תורת חיים חלק ב רכד

בצנא ופירי משמע דאתי למימר דאף על גב דתרוייהו איירי בצנא ופירי דשקרי אפה ניחא וזה אינו דכיון דשרקי כי לא אשתייר ביה מידי מאי הוה אכתי איכא למימר דנפיל מיניה כולהו כיון דשרק ולפירושו הוה ליה למימר הא והא בכובא וכיתנא אבל לפי מה שפירשו התוס' ניחא

הא גופא קשיא אמרת מצא מעות מפוזרות וכו' וא"ת אמאי לא פריך הכי אמתניתין כמו שכתבו התוספות ועוד קשה דבסמוך קאמר והיכי דמי דעשויין כמגדלין רויחא תתאי וכו' אמאי נטר ש"ס לפרושי איזהו מגדלין במילתא דרבי חנינא ולא מפרש ליה במילתא דרבי יצחק ומגדלין דברייתא ועוד קשה דבסמוך קאמר מאי מכריז מנין מאי איריא תלתא וכו' מה ענין הך קושיא לשקלא וטריא דהך סוגיא ועוד קשה תפשוט ממתניתין דהכא דמנין סימן הוא מדקתני שלשה מטבעות ולא שתים ויש לומר דאמתניתין לא מצי פריך הא גופא קשיא דאיכא למימר דשלשה מטבעות זה על גב זה דקתני אפי' מקצת זה על גב זה דהיינו משלחפי שלחופי אע"ג דכבר קתני צבורי מעות יש לומר דשלש מטבעות היינו פיר' דציבורי מעות כמ"ש התוספות אבל אברייתא דקתני בהדיא מגדלין פריך שפיר והשתא ניחא כולה סוגיא דכיון דברייתא קתני מגדלין אם כן שלשה מטבעות זה על גב זה דמתני' על כרחך נמי במגדלין איירי לכך קאמר רבי חנינא לא שנו וכו' אתי לפרושי היכי דמי מגדלין דלא תימא אפי' שלשה מטבעות שוות ברחבן כל שהן מונחין זו על גב זו בשוה כי הדדי מגדלין קרי ליה לכך קאמר לא שנו אלא של מלך אחד כעין שלשה מלכים דלא הוי מגדלין אא"כ רויחא תתאי וכו' ורבי יוחנן סבר דאפילו של מלך אחד נמי כיון דכי הדדי נינהו מגדלין קרי ליה דהרי הן כמגדל זה שמגביה והולך בשוה למעלה והשתא כיון דלכולי עלמא שלשה מטבעות דמתניתין כמגדלין איירי לכך בעו מאי מכריז אי מנין מכריז אי טבעא מכריז דאיכא למימר דמכריז מנין והלה בא ונותן סימן ואומר מגדלין הן עשויין אבל למאי דסלקא דעתך דשלשה מטבעות זה על גב זה אפי' בשלחופי איירי לא הוה קבעי ליה מידי דודאי צריך לומר דטבעא מכריז והלה בא ואומר מנין דאי מנין מכריז אם כן מאי סימנא אית ליה בגווייהו. וכיון דמתניתין כמגדלין איירי לכך לא קאמר ש"ס מנין הוי סימן דמצי למדחי דמנין ומגדלין הוי סימן וכה"ג פירש' לעיל בסוף פרק קמא

מפני שיכול לומר לו של אמורים הן מדלא קאמר מפני שהן של אמורים משמע דאף על גב דלאו ודאי הוי של אמורים כגון שהיה הכותל שנים רבות של אבותיו ואפשר דשתוך משעה שנתנו אבותיו שם אפ"ה הן שלו דכיון דאיכא למיתלי מימות אמוריים היה שם ולא הוחזק ישראל זה בממון לעולם הרי הוא של מוצאו כמ"ש הרא"ש ז"ל

דף כו הכא נמי קמא אזיל כתבו התוספות ואם תאמר ולוקי מתני' כגון שנמצא בגומא שלא נמצא על ידי כיבוד כדמוכח בפרק קמא דפסחים גבי תיבה שנשתמשו בה מעות מעשר וחולין וכו' נראה דלא קשה מידי דמעות שאני לפי שהן דבר קטן כמ"ש התוספות לעיל לכך אין נמצאין ע"י כיבוד כשהן בגומא אבל מתניתין דהכא איירי באודרא ונסכא וכיוצא בהן דודאי נמצאין ע"י כיבוד אפי' כשהן בגומא

