תורת חיים חלק ב ריז

דקמ"ל דאם אתיא לדר' חייא קמייתא משתבע אשארא שבועה דאורייתא בנקיטת חפץ ועוד שאר חומרות דאיתנהו בשבועה דאורייתא וליתנהו בשבועת היסת אבל השתא דמשתבע שכנגדו קאמר וזהו מדרבנן ועל כרחך לא אתי לאשמעינן אלא הא דשכנגדו נשבע ונוטל לכך פריך השתא דליתא לדר' חייא נמי מחייב וכן משמע דאהא דמשני שכנגדו קאמינא פריך מדקא משני רב נחמן תקנתא היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן

אלא הא דתני רמי בר חמא ד' שומרין פירש"י ז"ל דמגופא דקרא מההיא דקטעין נאנסה לא פריך דאיכא למימר דלא חשיד אממונא אלא שמא פשע בשמירת' וחייב לשלם אונסי' וסבר עד דהוי לי' זוזי ופרענ' ליה אלא ההיא דכפירה הא ודאי כופר בפקדון הוא וק' לפירוש' דא"כ אמאי משני דהתם נמי קמשתמיט סבר משכחנא לגנב כו' לשני דהתם נמי משתמיט דשמא פשע בשמירתו וחייב לשלם אונסי' וסבר עד דהוי לי זוזי ופרענ' ליה וליכא למימר דא"כ אמאי כופר בה ולא טען בהך נמי שנאנסה דע"כ לאו קושיא היא דאי לאו הכי השתא נמי דמשני דקמטתמיט משום דסבר משכחנא לגנב תקשי תינח שאר שומרין שומר חנם דפטור מגניבה ואבידה שלא פשע בשמירתה מאי איכא למימר אמאי כופר בה ולא קטען בהו נמי שנגנבה או נאבד ממנו בלא פשיעה לכך נראה לפרש דמגופא דקרא לא פריך מההיא דקטען נאנסה דידע שפיר דאיכא למימר דקא משתמיט סבר משכחנא לגנב כו' אלא ההיא דכפירה ס"ד דלא שייך למימר דקא משתמיט דאי בכפירה נמי איכא למימר דקמשתמיט א"כ הכופר בפקדון אמאי פסול לעדות כדפריך בתר הכי לכך פריך נימא מגו דחשיד כו' ודוקא בהא דרבה דאיירי במלוה דלהוצאה ניתנה אמרי' הך סברא דקמשתמיט עד דהוה ליה זוזי דהתם ליכא סברא אחרינא אבל בארבעה שומרין דאיכא סברא אחריתי למימר דקמשתמיט עד דמשכח לגנב אין צריך לומר דמשתמיט עד דהוה ליה זוזי

בלא דמי משמע להו כתבו התו' ואע"ג דהוסיפו עליהן החמסנין היינו חמסן שחציף וכו' ועוד נראה דהא דהוסיפו עליהן החמסני' היינו בחמסן ודאי דכיון דאינו פורע מממון הוא הדין משבועה אבל הכא דלאו ודאי חמסן הוא אלא דחשיד על כך כשר לשבוע' דשמא ע"י שבועה יפרוש כמ"ש התו' לעיל

דף ו ותו הא דתני רבי חייא מכל הנך דתנן בריש פרק כל הנשבעין דנשבעין ונוטלין השכיר הנגזל והנחבל ושכנגדו חשוד הוה מצי למידק דכיון דלא שקלי בלא שבועה. אלמא חשידי אממונא ואפי' הכי לא חשידי אשבועתא אלא דניחא ליה למידק מהא דחנוני על פנקסו דשניהם נשבעין ונוטלין לאשמעינן דאע"ג דחד מנייהו ודאי חשיד אממונא אפילו הכי אמרינן דלא חשיד אשבועתא אבל כל הנך לאו ודאי חשידי אלא ספק וכן משמע מפירש"י ז"ל

ואלא הא דאמר רב נחמן פירש"י ז"ל נימא מגו דמעיז פניו לכפור הכל לאו לאשתמוטי בעי וקשה דלעיל משמע דבכופר הכל נמי אמרינן דמשתמיט דקאמר תדע דאמר רב חסדא הכופר בכל כשר לעדות משום דאמרינן לאשתמוטי עבד ורב חסדא סתמא קאמר משמע דבכופר הכל נמי איירי וכן פירש"י ז"ל לעיל בהדיא דהא דאמר רב חסדא הכופר במלוה כשר בין על כולה בין על מקצתה התוספות כתבו דדייק משום דרב נחמן מחייב היסת אפילו בתובעו ואמר לו זה החפץ וכו' וקשה דאם כן לעיל דבעו למידק דלא אמרינן מגו מהא דתני רמי בר חמא ארבעה שומרין כו' אמאי דחי דהתם נמי אשתמוטי והא אכתי איכא למידק כדדייק מהא דרב נחמן דגבי פקדון נמי דינא הכי שאם תבעו המפקיד ואמר אלו החפצים שבידך שלי הן שהפקדתים לך והלה אומר אחרים היו ובאותן אחרים מודה באחד ואינו מוכן בידו לפני ב"ד ליתן לו מיד דקיימא לן דלא הוי הילך וכופר באחד ובאחד טוען שנאנס פשיטא הוא דצריך לישבע שבועה דאורייתא אע"ג דליכא למימר דמשתמיט ואע"ג דטעמא דמודה במקצת כדרבה דאמר האי בכולי בעי דלודי והא דלא אודי אשתמוטי כו' אפי' הכי נראה דנשבע שד"א משום לא פלוג דכיון דנשבע כשאינו בעין משום דמשתמוטי כשהוא בעין נמי נשבע וכמ"ש התוספות גבי שבועת היסת. לכך נראה כמ"ש התוספות דאדרבי חייא סמיך דטעמא דמלתא דרבי חייא ע"כ משום דלא אמרינן מגו וא"כ מסתמא טעמא דרב נחמן נמי הכי הוא וכ"כ התוס' פרק שבועת הדיינין והשמיטו שינויא קמייתא דהכא

את"ל וכו' הקדישה אינה מקודשת פירש"י ז"ל הקדישה בלא תקפה אינה מקודשת וקשה דאם כן אמאי לא מפרש ש"ס בהדיא הקדישה בלא תקפה אינה מקודשת כדאמר בתר הכי הקדישה בלא תקפה מהו. לכך נראה דאפילו תקפה והקדישה קאמר דאינה מקודשת דאם תימצי לומר דתקפה לחודא לא מהניא היינו משום דכיון דקא צווח השתא איגלאי מילתא נמי דהאי דשתיק מעיקרא כו' א"כ כי תקפה והקדישה נמי לא מהניא דאע"ג דשתיק מעיקרא כיון דצווח השתא איגלאי מילתא נמי דהאי דשתיק מעיקרא דסבר הא חזו לה רבנן דהא אפי' תקפה לחודא נמי הוה מהניא אם לא צווח לבסוף אפי' הכי כשצווח לבסוף אמרינן איגלאי מילתא כו' אע"ג דשתק מעיקרא א"כ כי תקפה והקדישה ושתק מעיקרא ולבסוף צווח שייך נמי האי טעמא דאיגלאי מילתא כו' דמשום דהקדישה נמי לא גרע כיון דלא חש לצעוק מעיקרא

דאמר רבא מנין הראוי פוטר איצטריך לאתויי מלתא דרבא אע"ג דטעמא דמתניתין דפטורין משום מנין הראוי הוא כדפירש"י ז"ל היינו בתר דיליף רבא דמנין הראוי פוטר אבל אי לאו הא דרבא הוה מוקמינן לה למתני' במילתא אחריתי וכן משמע בפרק מעשר בהמה דאיתא התם אמר רבא מנין הראוי פוטר מנא ליה לרבא הא אילימא מדתנן קפץ אחד מן המנויין לתוכן כו' ודלמא דעישר עלייהו פירוש דקפץ אחד מן המנויין היינו מאותן שמנה ועישר עליהן ומסיק אלא אמר רבא אמר קרא וכו'

לפוטרו בענין הראוי כתבו התו' תימה דהא לא שייך מנין הראוי כו' י"ל דאע"ג דלא מסיק עדיין דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק אפי' הכי לא שייך למימר דישלים המנין ויהא עשירי וי"א קדש דעשירי אמר רחמנא ולא עשירי ואחד עשר דמה בכך שהוא קורא לאחד עשר עשירי כיון דמ"מ אחד עשר הוא ולא עשירי ורחמנא עשירי יהיה קדש קאמר משמע דוקא מה שעובר בעשירי ולא מה שעובר באחד עשר

דף ז מי סברת במסותא מטלטלין כו' דע"כ במקרקעי איירי מדקאמר לעיל פרשי מינה רב חנניא ורב אושעיא מלרחוץ בה ור' אושעיא הוה א"ל לרבא דליבעי הך מילתא מיניה דרב חסדא ואי במסות' מטלטלין דדינא דיחלוקו ולא כל דאלים גבר א"כ מאי קמיבעי' ליה פשיטא דצריך לפרוש מיניה דנהי דאין יכול להקדים חלק חבירו חלקו מיהא קדיש ואסור לרחוץ בה ואפשר דלהכי קאמר מי סברת כו' ולא קאמר הבמ"ע במסותא מקרקעי

הכי גרסינן בספרים מחוי ר' אבהו והשאר בשבועה והתו' כתבו דנראה דלא גרסינן והשאר ודוחק להגיה הספרים ועוד דא"כ מאי פריך אלא מתני' דלא קתני זה נוטל עד שידו מגעת היכי משכחת לה אמאי לא משני כגון דתפיסי ביה תרוייהו שוה בשוה וברייתא אתי לאשמעינן דאי אחד תופס יותר מחבירו כל א' נוטל עד שידו מגעת גם הא דמוכח בסמוך מאי דתפיס כמאן דפסק דמי לא אתי שפיר אי לא גרסי' ליה ומ"ש התו' נראה דוחק קצת לכך נראה דשפיר גרסינן והשאר בשבועה אבל במה דתפיסי לא בעי שבועה ואע"ג דטעמא דשבועה שלא יהא כל אחד הולך ותוקף מ"מ מה דתפס כל אחד בידו כמאן דפסק דמי וכל אחד מוציא מחבירו הוא ובמוציא מחבירו לא תקינו רבנן הך שבועה כדתני לעיל בד"א ששניהן אדוקין בה אבל היתה טלית יוצאה מתחת יד אחד מהן המוציא מחבירו עליו הראיה וכן משמע מדברי נמוקי יוסף והשתא פריך שפיר אלא מתני' היכא משכחת לה דאפי' אי תפסי בה תרוייהו שוה בשוה אכתי אמאי לא קתני מתניתין דזה נוטל עד מקום שידו מגעת בלא שבועה ומדלא קתני הכי משמע דאי חד מנייהו לא בעי לישבע אינו נוטל כלום אפי' מה דתפיס בידו ואמאי הא כיון דתפיס בידו הוא לא תיקנו רבנן הך שבועה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ט' מהלכות טוען היו שנים אדוקין בטלית כל אחד נוטל עד מקום שידו מגעת והשאר חולקין בשוה אחר שנשבעין ויש לכל אחד לגלגל על חבירו שכל מה שנטל כדין נטל משמע דדוקא משום גלגול מחייב שבועה אבל אי חד מנייהו אינו רוצה לישבע על השאר ולא ליטול חלק בו נוטל מה דתפיס בידיה בלא שבועה וכן כתב בש"ע

אם היתה טלית מוזהבת חולקין קס"ד דכולה מוזהבת קאמר לכך פריך פשיטא ומשני דלאו כולה מוזהבת אלא דקאי בי מצעי

רבינא אמר לעולם איפוך קמייתא הוה מצי למימר איפוך בתרייתא וטעמא דר' יוסי משום דחייש לשתי כתובות ורבנן לשתי כתובות לא חיישי ושמא ניחא ליה טפי לאפוכי קמייתא משום דנראה דבלאו הכי נמי רישא דברייתא מהופכת מדקתני דברי רבי רבן שמעון בן גמליאל אומר כו' והוה ליה למימר איפכא דלא יתכן להזכיר דברי רבי קודם דברי רבן שמעון בן גמליאל אביו כמו שכתבו התוספות לעיל אלא צריך לומר דתנא דהך ברייתא לא דק

מחלוקת פירש רש"י ז"ל דהיינו יחלוקו דקאמר רבן שמעון בן גמליאל וקשה דהא בשטר שאינו מקוים פליגי וא"כ הא דקאמר זה נוטל תופס וזה נוטל תורף בשטר שאינו מקויים איירי ואמאי קאמר בסמוך דאית ביה זמן גבי ממשעבדי והא כיון שאינו מקוים לא גבי ממשעבדי דאע"ג דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו לרשב"ג היינו דגבי מבני תרי כיון דלוה מודה אבל ממשעבדי לא גבי דלקוחות מצי' למימר אין הלוה מהימן לן וקנוניא היא לכך נראה דהכי קאמר מחלוקת הא דסבירא להו לרבי ולרשב"ג יחלוקו בשטר מקויים כששניהם אדוקין בטופס וכו' וכן משמע בהדיא מדברי הטור סי' ס"ה שכתב מלוה ולוה שהן אדוקין בשטר כ"א אומר ממני נפל אם אינו מקויים הלוה נאמן ואם הוא מקויים ואוחזין שניהם בשוה בטופס או בתורף וכו' משמע דס"ל דר' אליעזר אשטר מקויים קאי ובית יוסף כתב שם וסובר רבינו דאף על גב דפירש רש"י מחלוקת האי יחלוקו דקאמר רשב"ג הוא הדין דקאי נמי אהא דאמר רבא במקוים דברי הכל יחלוקו ולפי מה שפרשתי קאי דוקא אהא דאמר רבא

דקאי תורף בי מיצעי פירש רש"י ז"ל ולא פליגי וזה דוחק דרבי יוחנן אמר משמע דפליג עליה ועוד דבסמוך קאמר לר"א דאמר זה נוטל תופס כולי מדנקט לר"א משמע דר"י פליג וכן משמע מדברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל דלא מייתי הך מילתא דר"א כלל משמע דסבירא להו דר' יוחנן פליג עליה והלכתא כוותיה וצריך לומר דלא הוה גרסי כלל הא דשקיל וטרי ש"ס אמילתא דר"י אנא הכי גרסינן ורבי יוחנן אמר לעולם חולקין א"ל רב אחא כולי וכן כתב הרב המגי' ואולי היתה להם גירסא אחרת וכולי וכן נראה מדלא משני דר"י סבר דלא אמרינן דזה נוטל עד מקום שידו מגעת אלא בטלית דגופו ממון וכמאן דפסיק דמי אבל בשטר דלאו גופו ממון לא שייך למימר הכי דהא סברא דמסתבר היא דאי לאו הכי בשניהם אדוקין בתורף או בתופס אמאי יחלוקו נימא דלוה נוטל עד מקום שידו מגעת וכמאן דפסיק דמי ואין השטר שוה כלום ונהי דר"א לית ליה הך סברא מכל מקום לרבי יוחנן הוה ליה לשנויי הכי לכך נראה דלא גרסינן ליה ובש"ע מייתי דעת הרי"ף והרמב"ם ודעת החולקים ודעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל נראה עיקר

דף ח וממאי דבמציאה דלמא במקח וממכר ואיצטריך סד"א וכולי תימה אמאי קאמר דלמא במקח וממכר אפילו איירי במציאה מצי נמי לדחויי הכי כמ"ש התוספות וי"ל דמשיב אבידה לא הוה אלא היכי דמצי למטען טענה מעליותא מהך בתרתי כההיא דלעיל מלוה אמר חמש ולוה אמר שלש דחשיב ליה לרבי עקיבא משיב אבידה משום דאלו טען שתים הוי תרתי למעליותא חדא שלא הודה כל כך הרבה ועוד דקרוב טפי להאמינו כיון שהשטר מסייעו כדפירש רש"י ז"ל אבל היכי דליכא אלא חדא למעליותא לאו משיב אבידה הוא דאי לאו הכי התובע את חבירו במנה והודה לו בחמשים יפטור מן השבועהו דנימא משיב אבידה הוא דאי בעי לא הודה אלא ארבעים ולהכי איירי במציאה לא משיב אבידה הוא משום דאמר חציה שלי ולא אמר כולה שלי אבל אי איירי במקח וממכר ע"כ צריך לומר שהמוכר אמר שמכר לחד מנייהו כל המקח וקבל