והתם משמע כדפירש"י ז"ל דבתפילין וספרים לא שייך למימר ששם דמיהן עליו למחצית שכר. ועוד דבכל הספרים גרסינן בכולהו שם דמיהן ומניחן ורב אלפס גופיה ברייתא קמייתא גריס בכולהו שם דמיהן ומניחן לכך נראה לפרש דבדבר שעושה ואוכל לאו חיובא הוא למוכרו לאחר שנים עשר חודש שאם הוא רוצה לטפל בהן גם לאחר שנים עשר חודש ולהאכילן מה שהן עושין עדיף טפי לכך לא קתני בהו ימכר אבל דבר שאינו עושה ואוכל מחוייב למוכרו לאחר זמן טיפולו כדי שלא יאכיל עגל לעגלים וסיח לסייחין דכיון שאינן עושין ואוכלין נוטל מן הבעלים מה שמאכילן לכך קתני בהו ימכר לאשמעינן דצריך למוכרן

דף כט אלא בנשתמש בהן לאו דוקא אלא מפני שמותר להשתמש בהן כדפי' רש"י ז"ל והא דנקט בנשתמש בהן משום דלא פליגי אלא אי אמרינן דכמאן דאשתמש בגוייהו דמי אי לא דלרבי טרפון כיון דשרו ליה רבנן לאשתמושי בגוייהו כמאן דאשתמש בגווייהו דמי כדאמר בסמוך לכך קאמר אלא בנשתמש בהן כלומר אי הוה כמאן דאשתמש בהן

לפיכך דרבי טרפון למה לי כתבו התוספות דלרבה גם לפיכך דרבי טרפון אתי למידק נמי דדוקא משום דמותר להשתמש בהן חייב אבל אסור להשתמש פטור לאפוקי דרב יוסף ותימה דא"כ כי פריך לעיל אליבא דרב יוסף לפיכך דר' עקיבא למה לי טפי הוה ליה למיפרך מעיקרא לפיכך דרבי טרפון למה לי דדבריו שנויין במתני' קודם דברי ר' עקיבא אי נמי ה"ל למיפרך לעיל אתרוייהו אי הכי לפיכך דר' טרפון ודרבי עקיבא למה לי לכך נראה דלאו קושיא היא אלא פירושא בעלמא הוא כמ"ש התוספות במסקנא

כאן בענין אחד כאן בשני ענינים פירש"י ז"ל בענין אחד אין קורין בשני ענינים קורין דלא אתי לשמוטי מהדדי ותימה דאם כן הא דקתני ולא יקרא בו שלשה בני אדם מה נפשך אי בשלשה דפין איירי אמאי לא יקראו בו מה לי שנים בשני דפין מה לי שלשה בשלשה דפין ואי שלשה בני אדם בשני דפין קאמר אם כן ע"כ שנים מהן קוראין בדף אחד ואם כן מאי איריא שלשה בני אדם אפי' שנים נמי לא ונראה לפרש איפכא בענין אחד קורין שנים דלא אתי לשמוטי מהדדי דיכולין להניח הדף שיהא מכוון בין שניהם אבל שלשה אין קורין דאפי' אם יניחו הדף מכוון נגד האמצעי מ"מ היושב מצד זה ומצד זה משמטי מהדדי ובשני ענינים אין קורין דאי אפשר לצמצם שיהא הדף מכוון לפני כל אחד בשוה ואתי לשמוטי מהדדי וכן פסק הרמב"ם ז"ל

מי שיש לו גרדי אומן בתוך ביתו ינער כסותו בכל יום וא"ת כיון דלא אתי למימר שיעשה כן אלא אדרבא אתי לאשמעינן שלא ינער אדם כסותו בכל יום ה"ל למימר בהדיא לא ינער אדם כסותו בכל יום וי"ל דאתי לאשמעינן דלא תימא שאין הניעור קשה לה אלא כל דהו לכך קאמר מי שיש לו גרדי אומן וכו' לאשמעינן שהניעור קשה לה הרבה שצריך טליתות חדשות תמיד וכן הא דקאמר כסא דחרשין ולא כסא דפושרין לא אתי למימר שיעשה כן שישתה כסא דחרשין ויניח כסא דפושרין דודאי מי שיש לפניו אלו שני כוסות לא ישתה לא זה ולא זה ולא אתי לאשמעינן אלא שלא ישתה כסא דפושרין והא דלא נקט בהדיא לא ישתה אדם כסא דפושרין לאשמעינן נמי דכסא דפושרין קשה הרבה והוא גרוע אפי' מכסא דחרשין. וכן הא דקאמר מי שהניח לו אביו מעות הרבה רוצה לאבדן וכו' נקט הך לישנא לאשמעינן נמי שכל העושה אלה מאבד הון ורב מהרה ולא תימא שאין אדם צריך להזהר מהן הרבה ולכך מייתי הכא הנך תלת מילי דרבי יוחנן