נקיטנא ליה ואמינא ליה אנת הוא דשקלתיה פירש"י ז"ל משבענא ליה שבועת היסת וכתבו עליו התו' אך קשה דבימי בר קפרא עדיין לא נתקנה שבועת היסת נראה דלאו קושיא היא דשבועת היסת נתקנה בימי התנאים וכן משמע בהדיא בפרק כל הנשבעין דתנן התם אמר לחנוני תן לי בדינר פירות ונתן לו וכו' נשבע ב"ה ופירש"י ז"ל נשבע בעל הבית שבועת היסת אלמא דבימי התנאים נתקנה והא דקאמר ש"ס בכמה דוכתי דרב נחמן תיקן שבועת היסת י"ל דמעיקרא לא תיקנוה אלא היכא דמסתבר טעמא כההיא דחנוני ושולחני וההיא דשכיר דפרק כל הנשבעין ואתא רב נחמן ותיקנה בכל התביעות אפי' היכא דלא מסתבר טעמא משום דחזקה אין אדם תובע אא"כ יש לו עליו והכי נמי מסתבר טעמא הוא כיון שלא היה שם אדם אחר אלא הוא לכך בימי בר קפרא נמי הוי רמיא עליה שבועת היסת ובפ' כל הנשבעין הארכתי בכמה הוכחות דשבועת היסת נתקנה קודם רב נחמן אלא דרב נחמן בא והוסיף ותיקנה אפילו היכא דלא מסתבר טעמא

מתנה הוא דיהיב ליה תימה אמאי הויא מתנה הא אמר לעיל דאע"ג דשמעיני' דאייאש לבסוף כיון דאתי לידה באיסורא מחייב לאהדורי וי"ל כמ"ש רבינו זרחיה בשם מר יהודאי דשאני לעיל דבאיסור אבידה אתי לידה לכך חייב להחזיר אבל הכא כיון דנתכוין לגוזלה גזלן קונה לעולם ביאוש משום תקנת השבים ורב' לטעמיה דאמר בפרק מרובה יאוש כדי קני בגזלן לית הלכתא כוותיה ע"כ מיהו קשה דרב אלפס והרמב"ם והרא"ש ז"ל כולהו מייתי הא דרבא משמע דהלכתא כוותיה ואי טעמיה משום דס"ל יאוש כדי קני הא אנן קי"ל דיאוש כדי לא קני ובפרק מרובה כתבו התוספות דבהנזקין ובפרק בתרא דבבא קמא משמע דרבא סבירא ליה דיאוש כדי לא קני וכתבו דהא דאמר רבא בפרק אלו מציאות נטלה לפני יאוש על מנת לגוזלה עובר בכולן ואע"ג דאהדורי מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה אע"ג דיאוש לא קני מ"מ כיון דהועיל יאוש למוכרה או להקדישה חשיב גזלן

הא על גבי שולחן דשולחן הוה מצי לשנויי דלאו דיוקא הוא דלפני שולחני איכא למימר דאף על השולחן במשמע כדמשמע בסמוך אלא דעדיפא משני והשתא ניחא דקאמר רבא בסמוך דר' אלעזר מתניתין קשיתיה דמאי איריא דתני בין הכסא לשולחני וכו' אף על גב דמרישא איכא למידק איפכא דסבירא ליה לרבא דמרישא ליכא למידק מידי דאיכא למימר דלפני שולחני אף על השלחן במשמע אבל דיוקא דסיפא דיוק מעלמא הוא דבין הכסא לשולחני משמע ביניהם דוקא הא על גבי שולחן הרי אלו שלו והא דקאמר אי נמי מצא בשולחנות הכי קאמר אי נמי על כרחך צ"ל דלפני שולחני היינו אפילו על גבי שולחן מדלא קתני דומיא דרישא, ולפי מה שפירשתי ניחא מה שכתב הרמב"ם ז"ל דבחנות נמי הנמצא על גבי התיבה הוא של מוצאו משום דבחנות נמי איכא למידק איפכא דמצא בחנות על התיבה נמי במשמע והא דקאמר אי נמי מצא בשלחנות כדקתני רישא מצא בחנות היינו דגבי שולחני איכא למידק נמי מדלא קתני דומיא דרישא מיהו דיוקא מעלי' הוא וכיון דאיכא למידק נמי הכי גבי חנות לכך התם נמי על גבי התיבה הוא של מוצאו וכיוצא בזה כתב בב"י

