תורת חיים חלק ב ריט

ליה למימר מותיב רבי יעקב בר אידי מציעא משום דכולה נזיקין חדא מסכת היא כדאמרינן בבבא קמא

נטל מקצת פיאה וזרק על השאר אין לו בה כלום זה לשון הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות כשיקח מקצתו ויכסה מקצתו לוקחין מידו הכל בין מה שלקח ובא לידו ובין מה שכסה וזה קנס ע"כ וכן נראה מדקתני אין לו בה כלום ולא קתני לא קנה ועוד דאי אשאר קאי אין לו בו כלום מיבעי ליה או אין לו בשאר כלום אלא ודאי אפיאה קאי שאין לו בה כלום ואפי' מה שנטל ממנה כבר. פוהי ממה שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות מתנות עניים משמע דהא דקתני סיפא נפל לו עליה פרס טליתו עליה מעבירין אותו הימנה טעמא נמי משום קנס הוא ותימא דאם כן מאי פריך הכא נקנו ליה ד' אמות דידיה דלמא אע"ג דקנה מעבירין אותו משום קנסא כי היכי דקנסינן ולוקחין ממנו אפי' מה שנטל כבר אע"ג דקנה

חצר משום ידה איתרבאי פירוש הא דמרבינן חצר מקרא דונתן כדאמרינן בסמוך מטעם ידה הוא דחצר נמי כיד דמי ומר סבר מטעם שליחות איתרבאי דחצר כשליח דמי ורש"י ז"ל פירש משום ידה איתרבאי דכתיב ונתן בידה וידה רשותה משמע וכו' משמע אפילו דהשתא לא אסיק אדעתיה ריבוי דונתן ולשון איתרבאי לא משמע כן דה"ל למימר מידה ילפינן

ת"ל ונתן מ"מ פירש"י ז"ל אלמא משום ידה איתרבאי דאי משום שליחות הא כבר כתיבא הכא כדתניא ושלח מלמד כו' דמה לי חצר מה לי שליח אחר אבל אי משום ידה איתרבאי איצטריך משום קטן וקטנה דליתנהו בתורת שליחות וכן כתב רש"י ז"ל לקמן גבי הא דקאמר רב אשי חצר איתרבאי משום יד וכו' אבל קשה לפי' דא"כ בלא ברייתא תיקשי היאך מצינו למימר דחצר מטעם ידה איתרבאי מקרא דונתן כדפי' לעיל הא שליחות כבר כתיבא הכא והתוספות כתבו דמכח התנא מוכיח דמרבה גגה וחצרה מידה להתגרש אפי' בעל כרחה כו' פי' מדלא קאמר ונתן לרבות גגה חצירה וקרפיפה מדנקט ידה אין לי וכו' משמע דמרבה חצרה כידה וקשה דלעיל גבי גניבה נקט נמי האי לישנא והתם לא מצינו לפרש כן דאפילו בידו אינו קונה הגניבה בעל כרחו ולא קטן ואם כן לאו הוכחה היא לכך נראה דצריך מדקאמר ידה אין לי אלא ידה גגה חצרה וקרפיפה מניין ת"ל ונתן ולא קאמר ושלח אין לי אלא שליח גגה חצרה וקרפיפה מנין ת"ל ונתן אלמא דחצרה מטעם ידה אתרבאי

