תורת חיים חלק ב ריב

כדמשמע לעיל בברייתא דהיכן פקדוני ומה שכתבו התו' דאיידי דתני הודה מעצמו בטוען טענת גנב תני נמי ברישא נראה דוחק ולא הוצרכו לפרש כן דהקושיא מעיקרא ליתא דהשתא לא הוה הודאה אחר עדים כמו שנפרש בסמוך

דף קח בעי רב פפא תרי חומשי או תרי כפילי בחד גברא מאי כתבו התו' תימה מאי קמיבעי' ליה הא מתני' היא דמייתי לעיל השביע עליו חמשה פעמים בין בפני ב"ד וכו' וכפר חייב על כל אחת ואחת נראה דלא קשה מידי דהתם לענין קרבן איירי כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות שבועות כפר ונשבע ארבעה או חמשה פעמים הרי זה חייב קרבן אשם על כל שבועה ושבועה ואף ע"ג דר' שמעון קאמר לה דקתני התם אמר רבי שמעון מה טעם הואיל ויכול לחזור ולהודות וסתם רבי שמעון היינו ר' שמעון בן יוחאי ורבי שמעון בן יוחאי אית ליה בר"פ מרובה דאין חומש ואשם משתלם במקום שיש כפל שאני התם משום דכפל בכלל תשלומין הוא שהרי למפקיד יהיב ליה וכיון דלא הוה ממון המשתלם בראש לא מחייב לא חומש ולא אשם אבל קרבן אשם דלאו בכלל תשלומין הוא דקרבן לה' הוא שנא' ואת אשמו יביא לה' שפיר מחייב על כל שבועה ושבועה דממון המשתלם בראש הוא כיון דלא משלם לנפקד יותר מן הקרן אבל בתרי חומשי ותרי כפילי קמיבעיא ליה אי אמרינן כיון דחומשא וכפילא קמייתא בכלל תשלומין נינהו שהרי למפקיד יהבינן להו לא הוי ממון המשתלם בראש ולא משלם אידך חומשא וכפלא או דלמא לא קפיד קרא אלא בתרי גווני ממונא אבל חד גוונא משלם

טען טענת אבד ונשבע והודה וחזר וטען כו' כתבו התוספות נראה דלא גרסינן והודה כו' ודוחק למחוק הספרים לכך נראה דשפיר גרסינן ליה ומה שהקשו דאם כן כבר מתחייב באונסין ושוב לא כפר מידי יש לומר כגון שבאו אח"כ לפני בית דין אחר שלא ידעו מתביע' ראשונה כלום וכיון דאיהו בעי למיפטר נפשיה בטענתו לפני ב"ד האחר הוי כופר שפיר ובסמוך נמי הא דקאמר וחזר וטען טענת גנב ונשבע בשני בתי דינין איירי ולכן השביעוהו וכ"כ הרב המגיד. והשתא לעיל בבעיא דרמי בר חמא אין אנחנו צריכין לדחוק ולפרש דהא דקאמר וחזר וטען טענת אבד שאומר מה שנשבעתי שנגנב לא כי אלא אבד כמ"ש התוספות דשפיר יש לפרש שאמר אחר שבועה אבד ובשני בתי דינין מיירי וכיון דבעי למיפטר נפשיה בטענתו לפניהם כופר ממון הוא ומחייב. ולפי זה מה שכתבו התוספות לעיל תימא דע"כ כשבאו עדים אקמייתא ואומרים באותה שעה ראינוהו ברשותו ונמצא שמכחישין גם שבועה שנייה כו' לאו קושיא היא כיון דאיירי שאמר אחר שבועה אבד והא דאמר לעיל שכבר יצא בשבועה ראשונה איירי שאותו בית דין עצמו השביעוהו כמ"ש התוספות אי נמי שאני לעיל דלא באו עדים והכחישוהו על טענתו בבית דין ראשון ולכך מה שנשבע בבית דין שני לאו שבועת דיינין היא דלא בעי למיפטר נפשיה כיון שכבר נפטר בב"ד ראשי ולא הכחישוהו