דף כז שור לגיזת זנבו ושה לגיזותיו כתבו התוס' דאיצטריך שחייב לגוזזה בעתה אע"פ שאין בה שוה פרוטה בשעה שגזזה קצת קשה תינח בגיזת זנבו אבל שה לגזותיו דוחק לומר שאין בה שוה פרוטה וא"כ אכתי פשיטא הוא לכך נראה דאע"ג דאית בה שוה פרוטה איצטריך שחייב לגוזזה בעתה כדי שיחזור ויגדל ולא תימא דלא קפיד רחמנא בהשבה אלא שלא יפסיד אבל שירויח לא וכן משמע מדברי הרא"ש ז"ל

מי שאבודה הימנו ןמצויה וכו' פרש"י ז"ל ואיידי דכתב ממנו כתב אשר תאבד ודבריו תמוהים דא"כ לרבי יהודה נמי נפקא ליה הא דר' יוחנן ממנו לחודא אלא דלא מצי למכתב ממנו אי לאו דכתב נמי אשר תאבד ואמאי קאמר בסמוך ואידך ממנו לא משמע ליה הוה ליה למימר ואידך איידי דכתב ממנו כתב אשר תאבד לכך נראה דלר' יהודה נפקא ליה הא דר' יוחנן מדכתיב אשר תאבד ממנו דמשמע מי שאבודה הימנו וכו' אבל ממנו לחודא לא משמע ליה שאבודה הימנו לכך איצטריך ליה נמי אשר תאבד

ולמאן דאמר אשר תאבד הא בעינן ומצאתה וליכא וא"ת והא איצטריך ומצאתה לכדרבנאי דבריש מכילתין משמע דליכא מאן דפליג אהא דרבנאי ויש לומר דאע"ג דגופא דקרא דומצאתה מיבעי ליה לדרבנאי מ"מ כיון דיליף מיתורא דאשר תאבד שתהא קרויה אבידה פרט לכשאין בה שוה פרוטה ממילא שמעינן נמי מומצאתה שתהא קרויה מציאה פרט לכשאין בה שוה פרוטה ולעיל דקאמר ואידך הא דרבנאי מנא ליה לא מצי לשנויי דגופא דקרא אתיא לכדרבנאי וממילא שמעינן מיניה נמי פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה דכיון דאשר תאבד איצטריך ליה לכרבי יוחנן ולית ליה שום יתורא למעט אבידה שאין בה שוה פרוטה לא מצינו למילף ממשמעותא דומצאתה מידי. והא דקאמר לעיל למאן דנפקא ליה מאשר תאבד האי ומצאתה מאי עביד ליה ולא משני דאתי לאשמעינן דבעינן שיהיה נמי שוה פרוטה בשעת מציאה לאפוקי פרוטה שהוזלה דלאביי דאמר משמעות דורשין איכא בינייהו צריך לומר דמאן דנפקא ליה מאשר תאבד מוקי לה גופא דקרא דומצאתה לדרשא אחריתי דאי לאו הכי אם כן מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי מידי וליכא בינייהו אפילו משמעות דורשין