דף יא ואמר זכתה לי שדי זכתה לו כתבו התו' נראה אע"ג דלא אמר זכתה לי דזכתה לו כדא' לעיל והכא נקט משום סיפא כו' וזה נראה דוחק לומר דנקט ברישא הכי משום סיפא. עוד כתבו התוספות מדאמר רבי יוסי בר חנינא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלמא אע"ג דלא אמר קני משמע דסבירא להו דטעמא דשמואל דאמר והוא שעומד בצד שדהו משום דכשעומד שם משתמר על ידו וכן כתב רש"י ז"ל בהדיא וקשה דלקמן קאמר וכי רבי יהושע ורבי עקיבא בצד שדהו של רבן גמליאל היו עומדין משמע דאם היו עומדין שם הוה ניחא ואי טעמא דבעינן עומד בצד שדהו משום דאז משתמרת על ידו א"כ כי נמי היו עומדין שם מאי הוי אכתי לגבי זקנים לא היה משתמרת כיון שלא היה הפסק בין תבואתו לתבואתם כמ"ש התוס' לקמן דמהאי טעמא דלא הוה הפסק עמידתן שם לא הוה מהניא מידי. ועוד תימא דאי לא בעינן אמירה אם כן ברייתא דמייתי בסמוך דקתני היה עומד בעיר ואומר יודע אני שעומר שיש לי בשדה פועלים שכחוהו לא יהא שכחה יכול יהא שכחה כו' אמאי איצטריך להאריך ולמימר בעל הבית אומר לא יהא שכחה אפי' לא אמר נמי והכי הוה ליה למיתני היה עומד בעיר ושכחו פועלים עומר בשדה והוא יודע יכול לא יהא שכחה וכו'. על כן נראה דתרתי בעינן שיעמוד בצד שדהו וגם יאמר זכתה לי שדי אבל עומד שם ולא אמר או אמר ולא עמד שם לא זכה וטעמא דבעינן שיעמוד שם לאו משום דאז משתמרת על ידו דאם כן שדה גדולה כמה מילין מאי איכא למימר אלא טעמא משום דאז אלים קניית שדהו טפי דכשעומד שם שדהו כגופו דמי וכן כתב בהדיא הרמב"ם ז"ל בפרק י"ז מהלכות גזילה דתרתי בעינן אמירה ועמידה שם. והך ראיה דמייתי התוספת מהא דאמר לעיל אי תיקנו רבנן דליקני כי לא אמר מאי הוי לאו ראיה היא דלעיל אארבע אמות קאי דתקנתא דרבנן היא דלא ליתי לאנצויי לכך פריך שפיר ואי תיקון רבנן כי לא אמר מאי הוי דכי לא אמר מי אתי לאנצויי אבל הכא גבי חצר דקונה לו מדאורייתא מאם המצא תמצא ס"ל לתנא דאינו קונה אלא א"כ אמר זכתה לי והא דמייתי נמי ראיה מהא דאמר רבי יוסי בר חנינא חצירו של אדם קונה שלא מדעת נמי לאו ראיה היא דשאני התם דאיירי בחצר המשתמרת אבל הכא בשדה איירי דאינה משתמרת ואפי' עומד בצד שדהו אכתי לא הוי משתמרת כדפי' לכך בעינן שיאמר זכתה לי שדי והשתא ניחא הא דנקט ברייתא דבעל הבית אומר לא יהא שכחה כיון דמסיק טעמא דזכור ולבסוף שכוח בשדה לא הוי שכחה משום דכיון דקאי גביה הויא ליה חצר וזכתה ליה ועמידה לחודא מהניא דאמירה נמי בעינן לכך נקט דאומר לא יהא שכחה דהיינו שאומר יזכה לי שדי. והשתא אתי שפיר דקאמר וכי ר' יהושע ור"ע בצד שדהו של ר"ג היו עומדין דאי הוו עומדין שם ניחא דאיכא למימר דאינהו הוי אמרי זכתה לי וכיון דהוה אמירה ועמידה מהניא אע"ג דלא הוה משתמר. ובשלחן ערוך סי' רס"ח מייתי דעת הרמב"ם ז"ל ודעת התוספות ודעת הרמב"ם ז"ל נראה עיקר כדפי'

דכיון דקאי גביה הוי ליה חצר לכאורה קשה הלשון דמשמע משום דקאי גביה חצירו הוא וכי בלאו הכי לאו חצירו הוא ותו דהויא ליה חצירו מיותר הוא דמצי למימר כיון דקאי גביה זכתה ליה כדאמר בתר הכי דליתיה גביה דליזכי ליה ונראה משום דסתם חצר משתמרת היא וסתם שדה אינה משתמרת ולהכי משני לעיל הני מילי מחצר המשתמרת וכו' משום דרבי יוסי בר חנינא בחצר קאמר אבל מתניתין בשדה איירי דקתני זכתה לי שדה וסתם שדה אינה משתמרת וקרא דשכחה נמי בשדה איירי דכתיב ושכחת עומר בשדה ולכך קאמר כיון דקאי גביה ה"ל חצר פי' אע"ג דקרא בשדה איירי שאינה משתמרת אפי' הכי כיון דקאי גביה כחצר דמי

