תורת חיים חלק ב רו

אמאי נקט על עינו ועל אזנו וכו' אבל למאי דס"ד דטעמא משום אומדנא ניחא דדוקא כנגד אזנו ליכא אומדנא דבהכי לא בעי להתחרש לאפוקי תקע בתוך אזנו וחירשו איכא אומדנא דבהכי רגיל להתחרש כיון שתוקע בתוך אזנו ממש והא דקתני תקע באזנו וחירשו פטור משום דתרתי בעינן שיעשה בו מעשה ואומדנא

צללת במים אדירים והעלית חרס בידך לפי שהמרגליות במצולות הים הם גדילין ויש עליהן כמין חרסין דלהכי איתא בש"ס בכמה דוכתי אי לאו דדלאי לך חספא לא משכחת, לה מרגניתא כמו שפי' רבינו תם ז"ל והיינו דקאמר הכא צללת במים אדירים וכו' כלומר יגעת להעלות המרגליות ולא העלית אלא החרסין שעליהן

החובל בעצמו אע"פ שאין רשאי פטור כתבו התוספות ואחרים שקצצו נטיעה חייבין צריך לאוקמי כרבי מאיר דאמר לוקה ומשלם וכו'. והחובל בחבירו דחייב בחמשה דברים אע"ג דחייב מלקות בפרק אלו נערות פריך ומשני לה מיהו תימה דאמאי כתבו התוספות דהא דקתני ואחרים שקצצו נטיעה חייבין צריך לאוקמי כרבי מאיר תיקשי נמי שאר כל הנזקין כגון קרע את כסותו או שבר את כדו דבסמוך דחייב לשלם אע"ג דעבר אלאו דבל תשחית אלא ודאי צ"ל דאין מלקין אלאו דבל תשחית כדמשמע בפ"ג דמכות דקאמר דהקוצץ אילנות טובות אזהרתיה מואותו לא תכרות ולא קאמר דאזהרתיה מלא תשחית וכן כתב בהדיא הרמב"ם ז"ל בפרק ששי מהלכות מלכים דהמשבר כלים וקורע בגדים עובר בלא תשחית ואינו לוקה וא"כ קשה דבסמוך קאמר ר' אלעזר שמעתי שהמקרע על המת יותר מדאי לוקה משום בל תשחית וצריך עיון

מקרעין על המת ולא מדרכי האמורי ואם תאמר והא מצות עשה מדרבנן היא ואסמכוה אקרא כדאיתא בפרק אלו מגלחין אמר שמואל אבל שלא פרע ולא פירם חייב מיתה שנאמר ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו הא אחר שלא פרע ולא פירם חייב מיתה וי"ל דהכי קאמר מקרעין על המת ובלבד שלא יהיה מדרכי האמורי שמקרעין יותר מדאי וקאמר רבי אלעזר שהמקרע יותר מדאי לוקה וכו'

קרי למאני מכבדותי כי פי' הבגדים מכבדין אותו וכבודו תלוי בבגדיו אלמא חשיב ליה בגדיו מגופו דמי נתלה במי הוי אומר קטן נתלה בגדול

אלא שציער עצמו מן היין וכו' לפי שהאדם נברא גוף ונפש דהיינו נשמה ואין אדם חוטא אלא מצד הגוף אשר יסודו מעפר אבל הנשמה כיון שהיא באה מלמעלה טהורה היא ורוב החטאים באים בסיבת מילוי הכרס כמו שאמרו מילוי כרסא זיני בישא ולפיכך מצד הגוף יפה לו לאדם לענות גופו בתעניות ולצער עצמו מן היין להתיש חומרו שלא יחטא אבל מצד הנשמה אדרבה א"א לו לאדם להשלים פעולתה לעסוק בתורה ובמצות אא"כ אוכל ושותה כראוי כדאמר בפ"ק דתענית אין ת"ח רשאי לישב בתענית מפני שממעט במלאכת שמים וזהו שנאמר גומל נפשו איש חסיד נמצא שהתענית הוא מצוה מצד שמיגע את הגוף שלא יחטא ועברה קצת מצד שמונע קצת את הנשמה מלעסוק יפה במלאכת שמים וזה שאמר הכתוב וכפר עליו מאשר חטא על הנפש פי' דנהי דמצוה קעביד מצד הגוף מצד הנפש דהיינו הנשמה חטא ובעי כפרה

אם כן לא שבקת חיי לברייתא כל כמיניה אין לפרש דבדאיכא עדים דוקא איירי דא"כ מאי פריך לישני בדליכא עדים אלא ודאי בדליכא עדים נמי לא מהימן ואם תאמר ואמאי לא מהימן במיגו וי"ל דהוי כמו מגו במקום עדים דאנן סהדי שהוא משקר דאין נותן רשות לקצץ נטיעות שאין עומדין לקצוץ כן כתב המרדכי ז"ל