דרשהו אם הוא רמאי מאי לאו בסימנין כתבו התוספות ועי"ל דבמתניתין מיירי בידוע שהוא רמאי לכך צריך עדים אבל הכא מיירי בסתם בני אדם ולמאי דמשני לא בעדים דבסתם בני אדם נמי בעי עדים מתניתין דקתני לקמן אמר את האבידה וכו' הכי פירוש מדאורייתא בין ברמאי בין בסתם בני אדם בעי עדים ואתו רבנן ותיקנו לאהדורי בסימנין בסתם בני אדם אבל ברמאי אוקמוה אדאורייתא והיינו דקתני אמר את האבידה ולא אמר סימניה לא יתן לו הא אמר סימנין יתן בד"א בסתם בני אדם אבל הרמאי אע"פ שאמר סימנין לא יתן לו דאוקמוה אדאורייתא שנאמר עד דרוש אחיך אותו וכו' מייתי ראיה דמדאורייתא לא מהדרינן כלל אלא בעדים וברייתא דקתני עלה משרבו הרמאין התקינו הכי קאמר בראשונה שלא היו הרמאין מצויין תיקנו שכל מי שאבדה לו אבידה מסתם בני אדם היה נותן סימנין ונוטלה משרבו הרמאין שהיו מצויין הרבה תיקנו בסתם בני אדם שיביא תחילה ראיה דלאו רמאי הוא ונוטלה בסימנין ואם לא הביא ראיה דינו כודאי רמאי ולא מהדרינן ליה אלא בעדים דודאי רמאי לא התקינו כלל דאוקמוה אדאורייתא כדקתני מתניתין והרמאי אע"פ שאמר סימנים לא יתן וכו'

כיס וארנקי וטבעת לא משאלי אינשי וא"ת והא קתני נמי או שמצאו בין כליו וכלים ודאי משאלי אינשי ואמאי כשר ניחוש לשאלה וי"ל כדפירש רש"י ז"ל דהא דקתני בין כליו היינו כלי תשמישו שבביתו וכיון דהן בביתו לא שייך למיחש לשאלה אבל מצאו קשור בכיס וארנקי איירי שמצאן בשוק וא"ת כיון שמצאו בביתו פשיטא דכשר וי"ל אף ע"ג דרבים מצויין שם ואם נמצא בקרקע היה לחוש ליוסף בן שמעון אחר השתא שמצאו בין כליו אין נחוש שנתנו אחר שם אלא הוא וכ"כ התוספות בפרק בתרא דיבמות

איבעית אימא כליו בחיורי ובסומקי נראה דהגירסא מהופכת דמעיקרא גרסינן אלא הא דתנן מצאו קשור וכו' עד וטבעת משום דמזייף והדר גרסינן ואי בעית אימא כליו בחיורי ובסומקי וכן משמע ביבמות

כיס וארנקי משום דמסמני כתבו התוספות וא"ת והכתיב לא תנחשו וי"ל דבשילהי במה אשה אמרינן וכו' ועוד נראה דאינו אסור אלא אם כן מפרש ואמר שאינו משאילו שלא ימכור מזלו אבל אמר סתמא איני משאילך מותר וכ"כ הב"י בי"ד סי' קע"ט דמה שנוהגים העולם לשחוט תרנגולת שקראה גברית אף ע"ג דבס"פ במה אשה חשיב לה מדרכי האמורי היינו כשאומר שחטו תרנגולת שקראה גבריית אבל כשאומר שחטו סתמא אין לחוש

דף כח ומדת ארכו לא משתער לה וא"ת אדרבא מדת ארכו טפי משער לה כד מכסי לה מרה וקאי ממדת רחבו ושמא יש לומר בזמן הש"ס היו לובשין סודריהן רוחב הסודרא לקומת האיש ומפשילין קצה אחד למעלה מכתפיהן כדרך שאנחנו לובשין טלית של ציצית לכך יכול לשער רחבו ולא ארכו

ויכריז יום אחד פירש"י ז"ל דאבעל אבידה קאי שיכריז אני אבדתי ואלו סימנים ולא משמע כן מדקתני רישא ועד מתי חייב להכריז והיינו מוצא האבידה ועלה קאי רבי יהודה ואומר שהמוצא יכריז שלש רגלים ואחר רגל האחרון שבעה ימים יכריז המוצא עוד יום אחד ולקמן קתני זה עומד ומכריז וזה עומד ונותן סימנים משמע נמי דבעל אבידה לא מכריז מידי לכך נראה דיכריז יום אחד אמוצא קאי דבעינן שיכריז פעם רביעי שאם לא יכריז רביעית כשיחזור בעל האבידה לירושלים לא ידע על מי לחזור דאע"ג שכבר הכריז שלש פעמים אפשר דבעל