רבה זוטא בעי לה הכי תימא כיון דהך בעיא מילתא אחריתי היא ולא שייכא מידי לפלונתייהו דאביי ורבא דלעיל אם כן מאי בעי לה הכי דקאמר הוה ליה למימר בעי רבה זוטא נגנבה באונס והחזיר כולי מהו. ועוד מדקאמר נגנבה באונס והחזיר גנב משמע דלא קמיבעיא ליה אלא בשומר שכר אמאי לא קמיבעיא נמי בשומר חנם והוה ליה למימר סתמא נגנבה והחזיר גנב כולי ונראה דדוקא בשומר שכר קמיבעיא ליה אבל בשומר חנם דקיל משומר שכר מיפשט פשיטא ליה דכיון דנגנבה כליא ליה שמירתו ולא אמרינן כיון דהדרה הדרה לשמירתו והיינו דקאמר ש"ס רבה זוטא בעי לה הכי אפלוגתייהו דאביי ורבא קאי דתרוייהו אית להו שיש חילוק בין שומר חנם לבין שומר שכר בנגנבה והוכר הגנב לאביי קודם שבועה ולרבא אחר שבועה והיינו משום דשומר חנם כיון דקיל אע"ג דהוכר הגנב אמרי' דכליא שמירת' כשנגנבה ונסתלק וקאמר דרבה זוטא נמי אית ליה להך סברא שיש לחלק בין שומר חנם לשומר שכר לענין אי כליא ליה שמירתו כשנגנבה אי לאו אלא דאיהו לענין החזיר גנב בבית שומר קאמר ולא לענין הוכר הגנב ואיהו מיבעי' בעי לה ודוקא בשומר שכר אבל בשומר חנם מפשט פשיטא ליה דאמרינן כליא ליה שמירתו

או שאין לו לוה ובעלי חוב באים ונפרעים פירש"י ז"ל או שאין לו נכסים כל כך שיכול לוותר על חלקו ואין הלשון משמע כן דאי שאין לו משמע דאין לו כלל ואם כן ממאי נפרעים. ועוד דמפרש לוה מאחרים ומשיב לאחיו ולפירושו עיקר חסר דהוה ליה למתני לוה ונותן לאחיו וב"ח באים ונפרעים ועוד קשה דבגמרא קאמר רב יוסף אמתני' אפי' לארנקי של צדקה פי' אם אינו מוציא יורש לאביו מדלא קאמר בהדיא ואם אין לו יורשים נותן לארנקי של צדקה משמע דמתניתין איירי נמי בהכי ולפירושו לא איירי מתני' אלא כשיש לו יורשין. לכך נראה דהא דקתני או שאין לו היינו שאין לו לגזלן לא אחין ולא בנים לוה וב"ח באין ונפרעין דאע"ג דלא מצי למעבד השבה מ"מ צריך להוציא גזילה עצמה מתחת ידו לכך נותנה לב"ח בחובו או לצדקה כדאמר רב יוסף וכן כתב הרמב"ם ז"ל ולפ"ז הא דקאמר רב פפא בש"ס וצריך שיאמר זה גזל אבי לאו אנותן לארנקי של צדקה לחודא קאי אלא אלוה ובעלי חוב באים ונפרעין דמתני' נמי קאי דכל היכא דלא עביד השבה ליורשים צריך להודיע ולומר זה גזל אבי דמאי שנא ב"ח מארנקי של צדקה וכן כתב הרמב"ם ז"ל מיהו קצת קשה לפי' הרמב"ם ז"ל הא דקאמר רב יוסף אפי' לארנקי של צדקה מאי אפי' דקאמר דהא לוה וב"ח באין ונפרעין דמתני' לא עדיף מנותן לארנקי של צדקה כיון דלא עביד נמי השבה ליורשין אבל לפירש"י ז"ל ניחא דלוה מאחרים ומשיב לאחיו קאמר

הרי זה משלם קרן וחומש ואשם לבניו או לאחיו כתב הרמב"ם ז"ל דכשנותן גזילה לאחיו עושה עמהן חשבון פי' ונוטל מנכסי אביהן נגד הגזילה ואינו מפסיד ולפ"ז הא דקתני ואם אינו רוצה אנותן לבניו לחודא קאי דאי בנותן לאחיו אמאי אינו רוצה הא לא מפסיד. ועוד נראה דהרמב"ם ז"ל לא הוה גריס ואם אינו רוצה אלא הכי גרסינן ואם אין לו כו' כדקתני סיפא דמתני' וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל

דף קט אין לו תקנה עד שיוציא גזילה מתחת ידו מדלא קאמר עד שיתננה לכהנים משמע דלא בעי למיתבה לכהנים דאין צריך אלא להוציא גזילה עצמה מתחת ידו כגון לב"ח בחובו או נותנה לצדקה והשתא מתוקמא מתני' שפיר כרבי עקיבא אפי' לפי הרמב"ם ז"ל דעושה עמהן חשבון ואינו מפסיד אלא מוציא גזילה מתחת ידו דר"ע נמי הכי אית ליה ואם תאמר כיון דלר' עקיבא נמי לא בעי למיתבה לכהנים אם כן לקמן פריך אליבא דר' יוסי הגלילי גזל הגר דאמר רחמנא למיתבה לכהנים היכי משכחת לה תקשה נמי אליבא דר"ע היכי משכחת לה וי"ל דלא סגי ליה לרבי עקיבא כשמוציא גזילה מתחת ידו אלא כשזקפו עליו במלוה אבל לא זקפה עליו במלוה צריך למיתבה לכהנים וכן משמע בהשגת הראב"ד

או דלמא אורחא דקרא הוא לעיל בפרק קמא גבי הא דקתני השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה כתבו התוספות היינו דווקא היכא שהפרשה נאמרה בלשון זכר כההיא דריש תמור' אבל היכא דכתב איש בהדיא התם צריך ריבוי כההיא דפרק ארבע מיתות איש כי יקלל אין לי אלא איש אשה מניין וצריך לומר דרבינא לא הוה ידע ברייתא דפרק ארבע מיתות דאי ידע אם כן היכי בעי למימר דאורחא דקרא הוא והא הכא בהדיא כתיב איש בעי ריבוי

איש אתה צריך לחזור אחריו כו' נראה דהא דצריך לחזור אחריו יליף לה מדכתיב ואם אין לאיש גואל עיין עליו כדדריש בפ' כיצד אשת ובן אין לו עיין עליו ובקדושין וזרע אין לה עיין עליה הכא נמי ואם אין לאיש עיין עליו יחזור אחריו אם יש לו גואלים

קטן אי אתה צריך לחזור אחריו וא"ת והא אין נשבעין על טענת קטן וכהנים אין להן זכיי' בנכסי הגר אלא א"כ נשבע הגזלן כדתנן לקמן וי"ל כגון שנשבע מעצמו כמ"ש התוספות לעיל אמתניתין לעיל דהגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו

דבר שיש לו חלק בו עד שלא יכנס לרשותו כו' וא"ת ישראל בגזל הגר יוכיח שיש לכהן של אותו המשמר חלק בו קודם שנכנס לרשותו אפילו הכי משנכנס לרשותו מוציאין אותו מידו ואין כולו שלו וי"ל דהכי ילפינן ומה דבר שאין לו חלק בו עד שיכנס לרשותו כשיכנס לרשותו כדין קודם שיש לכהנים חלק בו אינן יכולים להוציאו מידו דבר שיש לו חלק בו כו' משנכנס לרשותו קודם שיש לכהנים חלק בו אינו דין דאינן יכולין להוציאו מידו והשתא ליכא למימר ישראל בגזל הגר יוכיח דשאני התם שנכנס לרשות הכהן שלא כדין שקודם שבא לידו כבר יש לכל שאר הכהנים שבאותו המשמר חלק בו ושלא כדין בא לידו

אחוזתו מה ת"ל כתבו התוספות דאיצטריך אחוזתו משום דה"א שהיא שלו דהוה ילפינן כהן כהן מגזל הגר וכו' מיהו פשטא דברייתא לא משמע הכי דמשמע דאיצטריך אחוזתו להוציאו מקל וחומר ושמא י"ל דמשום ק"ו איצטריך למיכתב אחוזתו ואע"ג דאיכא למימר דיו מ"מ הוה ילפינן שיטול מיהו חלקו בשל עצמו מק"ו בשל אחרים הוא זוכה ליטול חלקו בשל עצמו לא כ"ש לכך כתיב אחוזתו לאשמעינן דאפי' חלקו אינו נוטל. והשתא ניחא דקאמר הא כיצד משום דקשיא ליה למה לי אחוזתו תיפוק ליה דאיכא למימר דיו וקאמר דלהכי איצטריך לומר דיוצאה מתחת ידו ומתחלקת לאחיו הכהנים כלומר דוקא לאחיו ולא לדידיה דאפי' חלקו אינו נוטל ומסכת ערכין גרסינן ומתחלקת לאחיו ולא גריס לכל אחיו ולפי זה ניחא קצת טפי וכן לעיל גבי גזל הגר דקאמר אלא גזילות יוצא מתחת ידו ומתחלק כו' היינו נמי שמתחלק לאחיו דווקא אע"ג דמק"ו ראשון מצינו שפיר למילף שיטול מיהא חלקו מ"מ תנא דברייתא אשדה אחוזה סמיך ואגזירה שוה דלכהן כדמסיק ולהכי נקט לישנא דמניין משום דמקרא מייתי לה כדמסיק