וחייבו רבן גמליאל ליתן לו עשרה זהובים מצאתי כתוב באור זרוע רמז לדבר שהברכה שוה עשרה זהובים מדכתיב גבי אלעזר עבד אברהם ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם למה פרט הכתוב משקלם אלא לפי שראה אליעזר שהיא גרמה לו לברך השם כמו שאמר ברוך אלהי אדוני אברהם לפיכך נתן לה שכרה שני צמידים עשרה זהב משקלם שכך קבל מאברהם ששכר ברכה עשרה' זהובים עד כאן ונראה דלכך נקט רבן גמליאל עשרה זהובים ולא קאמר עשרה דינרין או סלעין משום דנקט לשון המקרא דכתיב עשרה זהב משקלם. וכיון שהברכה שוה עשרה זהובים נראה דהה"ד כי טוב יום בחצרך מאלף בחרתי הסתופף בבית אלהי זג וגומר בתי כנסיות נקראות חצרות קדש ולפי שהאדם מחוייב לברך בכל יום מאה ברכות בב"ה ושכרן עולה אלף זהובים ליום אחד ואלו היו נותנין לאדם הברירה בין אלף זהובים מזומנים בעולם הזה לבין שכר מאה ברכות לעולם הבא פשיטא שהיה בוחר לקחת אלף זהובים ואמר המשורר שהוא אינו כן כי טוב בעיניו שכר מאה ברכות שמברכין ביום אחד בב"ה מאלף זהובים וז"ש כי טוב יום בחצרך מאלף

רק עץ אשר תדע זה אילן מאכל וכו' כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ששי מהלכות מלכים כל אילן סרק מותר לקוץ אותו וכן אילן מאכל שהזקין ואינו עושה אלא דבר מועט וכו' משמע מדבריו דמפרש דהא דקתני ברייתא רק עץ אשר תדע זה אילן מאכל באילן זקן איירי וכן כתב שם בהדיא בכסף משנה ותימה דא"כ מאי ראיה מייתי מהך ברייתא לרבינא דהא רבינא מתיר במעולה בדמים אפי' באילן בחור שעושה פירות הרבה ותנא דברייתא לא איירי אלא באילן שהזקין ולפירש"י ז"ל ניחא מיהו מה שפירש דהכי קאמר רק עץ אשר תדע אם אינך יודע קרוב למצור אלא הוא קחנו נראה דוחק דאטו קרוב או רחוק כתיב ועוד קשה דא"כ כי לא עץ מאכל למה לי ליכתוב רחמנא רק עץ אשר תדע לאשמעינן דאם אינך יודע קרוב למצור אלא של מאכל דשרי ואנא ידענא דאילן סרק קודם דמדכתיב רק עץ אשר תדע משמע דלא שרי של מאכל אלא אם כן אינך יודע קרוב למצור אלא הוא הא שניהן שוין של סרק קודם. ועוד קשה דקאמר וכי מאחר שסופנו לרבות כל דבר ולפירש רש"י ז"ל דלא מרבינן עץ מאכל אלא אם אינך יודע קרוב למצור אלא הוא הא יש אילן סרק קרוב ממנו אסור א"כ לאו כל דבר הוא על כן נראה דקרא קמא דלא תשחית את עצה לאו לבנות מצוד איירי אלא שעושה כן שלא לצורך דרך השחתה ותדע מדיהיב קרא טעמא כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור ופירש"י ז"ל שם שמא האדם עץ השדה להכנס בתוך המצור מפניך להתיסר ביסורי רעב וצמא כאנשי העיר למה תשחיתנו ואי לבנות מצור קאמר לא שייך האי טעמא אבל קרא בתרא דרק עץ אשר תדע וגומר איירי שקצצו לצורך שרוצה לבנות ממנו מצור דכתיב ובנית מצור וגומר וכיון דלצורך קעביד שריא רחמנא אפי' עץ מאכל והיינו דקתני ברייתא רק עץ אשר תדע זה אילן מאכל דכיון דלצורך קעביד אפי' באילן מאכל שרי ויליף לה מדכתיב עץ יתירא דהוה ליה למיכתב רק אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא ואי לאו כי לא עץ מאכל ה"א דלצורך שרי לקצוץ עץ מאכל אפילו יש לפניו אילן סרק קמ"ל להקדים סרק למאכל ורב דאמר דיקלא דטעון קבא אסור למקצציה איירי נמי בכי האי גוונא כגון שקוצצו לעצים ויכול להקדים אילן סרק או שיכול לקנות עצים מעלמא

