תורת חיים חלק ב ריד

אם הניח להן אביהן נכסים ולפי מה שפירשתי אפילו לרבנן קטנים פטורין בכי האי גוונא אפילו הניח להן נכסים אלא אם כן הגזילה קיימת וכן נראה עיקר

הכי קאמר הניח לפניהם ועדיין לא אכלום מדלא קאמר תני ועדיין לא אכלום משמע דאינו מגיה הברייתא אלא מפרש אותה ותימה דהא בהדיא ואכלום קתני ושמא י"ל דס"ל לרב פפא דברייתא תרתי קתני ולצדדין קתני והכי קאמר הניח לפניהם ועדיין לא אכלום ואכלום בין גדולים בין קטנים חייבים פי' אם עדיין לא אכלום קטנים נמי חייבים ובאכלום גדולים מיהא חייבים ורב פפא לא קמפרש אלא הניח לפניהם לחודא

אמר קרא והועד בבעליו ולא ישמרנו נראה דמייתי ראיה כי היכי דהתם לאו אהנך סהדי לחודא מפקינן ממונא כל כמה דלא אתו סהדי אחריני ומסהדי דנגח ארבעה פעמים אפ"ה בפני בעלים בעינא הכא נמי אע"ג דלא מסקינן ממונא אעידי קיום לחודא אלא אהנך דחתימי אשטרא אפ"ה בפני בעלים בעינן

ואי אמר נקוט לי זימנא נקטינן ליה כתב הטור סי' צ"ח דנקטינן ליה תלתין יומין ולפי זה ניחא מה שכתב הטור בסי' ק"ו בשם הרמ"ה שאם הוא קרוב בכדי שיכול השליח לילך ולבא תוך קל"ח ימים מודעינן ליה ונראה דקכ"ח ימים גרסי' והיינו במספר תשעין יומין דפתיחה ותלתין יומין דנקטינן ליה זימנא ותמניא דנטרינן ליה בה"ב ובית יוסף כתב שם דטעות סופר הוא ולא פירש דבריו כלל

מר אחא פירש"י ז"ל זה שמו דליכא למימר אחא שמו ומר אחא כמו מר עוקבא דהא איניש אלמא הוה וליכא למימר דמר אחא לוה הוה ולא היה בעיר ומלוה דידיה גברא אלימא הוה דא"כ שהה למר אחא נטר או המתין למר אחא מיבעיא ליה וכי האי גונא אשכחן בסוף פרק כיצד צולין אמרו ליה מאי טעמא קרית לך רב הונא אמר להו בעל השם אני ופירש"י ז"ל מקטנותי כך קוראין לי רב הונא

האי שלוחא דרבנן מהימנינן ליה כבי תרי פירש"י ז"ל שליח דרבנן שהלך להזמין איש לדין וחזר ואמר לב"ד אינו רוצה לבא וקשה דמאי קמ"ל דהא בסמוך קאמר רבינא דאפילו אפומא דאיתתא יהבינן זימנא דסמכינן עלה ומשמתינן ליה כל שכן שלוחא דרבנן ונראה דאתי לאשמעינן נמי שאם אמר פלוני הקלני או הקלה הדיין מהימנינן ליה ומשמתין אותו על פיו וכן כתב הרמב"ם ז"ל

דף קיג מוכסין והאמר שמואל וכו' מדנקט מוכסין ולא פריך סתמא והא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא דהוה קאי נמי אגבאין משמע דאגבאין לא פריך ותו דאי אגבאין נמי פריך א"כ לדבי רבי ינאי דאמרי במוכס העומד מאליו תקשי תינח מוכסין גבאין מאי איכא למימר דלא שייך לגבות כסף גלגולת וארנונא בלי רשות המלך וקשה אמאי לא פריך נמי אגבאין והרמב"ם בפי' המשנה כתב דגבאין היינו גבאי צדקה ואין פורטין מן הכיס משום חשד שמא יראה אחד שיתן הפרוטות ולא יראה שלקח הדינר ויסבור שפורע לו חובו מנכסי צדקה ודוחק הוא