הא כיצד אם היה בעל מום כו' תימה מאי קשיא ליה דקאמר הא כיצד וי"ל דמה שהכהן נוטל בשרה ועורה הוא בשביל עבודתו שטרח והקריב וא"כ הא בהא תליא דאם אין הכהן מקריב הקרבן פשיטא שאינו נוטל עבודת' ועורה וכן אם אינו נוטל עבודתה ועורה פשיטא שאינו מקריב שאלו היה מקריב אמאי אינו נוטל והיינו דקאמר הא כיצד כלומר תרי קראי למה לי לא ליכתוב אלא ובא בכל אות נפשו ושרת לומר שבא ומקריב קרבנותיו בכל שעה וממילא שמעינן דעבוד' ועורה שלו כיון דהא בהא תליא אי נמי לא לכתוב אלא ואיש את קדשיו לו יהיו למילף מיניה דעבודה ועורה שלו וממילא שמעינן דבא ומקריב בכל עת קרבנותיו ומשני דאיש את קדשיו איצטריך לבעל מום שיהא עבודתה ועורה שלו דבעל מום ליכא למילף מושרת כיון דלא חזיא להקרבה הוה אמינא דבשרה ועורה נמי אינו שלו כתב רחמנא ואיש את קדשיו לו יהיו וקרא דושרת איצטריך לזקן וחולה דנותנה לכל כהן שירצה דזקן וחולה ליכא למילף מאיש את קדשיו לו יהיו כיון שאינו ראוי לאכול וצריך ליתן עבודתה ועורה לאנשי משמר והוה אמינא דלא מצי נמי למעבד שליח להקרבה כתב רחמנא ושרת הכהן מקריב קרבנותיו בכל שעה שירצה ולפ"ז גירסא שנייה שכתב רש"י ז"ל ליתא

דף קי לבעלי מומין טהורין כתבו התוספות תימה ועורה אמאי הויא לבעלי מומין דבריהם תמוהים דמאי קושיא והא משנה מפורשת היא ריש פ' טבול יום דכל שאין לו בבשר אין לו בעורה ועוד לעיל גבי זקן וחולה דקאמר נמי עבודתה ועורה לאנשי משמר הוה להו לאקשויי עורה אמאי הוי' לאנשי משמר

למאי נפקא מינה לאפוקי ממתניתין כתבו התוספות תימה אמאי לא קאמר לאפוקי מדרבא כדאמר לעיל נראה דלא קשה מידי דשאני לעיל דבעי למימר דאשם זה איל ולא קרייה רחמנא אשם לא לקרן ולא לחומש א"כ שפיר ליתא לדרבא דהא טעמא דרבא משום דאשם קרייה רחמנא אבל הכא בעי למימר דאשם זה חומש לא מצי למימר לאפוקי מדרבא דכיון דחומש קרייה רחמנא אשם ע"כ איתא למילתיה דרבא לענין חומש שאם נתנו בלילה או לחצאין לא יצא וא"כ קרן שהחזירו בלילה או לחצאין נמי לא יצא כדרבא אע"ג דלא איקרי אשם דהא קרן חמיר טפי מחומש שהרי קרן מעכב ואין החומש מעכב וכיון דהחמיר הכתוב אפילו בחומש דקיל דבלילה לחצאין לא יצא כל שכן בקרן דחמיר לכך צריך לומר לאפוקי ממתניתין וכולי והא דקאמר אדרבה חומש מעכב לאו דחומש מעכב ולא קרן קאמר דהא ודאי דקרן חמיר מחומש אלא כלומר אדרבא