דלמא גזירת הכתוב הוא לא בעי לסתור ראייתו דא"כ וכי בשביל שרוצהי לסתור ראייתו מגיה הברייתא אלא ש"ס אתנא דברייתא פריך מנא ליה למדרש מיעוטא על דיוקא דקרא כמו שכתבו התוספות מיהו מה שהקשו התוספות לפירש"י ז"ל דמה מתרץ לרבות שכחת העיר והלא בברייתא יליף דזכור ולבסוף שכוח לא הוי שכחה והכא דדריש לרבות שכחת העיר יעמוד בשכוח מעיקרא דבריהם תמוהים דמיתורא דבשדה לא מצינו למילף אלא חד מהנך בשדה הוי שכחה שכוח מעיקרא ולא בעיר דאפי' שכוח מעיקרא לא הוי שכחה או אתי לאוריי דבשדה בעינן שכחת אתה לאפוקי זכור ולבסוף שכוח ולא בעיר דבעיר אפי' זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה אבל אי אפשר למילף מיניה דבשדה זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה ולא בעיר דבעיר זכור ולבסוף שכוח לא הוי שכחה אלא א"כ שכוח מעיקרא דהך מילתא לא משתמע מיתורא דבשדה דמידי זכור ולבסוף שכוח כתיב ושכחת כתוב והיינו שכוח מעיקרא וא"כ מה נפשך אי דרשינן מיעוטא אדיוקא דקרא צריך לומר דשכחת העיר חמירא לגמרי דאפי' זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה ואי דרשינן מיעוטא אגופה דקרא צריך לומר דשכחת העיר קולא לגמרי דאפילו שכוח מעיקרא לא הוי שכחה ואם כן אי הוה גרסינן יכול יהא שכחה צריך לומר דהכי קאמר תלמוד לומר ושכחת עומר בשדה בשדה הוי שכחה שכוח מעיקרא ולא בעיר דאפילו שכוח מעיקרא לא הוה שכחה וכ"ש זכור ולבסוף שכוח ואם כן שפיר משני יהיה לרבות שכחת העיר ועל כרחך לא דרשינן מיעוטא אשכוח מעיקרא. ואין להקשות לפי זה כיון דמסיק התנא דאפילו שכוח מעיקרא לא הוי שכחה בעיר א"כ אמאי פתח בזכור ולבסוף שכוח דקתני יודע אני שפועלים שכחוהו יש לומר דאתי לאשמעינן דבשדה אפילו זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה ואע"ג דלאו מקרא שמעינן לה איכא למימר דסבירא ליה כיון דושכחת סתמא כתיב אין לחלק דיד פועלים כיד ב"ה דמי ושכחתם כשכחתו וכן משמע בהדיא מפירש"י ז"ל דאי הוה גרסינן יכול יהא שכחה הא דקאמר תלמוד לומר בשדה ולא בעיר אשכוח מעיקרא קאי שכתב דלמא גזירת הכתוב הוא דבשדה יהא שכחה אבל משבא בעל הבית לעיר אין שכחתו ושכחת פועלים כלום למה ליה להזכיר שכחתו דבעל הבית כיון דברייתא לא איירי אלא בשכחת פועלים אלא צריך לומר כדפי' דהא דקאמר ת"ל בשדה ולא בעיר אשכוח מעיקרא קאי דלא הוי שכחה בעיר וכ"ש זכור ולבסוף שכוח

עישור שאני עתיד למוד כתבו התוספות דשנת הביעור היתה וכבר הפריש המעשרות ולפי זה הא דקאמר עישור שאני עתיד למוד צריך לדחוק ולפרש ויותר נראה שעדיין לא הכר שם ולא היה חושש שמא יאכלו ממנו בני ביתו דאיירי שכבר הזהירם שלא יאכלו ממנו לפי שאינו מתוקן וכן כתבו התוספות בפרק קמא דקדושין

מטלטלין אגב מקרקע נתינה אלימתא היא דגבי קנין מטלטלין אגב מקרקע נתינה כתיב ויתן להם אביהם מתנות רבות וגומר