דף צב נביא הוא וכבר לימד אכסנאי שבא לעיר וכו' תימא דמה הוצרך למימרא שהוא נביא והלא דבר פשוט הוא ולאו בנבואה תליא מילתא ועוד דאי בנבואה תליא אם כן לא היה אבימלך ראוי לעונש כיון דלאו נביא הוא ועוד דקאמר שהיה לו ללמוד ולא למד ממי היה לו ללמוד דבר זה ועוד דקאמר וכבר לימד ואמאי לא קאמר וכבר למד דלימד לאחרים משמע כדאיתא בפרק היו בודקין כל שנותיו של ר' יוחנן בן זכאי ק"כ שנה הוה מ' שנה למד מ' שנה לימד ונראה לפרש דנבי' איקרי המשמיע לעם דברי מוסר ותוכחה כדפירש"י ז"ל גבי אהרן אחיך יהיה נביאך שכל לשון נבואה אדם המכריז ומשמיע לעם דברי תוכחה והוא מגזרת ניב שפתים ואברהם כל ימיו היה דרכו להשמיע לכל העולם דברי מוסר ודרך ארץ כמו שנאמר ויקרא שם בשם ה' אל עולם והיינו דקאמר ודקאמרת הגוי גם צדיק תהרוג וכו' לאו תשובה היא זו נביא הוא וכבר לימד לאחרים אכסנאי כבא לעיר וכו' ואם כן היה לך ללמוד ממנו

אותן שהוכפלו בשמות כיון דחלשים היו כפל שמותם כשברכם דהוי כאלו ברכם פעמים לחזק הענין

היו עצמותיו של יהודה מגולגלין פירש"י ז"ל כל השבטים יצאו עצמותיהם ממצרים ונקברו בארץ ישראל ולא נכתב יוסף אלא להודיעך שבחו של משה וכו' ועוד נראה דלא איצטריך קרא לאשמעינן שהעלו עמהם עצמות שאר השבטים דארונות שאר השבטים היו מצויות בידיהן ומילתא דפשיטא הוא אבל ארונו של יוסף שהיה של מתכת וקבעוהו מצריים בנילוס שיתברכו מימיו ולרבי נתן קבור היה בקברים של מלכים כדאיתא בפ"ק דסוטה אתי קרא לאשמעינן דאפ"ה הטריח משה את עצמו והעלהו וניחא השתא אמאי לא השביעו נמי שאר השבטים את בני ישראל שיעלו עצמותיהם עמהם כדרך שהשביעו אותן יוסף לפי שיוסף היה יודע שיקברו בקברים של מלכים וחשש שמא לא יטריחו עצמן בני ישראל להוציאו משם ונראה דלכך כתיב והעליתם את עצמותי מזה אתכם ופירש"י ז"ל לאחיו השביע כן למדנו שאף עצמות כל השבטים העלו עמהם וזהו שנא' אתכם משמע דהוה פשיטא ליה ליוסף שיעלו עמהם עצמות שאר השבטים טפי מעצמות שלו ועוד יש לומר דלכך נכתב יוסף לאשמעינן שקיימו ישראל שבועתן שהשביע אותן יוסף

מאי דכתיב יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר וזאת ליהודה פירש"י ז"ל במסכת מכות מה ראה לסמוך יהודה לראובן ומה ראה להתחיל בברכות יהודה בלשון וזאת ליהודה אלא לפי שהיה עצמות כל השבטים שלדן קיים ושל יהודה מגולגלין אמר לשון זה יחי ראובן כלומר ראובן שלדן שלו קיימת כאלו הוא חי וזאת תהיה ליהודה שהן מגולגלין

מי גרם לראובן שיודה יהודה וזאת ליהודה וא"ת מאי ענין זה לזה וכי בשביל שגרם לראובן שיודה יקבל ברכתו ונראה כדפי' רש"י ז"ל שם דהא דכתיב יחי ראובן בעוה"ז ואל ימות בעוה"ב שלא יזכר לו מעשה בלהה ויהי מתיו מספר נמנין במנין שאר אחיו כענין שנאמר וישכב את בלהה ויהיו בני יעקב שנים עשר א"כ זכה ראובן לברכה זו ע"י שהודה על מעשה בלהה ועשה תשובה לכך אמר משה רבש"ע כיון דיהודה גרם לראובן שיודה ועל ידו זכה ראובן לברכה זו ראוי הוא שיהודה יזכה נמי לברכת ראובן וזהו שאמר וזאת ליהודה והיינו דקאמר על איבריה לשפא דהיינו בעוה"ז נתחברו העצמות למקומן דומיא דיחי ראובן דאיירי בעוה"ז והדר קאמר לא הוה קא מסקי למתיבתא דרקיע ואל עמו תביאנו דהיינו לעולם הבא דומיא דואל ימות דאיירי לעולם הבא והדר קאמר לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן למישקל ומטרח בהדייהו ידיו רב לו כו' וזהו דומיא דויהי מתיו מספר דהיינו שיהיו נמנין בתוך שאר בני ישראל ושוין כמותן כך התפלל על יהודה שיהיה שוה לשאר רבנן למישקל ומטרח בהדייהו ולמימר שמעתא אליבא דהלכתא כמותן על איבריה לשפא לפי שיהודה קבל עליו נידוי וחרם ואמרו חכמים כי חרם עולה רמ"ח כמנין אבריו של אדם לומר שהחרם נכנס בכל האברים ומתפרקין ממנו לכך היו עצמות יהודה מגולגלין עד שבא משה והתפלל עליו' וחזרו איבריו למקומן

