תורת חיים חלק ב רטז

שנים אוחזין בטלית הא דנקט טלית ולא קתני סתמא שנים אוחזין בדבר זה אומר אני מצאתיה וכו' משום דבגמרא מוקי לה דתפיסי בכרכשתא דאי לאו הכי זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת והשאר חולקין כדתני רב תחליפא ולכך נקט טלית דאית לה כרכשתא והשתא ניחא הא דמתני' קתני שנים אוחזין בטלית ורב תחליפא תני שנים אדוקין בטלית משום דברייתא איירי דתפיסי בגוף הטלית ואדוקין בה אבל מתני' איירי דלא תפסי בגוף הטלית אלא בכרכשתא לכך נקט לשון אחיזה. וגבי שטר נמי נקט ברייתא דלקמן שנים אדוקין בשטר משום דתפסי בגופו של שטר

אמר רב פפא ואי תימא כו' הא דלא קאמר אלא אמר רב פפא משום דלא נזכר שום אמורא קודם לכן וכן כתבו התוספות בכמה דוכתי

וסיפא במקח וממכר והא דלא קתני בהדיא זה אומר אני קניתיה כו' נראה משום דבזה אומר אני ארגתיה נמי איירי ולכך נקט סתמא זה אומר כולה שלי וכן משמע דבזה אומר אני ארגתיה נמי דינא הכי דומיא דשנים אדוקין בשטר דאמרי' לקמן דיחלוקו אע"ג דהתם נמי חד מנייהו ודאי רמאי הוא

דאי תנא מציאה כו' משום דמורי פי' דאי לא קתני אלא חדא לא הוה אמרינן דטעמא דשבועה כדמסיק שלא יהא כל אחד הולך ותוקף כו' אלא הוה אמינא דטעמא דמלתא משום דמורי אבל השתא דתני תרוייהו טעמא דשבועה לאו משום דמורי אלא שלא יהא כל אחד הולך ותוקף כו' אע"ג דלא שייך ביה לומר דמורי

וליחזי זוזי ממאן נקט רב אלפס ז"ל כתב דסיפא דמתניתין לאו אשנים אוחזין קאי אלא איירי שהמכר עדיין ביד המוכר דאם אין המקח ביד המוכר אינו נאמן ולדבריו צ"ל דכיון שהמוכר תופס בחזקת שניהם הוי כאלו שניהם אוחזין בו כמ"ש התוספות לעיל גבי מנה שלישי דאי לאו הכי תיקשי לדידיה מאי שנא מההוא ארבא דאמרינן כל דאלים גבר

הא אמרי המוציא מחבירו עליו הראיה פירש''י ז"ל עליו הראיה בעדים ואי לא לא גבי מידי והכא חולקין ותימא לפירושו דאם כן כי משני הכא דתרוייהו תפסי לה בשבועה הוה ליה למימר הכא דתרוייהו תפסו לה חולקין ועוד דא"כ מאי פריך ואלא מאי רבנן הא אמרי המע"ה וכי נא ידע דמתניתין שאני דתרוייהו מוציאין נינהו כיון דתרוייהו תפסי לה. ועוד מדקאמר ואלא מאי רבנן כו' משמע דפריך דכי היכי דכסומכוס לא אתיא משום דאיהו לא בעי שבועה הכי נמי לא אתיא כרבנן משום דאינהו לא בעי שבועה לכך נראה דה"פ ואלא מאי רבנן הא אמרי המע"ה וא"כ הכא נמי נימא המע"ה ולא ליבעי שבועה לכך משני הכא דתרוייהו תפסי לה בשבועה דכיון דמחסרא גוביינא במה שחבירו תופס דהאי תפיס בכולה כו' כדפי' רש"י ז"ל אבל התם דלא תפסי תרוייהו אמרי רבנן המע"ה ולא בעי שבועה

דף ג הכא מי יימר דאיכא רמאי אע"ג דכל חד טוען כולה שלי איכא למימר דכל חד סבור שהוא הגביה קודם כמ"ש התוס' אע"ג דבשנים אדוקין בשטר איכא ודאי רמאי ולקמן משמע דברייתא דשנים אדוקין בשטר אתיא כמתניתין מדפריך עלה ולית ליה מתניתין שנים אוחזין כו' י"ל דברייתא ודאי אית לה הא דתנן במתניתין שנים אוחזין בטלית כו' כיון דליכא מאן דפליג אמתניתין אבל מתני' כי מוקמי לה כר' יוסי לא ס"ל כברייתא דשנים אדוקין בשטר דכיון דודאי חד מנייהו רמאי הוא אמרי' יהא מונח וברייתא רבנן היא דלרבנן כל היכא דאיכא למימר דתרוייהו הוא אע"ג דודאי איכא רמאי פלגי בשבועה מדקאמר לעיל אא"ב רבנן התם ודאי האי מנה דחד כו' ולא הזכיר טעמא דרמאי כדאמר גבי רבי יוסי משמע דלרבנן אע"ג דאיכא ודאי רמאי פלגי בשבועה וכ"כ הרא"ש ז"ל וכן מה שכתבו התוספות לעיל דבזה אומר אני ארגתיה ס"ל נמי למתניתין דיחלוקו היינו לפי מה דמוקמית לה כרבנן אבל לר' יוסי כיון דהך מינייהו ודאי רמאי הוא אמרינן יהא מונח

בין לרבנן בין לר' יוסי כו' פלוגתייהו בפ' המפקיד והא דלא פריך לה אגופא דמתני' דהתם משום דאיכא לשנויי לר' יוסי דלא אמרינן יהא מונח אא"כ איכא פסידא לרמאי כי היכי דלודי ובחנוני ליכא פסידא אבל השתא דקאמר אלא מחוורתא משמע דהדר לגמרי כמ"ש התו' וקנסינן לרמאי אע"ג דליכא פסידא א"כ בחנוני בין לרבנן בין לרבי יוסי מפקי' ממונא כו'

אמרי התם היינו טעמא כו' וא"ת סוף סוף מאי הוי הא אכתי איכא ודאי רמאי וי"ל דבפ' המפקיד מוקי לה ההיא דפקדון כגון דאפקידו תרוייהו בהדדי בחד זימנא דנעשה כמי שהפקידו לו בכרך אחד דלא הוה ליה למידק לכך קאמר התם היינו טעמא דא"ל חנוני לב"ה אנא שליחותא דידך קעבידנא ולאו רמאי אנא וכי תימא הא מ"מ איכא חד רמאי או אנא או שכיר מאי אית לי גבי שכיר וכו' וכיון דלית לי כלום בהדי' הוה לך למידק ולמימר הב ליה בסהדי ושכיר נמי מצי למימר הכי אנא לאו רמאי אנא דאע"ג דחד מינן רמאי הוא מאי אית לי גבי חנוני כי אין לי שום עסק עמו את האמנתי' דהוה לך למידק אבל גבי פקדון כיון דתרוייהו בהדי הדדי אפקידו אית להו מילתא בהדדי וכיון דאיכא חד רמאי קנסינן להו

תאמר בעדים שכן הוחזק כפרן וא"ת למאי דס"ד דבעדים הוחזק כפרן בלא מה הצד תיקשי אמאי קאמר רבי חייא ונשבע על השאר והא הוחזק כפרן וכשנגדו נשבע ונוטל כדאמרינן לקמן גבי ההוא רעיא וי"ל דהוה מצי למימר וליטעמיך

דף ד הכי גרסינן בכל הספרים והאי שטרא כיון דקא מודי ביה הילך הוא אלא דרש"י ז"ל הגיה ושטר דקמודה הילך הוא ודוחק למחוק הספרים ועוד קשה דא"כ מאי פריך ש"ס דהילך פטור דלמא בעלמא הילך חייב כיון דמודה במקצת הוא וכדרבה ושאני התם דבהנך תרתי דקמודה לאו מודה מקצת הוא אלא ככופר הכל דמי דמחמת השטר הוא מודה ואם לא היה השטר היה כופר הכל כמ"ש התוספות ועוד קשה דלשון הילך משמע דיהיב ליה למלוה מידי ובהך שטרא דקא מודי ביה לא יהיב ליה ולא מידי כיון שהוא כבר ביד המלוה ועוד דלפירוש רש"י ז"ל צריך למחוק נמי הא דקאמר דקמודי ב"ה דהא מצי למיפרך בקצרה והא שטר הילך הוא וזה דוחק לכך נראה כגירסת ספרים הישנים דגרסי והאי שטרא דכיון דקמודי ביה הילך הוא ואע"ג דכל שטר הילך הוא היינו דוקא בשטר מקוים אבל בשטר שאינו מקוים אי לאו דקא מודי ביה חספא בעלמא הוא וברייתא סתמא קתני משמע דאפי' בשטר שאינו מקוים נמי איירי לכך פריך הא שתים פטור אמאי פטור בשטר שאינו מקוים והא כיון דקמודי ביה לפני הב"ד על שתים בהך הודאה הוי כאלו יהיב ליה השתא שטר חוב דמעיקרא חספא בעלמא הוה והשתא הוא דמשוי ליה שטרא בהודאתו וא"כ מודה במקצת הוא והילך גמור הוא ואפי' הכי פטור ש"מ דהילך פטור. אבל בשלש לאו הילך הוא דנהי דהסלע שלישי נמי לא מצי למיכפר כיון דהודה מ"מ בהאי שטרא לא יהיב ליה השתא אלא שתים כיון דמשמעות השטר אינו אלא שתים דמיעוט סלעים שתים וכיון דלא יהיב לה מידי אסלע שלישי כמודה מקצת דעלמא הוא

טעמא דאמר שלש הא שתים פטור פי' מדלא קתני בשתים דחייב דהוה רבותא דאע"ג דהילך הוא חייב ש"מ דהילך פטור ומשני דאדרבא שלש הוי רבותא טפי דקמ"ל לאפוקי מדרבי עקיבא דאמר משיב אבידה הוא ופטור קמ"ל דאפי' בשלש חייב וכ"ש בשתים ורש"י ז"ל פירש לאפוקי מדר' עקיבא דאי תנא שתים לא הוה פליג ר' עקיבא ולישנא דלאפוקי לא משמע כפירושו ועוד דלכאורה נראה דרשב"א ורבי עקיבא לאו גבי הדדי הוו יתבי ואיפליגו בהך מילתא דלא יתכן שיחלוק רשב"א על רבי עקיבא רבו בפניו אלא כל חד אמר סברתו בבית מדרשו בפני עצמו והמסדר סידר דבריהם להדדי וכן משמע קצת מדקתני רשב"א אומר כו' רבי עקיבא אומר כו' ולא קתני דברי רשב"א ר' עקיבא אומר כו' משמע דכל חד אמר מילתיה באפי נפשיה וא"כ לא שייך למימר דרשב"א לא נקט שתים אלא כי היכי דליפלוג עליה רבי עקיבא. וניחא השתא דלא תקשי מאי ס"ד דפריך הא שתים פטור פשיטא דאיכא לשנויי דאי תני שתים לא הוה פליג רבי עקיבא אלא צריך לומר כדפי' דרשב"י אמר מלתיה באפי נפשיה