דף קיד תנא אם נטל מחזיר לבעלים הראשונים פירש"י ז"ל דבריית' פליגא אמתניתין ותימא דבסמוך קאמר איכא דאמרי אם בא להחזיר יחזיר בעלים הראשונים מאי טעמא יאוש כדי קני פי' מדקתני אם בא להחזיר משמע הא אם לאינו רוצה להחזיר הרשות בידו מאי טעמא משום דיאוש כדי קני ולפירש"י ז"ל אמאי בעי הכי אברייתא ואדיוקא דילה ולא בעי הכי אמתני' דקתני בהדיא הרי אלו שלו והל"ל מאי טעמא ולמ"ש התו' במרובה דברייתא לא פליגי אמתני' ניחא שכתבו שם מתני' איירי בידוע שנתיאשו הבעלים מקמא דאתי לידיה וכי אתי לידיה הוה ליה יאוש ושינוי רשות וברייתא איירי שהבעלים עומדים ולא נתייאשו עדיין כשנתנו לזה אע"ג דלבסוף כתב דאתא לידיה נתייאשו לא קנה דשינוי רשות דקודם יאוש לא קני ויאוש כדי לא קני ע"כ ונראה דהיינו דקאמר ש"ס קסבר יאוש כדי לא קני ומעיקרא באיסורא אתי לידיה כלומר אע"ג דלאו יאוש כדי הוא דהא שינוי רשות נמי הוי לכך קאמר ומעיקרא באיסור' כו' דשינוי רשות דמעיקרא לא מהניא כיון דבאיסורא אתי לרשותיה מקמי דנתייאש והשתא אידך לישנא נמי בכי האי גונא איירי שנתייאש בתר דאתי לידי' ואפ"ה קתני אם בא להחזיר יחזיר הא אם אינו רוצה להחזיר הרשות בידו לכך בעי מאי טעמא אבל מתני' ניחא דאיירי שנתייאשו הבעלים מקמי דאתי לידיה דהוי יאוש ושינוי רשות ורבינו זרחי' ז"ל פי' נמי דבריית' לא פליג' אמתני' אלא אוסופי הוא דקא מוסיף וה"ק הרי אלו שלו ומחזיר לבעלים הראשונים את המותר וכו' וק' אטו בשופטני עסקינן דשקלי חמר' בישא ויהבי חמר' מעליא מיהו גם מ"ש התו' נראה דוחק דאין סבר' לאוקמי מתני' ובריית' בתרי גוונא דמשמע דברייתא אמתני' קיימא לכך נראה ליישב פירש"י דודאי בריית' פליג אמתני' והא דבעי מאי טעמא אדיוקא דבריית' ולא אמתני' משום דמתני' פשיט' ליה דאית לה יאוש כדי קני אבל מדקתנ' ברייתא אם בא להחזיר יחזיר קסלק' דעתך דס"ל יאוש כדי לא קני דאי לאו הכי מהיכא תיתי שבא להחזיר לכך בעי מאי טעמא הרי אלו שלו וקאמר דיאוש כדי קני והא דקתני אם בא להחזיר יחזיר היינו ממדת חסידות דאפי' לצאת ידי שמים לא בעי אלא שאם אמר אי אפשי בממון שאינו שלי שרוצה להחמיר על עצמו מחזיר לבעלים הראשונים

אלא אי איתמר אסיפא איתמר הוה מצי למימר הך לא שנו ארישא ואיפכ' לא שנו אלא בלסטים ישראל דאמרי מימר אבל בלסטים עובדי כוכבים כיון דדייני בגיתי אי שמעינן דאייאש אין אבל סתמא לא אלא משום דאסיפא דייק לה מדשני בלישניה דרישא קתני מפני שהבעלים מתייאשין וסיפא קתני אם נתייאשו הבעלים על כרחך צריך לומר דתרי גווני לסטים נינהו לכך אמר לה אסיפא