דף ל איבעיא להו לצורכו ולצרכה מאי כתבו התוס' דוקא בשיטות כסות מיבעיא ליה וכל דדמי ליה דשמא יניחנה שטוחה יותר מכדי צרכה עד שתקלקל וכו' ודבריהם תמוה דבהא בסמוך בעי למיפשט מברייתא דפרה דהוה סלקא דעתא דפסולה משום דלצורכו ולצרכה חשיב לצרכו ואי טעמא משום דגזירה שמא יניחנה וכו' אמאי פסולה נהי דלכתחילה לא יעשה כן שמא יניחנה לדוש אחר יניקה מכל מקום כשלא דשה אחר כן ודאי כשרה היא ואין סברא לומר דפסולה היא מדרבנן. ועוד תימא דקאמר שאני התם דאמר קרא אשר לא עובד בה מכל מקום משמע מדקרינן עובד משני ליה הכי ולכך פריך ליה אי הכי אפי' רישא נמי ואמאי לא משני ליה מפשטיה דקרא דכתיב אשר לא עבד בה והא עבד בה דהשתא לא הוה מצי פריך ליה מרישא מידי. ועוד קשה אמאי מייתי ההיא דשכן עליה עוף ואי משום דרב פפא אמר למלתיה עלה אמאי לא אמרה אהך דהכניסה לרבקה כמ"ש התוספות על כן נראה דמתני' דקתני מצא ספרים קורא בהן איכא למימר דלצרכן דוקא קאמר כגון שיש לו ספרים שלו דומיא דגוללן דקתני שהוא לצורך הספרים בלבד וברייתא דלקמן דקתני כלי נחושת משתמש בהן בחמין איירי נמי לצורכן דומיא דרישא דקתני כלי עץ משתמש בהן בשביל שלא ירקבו משמע שאין כוונתו אלא כדי שלא ירקבו והא דפריך פקדון מאי עבידתיה גביה משום דמתני' וברייתא משמע שחייב לעשות כן משום משיב אבידה שאם מצא ספרים חייב לקרות בהן או לגוללן ואם מצא כלים חייב להשתמש בהן שלא יתקלקלו לכך פריך תינח מציאה שאין הבעלים יודעים אבל פקדון מאי עבידתיה גביה אמאי צריך להשתמש בהן הא כיון דהבעלים יודעין אבידה מדעת היא והשתא ניחא הא דמשני כגון שהלכו בעליהן למדינת הים אבל למה שכתבו התוספות דפריך אמאי מותר להשתמש בפקדון אפי' לצרכו לא משני שפיר. והא דקמיבעיא ליה לצרכו ולצרכה מאי הכי פי' משום דאם לא נתכווין להשתמש בה אלא לצרכה בלבד וע"י שמשתמש בה לצרכה איכא נמי תועלת לצורכו פשיטא דשריא כיון דצורכו ממילא קאתיא כדאמר לעיל אם כשהוא גוללו פותחו וקורא בו מותר ולכך קמיבעיא ליה לצורכו ולצרכה פירש שנתכוין מתחילה לשניהם מהו מי אמרינן כיון שנתכוין לצרכה ובלא צרכו נמי הוה שטח לה שריא דאע"ג דקעביד לצורכו כממילא דמיא או דלמא כיון דמעיקרא מיהא לצורכו נמי קעביד לאו כממילא דמי ואסור. וקפשיט ליה מהא דקתני בשביל שתינק ותדוש פסולה דקסלקא דעתך דאינה נפסלת אלא א"כ נתכוין לעשות עמה מלאכה אבל עשתה ממילא לא לכך דייק שפיר והא הכא דלצורכו ולצרכה הוא וקתני פסולה ולא אמרי' כיון דלצרכה קעביד ובלאו צרכו נמי היה מכניסה לרבקה כדי שתינק אם כן מה שעשתה לצורכו כממילא דמיא אלמא דלצורכו ולצורכה לאו כממילא דמיא ומשני לעולם כממילא דמיא ושאני התם דאם עשתה ממילא נמי פסולה דאמר קרא אשר לא עובד מ"מ דעובד ממילא משמע והשתא פריך שפיר אי הכ' דעשתה ממילא פסולה רישא אמאי קתני דשה ממילא כשירה ומשני הא לא דמיא אלא להא דתנן כו' דעשתה ממילא זימנין דכשרה וזימנין דפסולה דאי לא ניחא ליה כשרה ואי ניחא ליה פסולה והוי רישא וסיפא דהכניסה לרבקה דומיא דרישא וסיפא דשכן עליה עוף דתרוייהו בעשתה ממילא איירי והשתא ניחא דרב פפא לא אמר מילתיה אהך דהכניסה לרבקה משום דלא מצי למידק מינה הך טעמא דאף על גב דדחי ש"ס ומשני לה דהא דלצורכו ולצורכה פסולה טעמא מדכתיב אשר לא עובד בה וכדרב פפא מכל מקום איכא למימר נמי דטעמא דפסולה מדכתיב אשר עבד בה והא דעבד בה דלצורכו ולצרכה לאו כממילא דמי כדקא סלקא דעתך אבל הך דשכן עליה עוף על כרחך לא מיתוקמא אלא כדרב פפא

הכישה חייב בה פירש"י ז"ל הואיל והתחיל דכיון שהתחיל במצוה חייב לגומרה מיהו בפרק המוכר את הספינה משמע בהדיא דטעמא הואיל ואנקטיה ניגרי ברייתא ושמא גם רש"י ז"ל נתכוין דהואיל והתחיל ואנקטיה ניגרי ברייתא חייב

לפנים משורת הדין הוא דעבד דתני רב יוסף וכו' וא"ת לעיל גבי הא דבעי מיניה רב יהודה משמואל מצא כאן ארנקי מהו דאמר ליה חייב להחזיר לפנים משורת הדין אמאי לא מייתי נמי הא דתני רב יוסף והתוס' כתבו לעיל דלא מייתי קרא אלא במקום שאחרים חייבין והוא פטור וכו' טפי נראה דגבי השבת אבידה לא איצטריך לאתויי קרא דבעי למיעבד לפנים משורת הדין דסברא הוא כיון דלא מיחסרא ממונא מכיסו כלום אבל הכא בעובדא דרבי ישמעאל בר יוסי דיהיב ליה פלגא דזוזא מכיסו ורבי חייא נמי יהיב לה דינר מכיסו אע"ג דמן הדין הוו פטורין ולפנים משורת הדין הוא דאפסידו לכך מייתי ראיה מקרא וההיא דסוף האומנין דעשו לו הפסד גדול דאפי' לפנים משורת הדין אין לו להפסיד כל כך לכך מייתי התם קרא למען תלך בדרך טובים כמו שכתבו התוספות לעיל

נוטל אחד בששים בחליו לאו דוקא אחד מששים אלא כלומר חלק קטן הוא נוטל ואותו חלק הוא בטל בכל החלי ולכך נקט אחד מששים משום דקי"ל דאחד בטל מששים באיסורין ונראה דהיינו הא דאיתא בפרק הרואה אש אחד מששים לגיהנם דבש אחד מששים למן שבת א' מס' לעה"ב שינה אחד מששים למיתה וכו' לפי שבא לומר שחום אש שלנו בטל לגבי חום אש של גהינם וכן מתיקת הדבש בטל לגבי מתיקות המן וכן כולהו לכך נקט גבי כולן שהן אחד מששים אע"ג דבעלמא פריך ש"ס וליעיילי שיתין גברי וליקום לאו דוקא שיתין קאמר אלא כלומר אנשים הרבה שיטול כל אחד אותו חלק קטן עד שלא ישאר כלום מחליו ומשני בעשורייתא דרבי שהראשון נוטל יותר קצת מן השני והשני יותר מן השלישי וכן לעולם וכל מה שנוטלין בטל במה שנשאר

אלא אימא שהעמידו דיניהם על דין תורה לאו אדיינין קאי דאין כח ביד הדיינין לכוף לבעל דין לפשר עצמו וליכנס לפנים משורת הדין אלא אבעלי דינין קאי שהיו נושאין ומקפידין זה על זה ולא רצו שום א' לוותר על חבירו לפנים משורת הדין והשתא ניחא הא דקא' אלא אימא על שהעמידו דיניהם וכו' ולא קאמר דהכי קאמר על שדנו בה דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין משום דעל שדנו בה דין תורה הוה משמע דאדיינין קאי וכן משמע ממה