דף ה לא דא"ל שלש פרות מסרתי לך לכאורה תימא דמאי איצטריך למימר דא"ל ג' פרות וכו' הוה ליה לשנויי לא דלא א"ל הילך ותו לא ועוד אמאי לא פריך מפשטא דקרא דמחייב שבועה במודה מקצת מאי לאו דא"ל הילך ועוד ברש"י ז"ל האריך בפירושו וכתב דהודאה לא הוי אלא בהודאה ממש וכפירה לא הוי אלא בכופר ממש למה ליה לפרש כן גם מה שכתב לאו דקיימא לקמן וא"ל קחנה בכל מקום שהיא דהיינו הילך לכאורה לא הוצרך לפרש כן מילתא השתא. ונראה דעיקר הקושיא היא משום דכפירה והודאה ממש בעינן פי' דההיא פרה דנאנסה דכתיבא בהדיא לאו בכלל כפירה היא ולאו בכלל הודאה היא אלא בעינן עוד שתי פרות חדא שיכפור בה כפירה ממש כגון להד"מ לאפוקי מההיא דנאנסה וחדא שיודה בה ממש לאפוקי נמי מהאי דנאנסה ודייק לה הכי חדא דלישנא דכפירה והודאה לא שייך אלא בכפירה והודאה ממש ועוד דאי ההיא דנאנסה היינו הך דכפירה ובתרתי סגי א"כ הכי איבעי ליה למיתני ארבעה שומרין צריכין הודאה במקצת ואי ההיא דנאנסה היינו הך דהודאה הוה ליה למיתני ארבעה שומרין צריכין כפירה במקצת ותו לא מדקתני ארבעה שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת משמע דה"ק ארבעה שומרין האמורים בתורה שצריכין לישבע שנאנסה או נגנבה צריכין עוד שתי פרות שיודה באחת ויכפור באחת משמע דטענת נאנסה לא הוי לא כפירה ולא הודה דכפירה והודאה לא הוי אלא בכפירה והודאה ממש ולהכי פריך לאו דאמר ליה הילך פירוש מאי לאו שהפרות עדיין קיימות ולא קתבע ליה בדמיהן אלא בפרות גופייהו וכיון דהודאה ממש בעינן כמו שתבע ע"כ צריך לומר שעדיין היא קיימת וא"ל קחנה וא"כ היינו הילך ומשני לא דאמר ליה שלש פרות מסרתי לך ומתו כולהו בפשיעה כו' דלא קתבע ליה בפרות גופייהו אלא בדמי הפרות ואם כן נהי דהודאה ממש בעינן כמו שתבע מכל מקום איכא למימר דלאו הילך הוא כגון דקא מודה ליה ממש דמתה בפשיעה כמו שתבע ואומר בעינא לשלומי לך דמיה אחר כך ואינו נותן לו המעות מיד דלאו הילך הוא אע"ג דקמודה ליה ממש. ולפי מה שפרשתי ניחא דפריך מברייתא דתני רמי בר חמא ולא פריך מכמה משניות דזה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון וכו' כמ"ש התוס' משום דנראה לו דוחק לאוקמי ברייתא דקא תבע ליה בדמיהן דמסתמא איירי דקתבע ליה בפרות גופייהו כיון דאיכא למידק מהך ברייתא דהודאה ממש בעינן כדפי' א"כ ע"כ דא"ל הילך הוא כיון דקמודה ליה כמו שתבע אבל מהנך משניות דליכא למידק מנייהו דהודאה ממש בעינא לא מצו פריך מנייהו דנהי דמתני' נמי מסתמא איירי דקתבע ליה בגוף התבואה ולא בדמיה מ"מ פשיטא ליה דאיכא לשנויי דקא מודה ליה בתבואה עד החלון ונרקבה בפשיעתו דליכא הילך דאע"ג דלאו הודאה ממש הוא הא ליכא לאוכוחי ממתניתין דהודה ממש בעינן

השתא נמי דליתא לדר' חייא מחייב מדרב נחמן הא דמשני שכנגדו קאמינא פריך דלמאי דס"ד דאביי דמשתבע רעיא קאמר ניחא דאיכא למימר