ואנא אמינא מהכא וטמא טמא יקרא פירש"י ז"ל לא די לו נגעו אלא שבייש את עצמו וכו' ותימא דהא טובא מילי חשיב בההוא קרא שהמצורע חייב בהן שנאמר והצרוע אשר בו הנגע בידיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע וגו' מבדד ישב מחוץ למחנה מושבי שמחוייב בקריעה ועטיפה ולישב מחוץ לעיר בדד ואמאי מייתי דווקא הך מילתא דוטמא טמא יקרא הא משאר מילי נמי מצי למילף הכי ואדרבא הך מילתא טבא ליה כדי שיבקשו עליו רחמים כדתניא בס"פ בהמה המקשה ובפ' במה אשה וטמא טמא יקרא צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים וכן מי שאירע בו דבר צריך להודיעו לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים

שיתין רהיטי רהוט אורחא דש"ס בהכי כמ"ש התו' דכל היכא דבעי ש"ס למינקט מספר רב נקט שיתין וטעמא נראה לפי שכל דבר בטל בששים דהכי ילפינן מזרוע בשלה והיינו דאיתא בפרק הרואה חמשה אחד מששים אש אחד מששים לגהינם דבש אחד מששים למן וכו' כלומר מתיקת הדבש המצוי לפנינו בטל לגבי מתיקת המן ואינו נחשב לכלום וכן חום אש שלנו בטל לגבי חום אש של גיהנם ולכך נקט שהן אחד מששים דכל דבר בטל בששים והיינו דקאמר שיתין רהיטי רהוט ולא מטו לגברא דמצפרא כרך כלומר דפת שחרית מעליא לההוא גברא כל כך שאינו בטל אפילו לגבי ששים אנשים שאינם יכולים להגיעו אע"ג דכל דבר בטל בששים וכן שיתין תכלי מטייה לככא דבסמוך אתי לאשמעינן שכל כך הרבה מכאובות מגיעין אותו עד דההוא תכלא המצוי לפנינו דהיינו חד תכלא שרגיל להיות בטל לגבי הנך תיכלי וכן שיתין מני דפרזלא תלו ליה לבקי בקורנסיה אתי נמי לאשמעינן שכל כך הרבה מני דפרזלא תלו לי' עד דחד מני דפרזלא בטל לגבי הנך יש לפרש בכולי ש"ס

הכי גרסינן מנא הא מילתא דאמרי אינשי חברך קרייך חמרא וכן מצאתי בספרים אחרים ולא גרסינן מנא הא מילתא דאמור רבנן דמשל הדיוט הוא אבל לעיל דקאמר מנא הא מילתא דאמור רבנן השכם ואכול בקיץ ניחא דהוא אחד מן הדברים שצוה רבי לבניו בערבי פסחים ועוד דלאו משל הוא אלא עצה טובה קמ"ל ולעיל נמי דקאמר מנא הא מילתא דאמור רבנן כל המבקש רחמים על חבירו וכו' אתי שפיר דלאו משל הוא אלא אתי לאשמעינן שאל ימנע אדם עצמו לבקש רחמים על חבירו

חמרא למריה וטיבותא לשקייה כתבו התוספו' המשקה נותן בעין יפה למי שהוא רוצה וכו' וקשה דאם כן אמאי מייתי קרא דכי סמך משה את ידיו עליו שכתוב בסוף התורה הוה ליה לאתויי קרא דויסמוך ידיו עליו ולפרוש רש"י ז"ל ניחא דדוקא מדכתיב כי סמך משה יליף דמשמע דתלה הכתוב הגדולה והחכמה למשה כאלו הוא נותנה ומיהו נראה דגירסת התוספות הוה וכתיב ויסמוך את ידיו וכן משמע מפירש"י זכרונו לברכה שכתב ויסמוך את ידיו תלה החכמה וכו'

כלבא בכפניה גללי בלע נקט כלבא לפי שהרעב מצוי בו הרבה כדאמרי' לית דעניא מכלבא וכתיב והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה: