תורת חיים חלק ב רה

דף פח יצא עבד שאין לו אחוה פירש"י ז"ל בלשון ראשון שאינו בא בקהל וקשה דאם ממזר ופצוע דכא וכרות שפכה שפסולין בקהל יהיו פסולין לעדות לכך נראה כלשון שני וכן כתבו התוספות

מה להצד השוה שבהן שכן אינו איש פירש"י ז"ל ולא קרינא בהו שני אנשים וקשה דבכי האי גונא לאו פירכא היא דאם לא כן כל היכא דיליף חדא מתרתי שהן כתובין בקרא תקשי מה להנך שכן כתובין בהדיא ונראה דלאו מכח קולא וחומרא פריך אלא כיון דשניהן שוין בהך מילתא ששניהן אינן איש פירכא היא דעל מה הצד פרכינן כל דהו כדאיתא בפ' כל הבשר דפריך התם מה להצד השוה שבהן שכן גידולי קרקע אע"ג דלאו חומרא הוא להיות נאסרין בכך כדפירש"י ז"ל התם וקאמר התם אמר ליה רב מרדכי לרב אשי הכי אמרינן משמיה דר"ל כל מה הצד פרכינן כל דהו

אלא תיתי מגזלן ומחד מהנך כתבו התוספות אין להקשות דנילף דממזר ופצוע דכא וכרות שפכה שפסולים לקהל שיהיו פסולין לעדות מגזלן וחד מהנך וכו' דבריהם תמוה דכל היכא דיליף חדא מתרתי צריך לאשכוחי חומרא או קולא דשייכה בשלשתן ולמימר הצד השוה שבהן וכו' כדאמר הכא הצד השוה שבהן שכן אינן בכל המצות ופסולין להעד אף אני אביא את העבד שאינו בכל המצות וכו' וא"כ היאך מצינו למילף ממזר ופצוע דכא וכרות שפכה מגזלן וחד מהנך הא לא דמיין להדדי בשום צד ולא מצי למימר הצד השוה שבהן וכו'

לכתוב רחמנא לא יומתו אבות על בניהם מאי בנים ש"מ וכו' פי' כיון דלפסול קרובים קאתי וטעמא דבנים פסולים לאבות משום דבניהם נינהו לכתוב על בניהם מאי בנים דמשמע שהן בנים דעלמא אלא שמע מינה דלא יומתו על פי אבות שהבנים שלהן לאו בניהם הן אלא בנים דעלמא נינהו דהיינו שאין להן חייס בנים

איידי דכתב לא יומתו אבות על בנים כתב נמי וכו' וא"ת א"כ הדרא קושיא לדוכתא אכתי נימא דגר פסול לעדות ואיידי דבעי למיכתב ובנים לא יומתו על אבות כתב נמי לא יומתו אבות על בנים וליכא למימר דלא שייך למיכתב רישא דקרא איידי סיפא דהא בריש פירקין נמי קאמר איידי דבעי למיכתב כן ינתן בו כתב נמי כאשר יתן מום באדם וי"ל כמ"ש התוספות לעיל גב' הא דקאמר אלא מעתה יהא עבד כשר לעדות דכיון דמן הדין כשר הוא לעדות דאיש ואחיו במצות הוא איכא למימר דג"ש דלה לה אתי להחמיר ולא לגרעו מאיש והכא נמי כיון דמן הדין מסתבר למימר דגר ועבד כשרי' לעדות אלא דקרא דלא יומתו אתי ומפיק להו מסברא וכיון דעל כרחך צריך לומר דחדא מיכתב איידי דחבריה מסתבר טפי למימר דכתב סיפא איידי רישא כי היכי דנימא דלא אתי קרא ומפיק ליה אלא לעבד לחודא דאין לו חייס כלל אבל גר דאית ליה חייס למטה כשר דכיון דמן הדין כשר הוא כל כמה דאיכא למימר דלא אתי קרא ומפיק ליה אמרינן

כרבי שמעון בן לקיש דאמר לא שנא וכו' לאו מדבריו דרבי ירמיה בר אבא הוא אלא סתמא דש"ס הוא דקאמר הכי וסיום דבריו דרבי ירמיה בר אבא הוא הא דקאמר בסמוך ואי סלקא דעתך קנין פירות כקנין הגוף דמי כי מיית אב וכו'

דף פט משום דאיכא רווח ביתא וא"ת א"כ אמאי צריכין העדים לשלם לה כל טובת הנאת כתובתה לא לישלמו אלא רווח ביתא דהיינו כפי הנאתה המגיע על חלקה בלבד וי"ל דאי אמרינן טובת הנאה לבעל כל מה שמשלמין לאשה בא הבעל נוטל הימנה דשלו הוא ואם לא ישלמו לה אלא רווח ביתא כיון דיטול הבעל לא יגיע על חלקה כפי רווח ביתא אלא דבר מועט לכך צריכין לשלם לה כל טובת הנאת כתובתה

כל לגבי בעלה ודאי מחלה כתבו התוספות דבסמוך גבי היא שחבלה בבעלה קשה דתזבין לאחר והבעל יכתוב ברצון שטר בשמו כדי שיגבה חבלתו נראה דאע"ג דעב' חבלתו לא ירצה הבעל דמשום ארבע זוזי לא ניחא ליה למיכתב עליו שטר חוב לאחרים דאם ימות לא ימתין בעל חוב ויגבה מיד הכל בבת אחת אבל אשה בכתובתה רגילה להמתין וניזונת מנכסיו ועוד דשקלה פורתא פורתא כדאמר בריש פרק שום היתומים

הא מני ר' מאיר היא דאמר אסור לו לאדם שישהא את אשתו וכו' וא"ת הא לרבנן דפליגי אדרבי מאיר נמי אינה יכולה למכור דבפרק אע"פ קאמר זו דברי רבי מאיר אבל חכמים אומרים משהא אדם את אשתו שתים ושלש שנים בלא כתובה משמע דוקא שתים ושלש שנים טפי לא וי"ל דלרבנן נהי דאינה יכולה למכור מכירה עולמית מ"מ יכולה למכור דבר מועט על שתים ושלש שנים שאם ימות הבעל בתוך שתים ושלש שנים או תתגרש יגבה לוקח ואם לאו יחזיר לה כתובתה אי נמי כמ"ש התוספות התם דשתים ושלש שנים כדאמרי אינשי ואפי' טובא דלהכי לא פריך התם השתא שלש מותר שתים מיבעיא

הא ודאי רבי מאיר היא מדלא קאמר הא מני רבי מאיר היא משמע קצת דמתני' נמי איכא לאוקמי כרבי מאיר אלא דלאו מילתא דפשיטא הוא ונראה משום דאיכא למימר דכל שאין הכתובה ביד האשה הרי הוא כאלו משהא אשתו בלא כתובה אף על פי שאין קלה בעיניו להוציאה כסברת ר"י שכתבו התוספות ולכך לא אמרינן תזבין כתובתה אלא דהך סברא לאו מילתא דפשיטא היא אבל ברייתא ודאי רבי מאיר היא כיון דשייך נמי האי טעמא שתהא קלה בעיניו להוציאה

כשם שלא תמכור והיא תחתיו כתבו התוספת כשם לא תמכור בשביל שחבלה באחרים בעודה תחתיו כך לא תפסיד כלומר לא תמכור כתובתה לבעלה וכו' והא דנקט הפסד גבי בעלה משום דכשמכרה לבעלה בטובת הנאה יגרשנה מיד וכו' וקשה דקאמר לעיל ואי דנפישא כתובתה מכתובה דאורייתא נוקמא אכתובה דאורייתא משמע דכי מוקמינן לה אכתובתה דאורייתא תו לא חיישינן שתהא קלה בעיניו להוציאה ואם כן מאי פריך הכא והא זימנין משכח לה דמפסדא והיכי דמי כגון דנפישא כתובתה מכתובה דאורייתא הא כיון דמוקמינן לה אכתובה דאורייתא תו ליכא למיחש שיגרשנה וכיון דלא יגרשנה לית לה הפסד דאע"ג דמוכרת לו המותר בטובת הנאה לאו הפסד הוא כמו שכתבו התוס' ודוחק לומר דאיירי הכא דנפישא כתובתה הרבה מכתובה דאורייתא דאע"ג דמוקמית לה אכתובה דאורייתא יגרשנה כדי שירויח המותר שהוא סך גדול דמסתמא הא דנפישא כתובתה דהכא הוי דומיא דנפישא כתובתה דלעיל דהא עליה קאי. ועוד קשה דקתני כך לא תפסיד והיא תחתיו משמע דמילתא דפסיקא הוא שאם תמכור לבעלה תפסיד ואמאי הא אפשר שלא יגרשנה דנהי דתיקנו רבנן כתובה לאשה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה משום דחששו שמא יגרשנה מילתא דפסיקא מיהו לא הוה וכן קשה ברישא דברייתא דקתני וכן היא שחבלה בבעלה לא הפסידה כתובתה אמאי נקט מילתא דפסיקא על כן נראה דהא דקאמר כשם שלא תמכור כך לא תפסיד היינו כדפי' ר"י ז"ל כשם שלא תמכור בשביל שחבלה באחרים כך לא תפסי' כשחבלה בבעלה והא דנקט מכירה גבי אחרים והפסד גבי בעלים ז"ל משום דלגבי אחרים שייך לשון מכירה דהוי דרך מקח וממכר דאשה נותנת ללוקח כתובתה והלוקח נותן לה מעות אבל לגבי בעל לא שייך לשון מכירה שאין הבעל נותן לה כלום אלא שהיא מפסדת כתובתה ולא תגבה אותה כיון שחבלה בו ואפילו אם טובת הנאת כתובתה הוא יותר מדמי חבלתו אפ"ה אין הבעל נותן לה כלום שאינו צריך ליטול כל הכתובה אלא שמין כמה כתובה שוה עתה ותפסיד ממנו כנגד דמי חבלתו והמותר תגבה לאחר מותו כמות שהיא כגון שכתובתה מאתים זוז ועתה היא שוה עשרה זוז ודמי חבלתו חמשה זוז תפסיד חמשה זוז ותגב' לאחר מותו מאה זוז והא דנקט ש"ס לעיל אמאי תזבנינה ניהליה לכתובתה אף על גב דלגבי בעל לא שייך לשון מכירה י"ל איידי דנקט ש"ס מעיקרא ותזבין כתובתה גבי אחרים נקט נמי לשון זבינא גבי בעל

דף צ קסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי דאי משום דדריש תחתיו ה"נ כתיב כספו ותנא ליה דתחתיו דוקא טפי מכספו אלא משום דס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי ודרשה דתחתיו נמי איצטריך דאף ע"ג דס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי אי לאו דרשא דתחתיו איכא למימר דאתי דרש דכספו ומפיק לה הך סברא דקנין פירות כקנין הגוף דמי אבל השתא דאיכא נמי דרשה דתחתיו כיון דאיכא למידרש הכי והכי מוקמינן לה אסברא דקנין פירות כקנין הגוף דמי ואם כן עיקר טעמא דרבי מאיר משום דסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי אלא כי היכי דלא תקשי ליה מדרשה דכספו קאמר דאיכא למידרש נמי תחתיו ועיקר טעמא דר"י משום דס"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אלא כי היכי דלא תיקשי ליה מדרשה דתחתיו קאמר דאיכא למידרש נמי כספו ועיקר טעמו דרבי יוסי משום דמספקא ליה אי קנין פירות כקנין הגוף דמי או לא אלא כי היכי דלא תיקשי ליה מדרשה דתחתיו או מדרשה דכספו לכך קאמר דאיכא למידרש תרווייהו לפטור וכיון דהנך דרשה דתחתיו ודכספו לאו טעמי נינהו לכך קבעי רבא מאי טעמא דרבי אלעזר דאי משום דדריש להו לתרוייהו לחיובא ה"נ איכא למידרשינהו לפטורא וקאמר דטעמיה מדכתיב כי כספו הוא כספו המיוחד לו וכי היכי דלא תיקשי נילף מתחתיו דהראשון מיהא פטור או נילף מכספו דהשני מיהא פטור אי נמי נימא דתרווייהו פטורין דאתי דרשה דתחתיו ודכספו ומפיק לה להך דרשה דכספו המיוחד לו לכך איצטריך למימר דשניהם חייבין זה לפי שאינו תחתיו וכו' כלומר דמצינו למידרש נמי תרוייהו לחיובא וכיון דאיכא למידרשינהו הכי והכי דרשינן שפיר כספו המיוחד לו

התוקע לחבירו נותן לו סלע פירש"י ז"ל משום בושת וכן כל הנך דנקט מתניתין כגון סטרו ולאחר ידו וצרם באזנו וכו' כולהו משום בשת לחוד הוא ומדברי הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל בפ"ג מהלכות חובל משמע דכל הנך דחשיב מתניתין יש בהן נמי צער מעט והקנס הקצוב הוא דמי הצער והבשת מיהו בתוספתא פרק תשיעי משמע דהקנס הוא בשביל הבשת דקתני התם הכהו כלאחר ידו בנייר בפנקס וכו' נותן ארבע מאות זוז ולא מפני שמכה של צער אלא מפני שמכה של בזיון וכו' והשתא ניחא, הא דאיתא בפרק ארבע מיתות אמר רבי חנינא הסוטר לועו של חבירו כאלו סוטר לועו של שכינה שנאמר מוקש אדם ילע קדש. הרי שהחמירו חכמים בבשת יותר מבמכה שלא אמרו שהמרי' יד ומכה את חבירו דהוי כאלו מרים ידו בשכינה והטעם נראה לפי שהמתכוין להכות חבירו מכת פצע וחבורה הצער ההוא מגיע לגופו אבל כל הנך דמתניתין שמתכוין לביישו הרי הצער ההוא מגיע לנשמתו של אדם הנאצלת מן השכינה לכך הסוטר לועו של ישראל ומביישו הוי כמבייש פני השכינה דבבשת וקללה וזלזול נשמתו של אדם מרגש' בהן ולא הגוף לפי שהוא כבודו של אדם ובאה מלמעלה ממקום כבוד ותכלית הכבוד כמ"ש כבוד חכמים ינחלו לכך היא מרגשת צער הבש' שהוא היפך הכבוד. ובעולם הנשמות נמי היא מרגשת בבשת כדאיתא במנחות העולם הבא נברא ביו"ד שהצדיקים מועטין ומפני מה כפוף ראשו של יו"ד שהצדיקים שבו כפופין ראשיהם מפני מעשיהם שאין דומין זה לזה ופירש"י ז"ל שם מעשיהן אינן דומין וכבודו של זה גדול משל זה לכך ראשיהן כפופין דמתבייש מחבירו ובפרק הספינה נמי קאמר שכל צדיק נכוה מחופתו של חבירו אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה וכן קללה נמי דכל קללה זלזול ובשת הוא כמו והוא קללני קללה נמרצת וכמו כי קללת אלהים תלוי לכך הנשמה מרגשת בקללה והיינו דאיתא בפרט הנחנקין דהמכה אביו ואמו לאחר מיתתן פטור והמקלל אותן לאחר מיתתן חייב משום דהכאה צער הגוף הוא ואין הגוף מרגיש בהכאה לאחר מיתה אבל קללה וזלזול ובשת כיון שהנשמה מרגשת בהן לכך חייב בהן אפי' לאחר מיתה כי הנשמה נצחית וקיימת ומהאי טעמא נראה מה שכתבו הפוסקים דהמבייש שוכני עפר עון גדול הוא כמ"ש המרדכי בפר' החובל ומייתי ראיה מרבי יהושע שלא אמר אלא בושני מדבריכם בית שמאי ואמרו כל ימיו הושחרו פניו מפני התענית משום דהמוציא שם רע לקדושים אשר בארץ ומביישם הרי הוא דומה למקלל דמחייב לאחר מיתה והחמירו בעונשו יותר מאלו היה בחיים כי אז הנשמה חוזרת אל מקום אצילות והמביישה הרי הוא כנוגע בו ית'. ונראה דהיינו מה שכתבו האחרונים בתשובות שהמבייש את חבירו צריך לבקש ממנו מחילה ואם הוא מת יבקש ממנו על קברו בעשרה ויאמר חטאתי לה' אלהי ישראל ולפלוני זה שפשעתי נגדו דמה ענין שיבקש מחילה ממנו ית' ועוד כיון דעבירה שבין אדם לחבירו הוא הוה ליה להקדים ולומר חטאתי לפלוני ולה' כמ"ש מהרש"ל בפ' החובל בים של שלמה אלא לפי שהמבייש והסוטר לועו של חבירו כמבייש וסוטר לועו של שכינה לכך צריך לבקש מחילה ממנו ית' תחילה דהוה ליה נמי כעבירה שבינו לבין המקום ועוד נראה דכיון דהמבייש בר ישראל כמבייש כביכול את השכינה דמי לכך קנסו המבייש בשת גדול שיתן מאה סלעים דהיינו ארבע מאות זוז ולא מצינו שום קנס יותר ממאה סלע לפי שהאדם שלמעלה סוד עשר ספירות וכל ספירה כלולה בעשר דהיינו מאה ואבריו של אדם עשוין בדמות צלם דיוקן יצרו לכך המבייש בשת מרובה עונשו מאה סלעים ולהכי נקט קרא מוקש אדם ילע קדש רמז לאדם שלמעלה דישראל דוקא קרויין אדם שנאמר אדם אתם

והיתה מטפחת וכו' היתה מלחלחת ידה בשמן ומשחה בו ראשה כיון שעשתה כן שמע מינה דעניה היתה ואפילו הכי חייבו ליתן לה ארבע מאות זוז

דף צא לא משום דאמרינן איהו דאבעית נפשיה כתבו התוספות תימה אם כן