הכא נמי בידוע ודברי הכל והא דקתני מפני שהבעלים מתייאשין הכי קאמר מפני שהבעלים מתייאשין מהן בלבד כשאומרים שנתייאשו ויאושן יאוש גמור הוא ואין להקשות כיון דריש' וסיפא בחד גווני איירי תרווייהו בידוע א"כ לסטי' דסיפא למה לי יש לומר דלא זו אף זו קתני לא מבעיא גזלו כסותו ונתנו לו כסות אחרת בתשלומין דהרי הוא שלו כיון דהפסיד את שלו על ידו אלא אפי' המציל מן הלסטים דלא קמפסיד מידי אפי' הכי הרי הוא שלו. מיהו לפי המסקנא עולא נמי כרבי שמעון מוקי לה למתני' ובתרי גווני גזלן דהא הרא"ש ז"ל ושאר פוסקים פסקו כעולא דאמר מחלוקת בסתם ופסקו נמי הא דרב אסי דאמר לא שנו אלא לסטים עובדי כוכבים משום דדייני בגיתי כו' ורב אסי על כרחך ס"ל דהא דקתני מתניתין מפני שהבעלים מתייאשין סתמא מתייאשין קאמר כדפירש"י ז"ל

אי רבנן קשיא גזלן אי רבי שמעון קשיא גנב ואם תאמר בשלמא מגזלן פריך שפיר דמוכסי' היינו גזלן דמידי הוא טעמא דלרבנן בגזלן לא מייאש משום דידע מאן שקליה מיניה והאי טעמא שייך נמי במוכסין אלא מגנב מאי פריך דהא מתני' לא קתני גנב אלא לסטים. ועוד אמאי משני בלסטים מזויין ולא מוקי לה בלסטים סתמא וי"ל דעל כרחך בלסטים גנב איירי דאי בלסטי' גזלן א"כ למה ליה למיתני תרתי מוכסין וגזלן ליתני חדא אלא ודאי בלסטי' גנב איירי ואתי לאשמעינן דבין בגנב בין בגזלן הוי יאוש ומשני בלסטי' מזויין דאע"ג דבלסטי' גנב איירי דמטמר נפשיה מיהו איירי שהוא מזויין ונטל הימנו בחזקה בפניו ורבי שמעון היא דכיון דשקליה מיני' בהדיא מייאש ופריך אי הכי היינו גזלן דמה לי מוכסין מה לי לסטי' מזויין כיון דתרוייהו שקלי בהדי' חד טעמא היא ולא ליתני אלא חדא ואפי' למ"ד לסטי' מזויין גנב הוא לענין תשלומי כפל כיון דמטמר נפשיה כדאמר בריש הכונס מ"מ לענין יאוש פשיט' דאין לחלק בין מוכס ללסטי' מזויין כיון דתרוייהו שקלי באפי' מייאש ומה בכך דמשלם כפל ומשני תרי גווני גזלן נקט חד דגוזל בפרהסיא וחד דמטמר נפשיה וגוזל

כגון שהיו בעלים מרדפין אחריהם לאו משום דעדות אשה וקטן לא מהני אלא היכא דאיכא תלתא מילי מעלייתא מסיחים לפי תומן ובעלים מרדפין ובמילתא דרבנן דהא בסמוך גבי תרומה משמע דבתרתי מילי סגי בתרומה דרבנן וקטן מסיח לפי תומו. והא דבעינן הכא בעלים מרדפין משום דאי לאו מרדפין איכא ריעותא דאורחא דמלתא מי שנאבד לו אבידה שואל ומרדף אחריה והאי כיון דאינו מרדף רגלים לדבר דלאו שלו הן וכיון דאיכא ריעותא לא מהני מסיח לפי תומו אפי' במילי דרבנן לכך בעינן בעלים מרדפין דאז ליכא ריעותא והיינו דפריך בסמוך ולא והרי נחיל של דבורים ולא משני שאני נחיל דבעלים מרדפין אחרים משום דבעלים מרדפין לאו מעליותא הוא אלא דאז ליכא ריעותא

ואשה וקטן מסיחים לפי תומן הכי דייקא לישנא דמתניתין מדלא קתני נאמנת אשה או קטן להעיד על נחיל משמע דאין נאמנין להעיד לו אלא שאם אומרים לפי תומן מכאן יצא נחיל זה נאמנין

והוציאנו מבית הספר נקט הכי שלא לומר שהוא עבד כן כתבו התוס' בפרק האשה שנתארמלה

בתרומה דרבנן פירש"י ז"ל בזמן הזה דר' לאחר החורבן הוה ועוד י"ל בתרומה דרבנן כגון פירות האילן וירק דתרומתן מדרבנן לאפוקי דגן תירוש ויצהר שהן דאורייתא

דף קטו והלכתא בכולהו עשו בו תקנת השוק כתבו התו' דלא קאי אלא אהנהו דפליגי בהו אמוראי אבל אגנב מפורסם לא קאי דליכא פלוגתא ותימה דא"כ מאי איצטריך למימר לבד מגנב ופרע בחובו גנב ופרע בהקיפו והא ליכא מאן דפליג בהכי. והרא"ש ז"ל כתב כתבו התו' מדהוצרך להוציא פרע בחובו פרע בהקיפו אע"ג דליכא בהו פלוגתא מכלל דכל אינך עשו בו תקנת השוק אפי' בגנב מפורסם משמע דתו' אחרות היו לפניו וכן נראה עיקר

הרי שהיה טוען כדי יין וכדי שמן לא יאמר הרי זה כו' כתבו התו' וא"ת אפי' אין משתבר נמי לא יאמר דאסור לתרום שלא מן המוקף אע"ג דבפ"ק דחולין פירש"י ז"ל טעמא שמא אותו שהוא סומך עליו נאבד ונרקב ונמצא אוכל טבלים והאי טעמא לא שייך הכא מ"מ כה"ג נמי אסור כדאיתא בפ' בכל מערבין וטעמא נמי נראה דחיישינן שמא אותו שתורמין עליו נאבד ונרקב ונמצא שהכהן אוכל טבלים דמהאי טעמא אסור להפריש מן החיוב על הפטור כדפירש"י ז"ל בסוף פ"ק דחולין מיהו דברי התוס' תמוהים דמאי קושיא אפי' אין משתבר נמי לא יאמר וכו' דאדרבא משתברות לרבותא נקט דלא מיבעיא כשאין משתברות משום דאסור לתרום שלא מן המוקף שמא יאכיל לכהן טבלים אלא אפי' משתברות דלסוף הכל הולך לאיבוד ולא שייך טעמא דשמא יאכל הכהן טבלים אפ"ה לא יאמר דשמא אותן שבביתו קיימין והנך כיון דלאיבוד לגמרי אזלי לא חל עליהן שם תרומה וקאכיל איהו טבלים

וכל היכא דאיכא פסידא לכתחילה לא גרסינן ליה כמ"ש התו' אלא אמאי דקאמר לעיל דאפי' דיעבד לא אמר כלום פריך ומסיפא דקתני אבל בשמן לא יעשה כן פריך דמשמע דוקא לכתחילה לא יעשה אבל התרומה חלה כמ"ש התו' וא"ת ודלמא בשמן אפי' דיעבד אין התרומה חלה ואיידי דתני רישא שאומר כן לכתחילה תני נמי סיפא לכתחילה ונראה דמדקתני מפני הפסד כהן דייק דלא איצטריך ליה למיתני דפשיטא דהכי הוא כיון דנשתברה או נתגלה אלא ודאי אתי לאשמעינן דלא תימא דלא יעשה כן מפני שאוכל טבלים דאין התרומה חלה קמ"ל דהתרומה ודאי חלה דטעמא לא הוה אלא מפני הפסד כהן. והא דפריך בשלמא נשתברה חזיא כו' אהא דמשני כשעקל בית הבד כרוך עליה פריך ולא אגופא דברייתא דאי לאו הך שינויא איכא למימר דאע"ג דנשתברה והולך לאיבוד לגמרי או נתגלה ולא חזיא מידי אפ"ה ביין דליכא אלא הפסד מועט אומר כן אפילו לכתחילה ובשמן דאיכא הפסד מרובה לכתחילה לא יעשה אבל התרומה מיהא חלה אבל השתיא דמוקי סיפא כשעקל כרוך עליה א"כ רישא נמי על כרחך בהכי איירי דומיא