דף יב בעי רבא זרק ארנקי כו' תימה ליפשוט מסיפא דמתניתין דקתני היה צבי רץ כדרכו כו' לא אמר כלום אלמא אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי וליכא למימר דמתני' שאני דליכא דעת אחרת מקנה אותו אבל בעיא דרבא איכא דעת אחרת מקנה אותו דעל כרחך סיפא דמתני' אפי' היכא דאיכא דעת אחרת מקנה אותו נמי קאמר דלא קנה מדקא בעי ר' ירמיה במתנה היאך אמלתא דר' יוחנן דאמר והוא שרץ אחריהן ומגיען ואצבי שבור ולא קבעי הכי אגופא דמתני' ואצבי רץ כדרכו דהוה רבותא טפי דקתני סיפא הא צבי רץ כדרכו כו' לא אמר כלום והוה ליה למיבעי שאם נתנו לו לבעל השדה במתנה צבי רץ וגוזלות מפריחין היאך הדין אי קנה בעל השדה או לא משמע דפשיטא ליה דבצבי רץ כדרכו לא קנה אפי' במתנה אע"ג דאיכא דעת אחרת מקנה אותו וכן משמע בהדיא מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות אבידה דאם היה צבי רץ כדרכו לא קנתה לו שדהו אפילו במתנה. לכך נראה מתני' דקתני היה צבי רץ כדרכו לאו דוקא קתני דאפילו אינו רץ אלא עומד או שוכב ומונח שם אם אינו שבור ויכול לרוץ כדרכו לא קנה דכיון שיכול לרוץ כדרכו אינו משתמר ולא קנה ואיידי דקתני רישא ראה אותן רצין אחר צבי שבור כו' תני נמי סיפא היה צבי רץ והשתא קמבעיא ליה שפיר דלמא אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי וגבי צבי רץ שאני דאפילו אם הוא מונח נמי לא קני ובש"ע סימן רס"ח העתיק לישנא דמתני' שכתב היה צבי רץ כדרכו וגוזלות מפריחין לא קנה וצ"ל כדפירש דלאו דוקא נקט הכי

גזל גמור מדבריהן דליכא למימר מדאורייתא דסוטה ודאי לית ליה זכייה מדאורייתא כיון דלאו בר דעת הוא

לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש תימא מאי דוחקיה דרבי יוחנן דמפיק לה למתני' מידי פשוטה ועוד קשה דמתנית' תני קטן מעיקרא והדר תני גדול ור' יוחנן מפרש גדול תחילה. ועוד אמאי לא אמר ר' יוחנן מלתיה נמי אהא דתנן פרק חלון ומזכה להן ע"י בנו ובתו הגדולים ולא ע"י בנו ובתו הקטנים דלאו גדול וקטן קתני כמ"ש התוספות. ויש לומר דמתני' הכי דיוק דקתני מציאת בנו ובתו הגדולים הרי אלו שלהם ואי בגדול ממש קאמר מאי קמשמע לן פשיטא דמציאת בנו הגדול שלו הוא וכי לעולם יזכה האב בשל בנו אם כן מתי יעשה גם הוא לביתו אלא ודאי לאו גדול ממש קאמר וכיון דגדול דסיפא לאו בגדול ממש קטן דרישא נמי לאו בקטן ממש קאמר ולהכי מפרש רבי יוחנן גדול תחילה דמגדול דסיפא שמעינן קטן דרישא אבל גבי עירוב איצטריך למיתני דמזכה ע"י הגדולים דלא תימא ברא כרעא דאבוה הוא וידו כידו דמי. וא"ת אכתי מנא ליה דלמא איידי דתנא רישא מציאת בנו ובתו הקטנים הרי אלו שלו תני נמי סיפא מציאת בנו ובתו הגדולים הרי אלו שלהן ויש לומר דס"ל דעל כרחך לאו איידי קתני אלא היא גופא קמ"ל דומיא דמציאת אשתו שגירשה דהיא גופא קמשמע לן מדקתני אע"פ שלא נתן כתובה ולהכי פריך בסמוך גירשה פשיט'