תורת חיים חלק ב רד

אביי והא חמור הוא וחמור אינו משלם וכולי ולא קאמר ליה בקצרה והא חמור אינו משלם וכו' משמע דאיהו לא ידע דחמור הוא

חסדא חסדא קנסא קמגבית בבבל כתבו התוס' לאו דוקא קנס וכולי וכן כתבו בר"פ המניח דלאו קנסא הוא אלא דין קנסא הוא כדאמרינן בהחובל דמילתא דלית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו ותימא לומר כן דהא בהדיא קאמר קנסא קא מגבית בבבל משמע דקנס ממש קאמר. ועוד דפריך הרי בשת ופגם דשכיח נעביד שליחותייהו משמע דפריך מתרווייהו וכן פרש"י ז"ל ומפגם לא משני מידי דליכא למימר דפגם לית בהו חסרון דכיון דאפחתה מכספא אין לך חסרון כיס גדול מזה ומעיקרא נמי דבעי לשנויי דאין הכי נמי מייתי ראיה מדרב פפא דאגבי ארבעה מאה זוזי לבושת ומפגם לא מייתי ראיה מידי. ועוד תימא דלעיל קאמר רבא כל הנישום כעבד אין גובין אותו בבבל משמע דטעמא דאין גובין אותו בבבל משום דכיון דנישום כעבד ולא משלם תשלומין מעלי' לאו ממונא הוא אלא קנסא ובקנסא לא עבדינן שליחותייהו וא"כ מאי פריך מפגם הא פגם נמי נישום כעבד הוא כדפירש"י ז"ל ובקנסא לא עבדינן שליחותייהו. ועוד כיון דמפגם נמי פריך א"כ מעיקרא דקאמר אין הכי נמי צריך לומר דאפגם נמי משני הכי דאין הכי נמי דעבדינן שליחותייהו בפגם ואי אפשר לומר כן דהא כל הנישום כעבד אין גובין אותו בבבל. ועוד אי מפגם נמי פריך במסקנא דקאמר בושת אע"ג דשכיח כיון דלית ביה וכולי אמאי נקט בושת לחודא ולא נקט נמי פגם. ועוד תימה דקאמר אדם באדם דממונא הוא נעביד שליחותייהו אמאי נקט אדם באדם לחודא ולא נקט נמי אדם בשור דמעיקרא כל היכא דנקט אדם באדם נקט נמי אדם בשור וכן קשה במסקנא דקאמר הלכך אדם באדם אע"ג וכולי אמאי לא נקט נמי אדם בשור על כן נראה דכל המשלם יותר ממה שהזיק או פחות ממה שהזיק לאו ממונא הוא אלא קנסא וכן כתב הרמב"ם ז"ל דלא הוי ממונא אלא היכי דמשלם כפי מה שהזיק והיינו דאמר רבא כל הנישום כעבד אין גובין אותו בבבל אתי לאשמעינן דנזק ופגם כיון דאפילו לגדול שבישראל אין שמין אותו אלא כעבד לאו ממונא נינהו אלא קנסא ולכך אין גובין אותו בבבל דבקנסא לא עבדינן שליחותייהו וכן התוקע לחבירו או סטרו וכולהו הנך דתנן לקמן בפירקין ופנדא דמר' דשלח ליה רב חסדא לרב נחמן נמי לאו ממונא נינהו אלא קנסא כן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות סנהדרין שכתב כל הקנסות שקנסו חכמים בתוקע לחבירו וסוטר לחבירו וכיוצא בהן כולי משמע דסבירא ליה דקנסא נינהו וטעמא נמי משום דאינו משלם כפי מה שעשה דאף על גב דתנן לקמן זה הכלל הכל לפי כבודו היינו לקולא כדמפרש התם דאיכא עני דלא בעי למישקל כולי האי ומיהו טפי מארבע מאה זוזי לא יהבינן לשום אדם וכיון דטפי מארבע מאה זוזי לא יהבינן אפילו לגדול שבישראל אע"ג דדמי בושתו עולה כפלי כפלים לכך ל"ה ממונא אלא קנסא ובקנסא לא עבדינן שליחותייהו כדאמרינן בתשלומי כפל. והא דפריך אדם באדם דממונא הוא נעביד שליחותייהו לאו מנזק פריך דנזק כיון דנישום כעבד קנסא הוא ובקנסא לא עבדינן שליחותייהו אלא משאר ארבעה דברים פריך דשאר ארבעה דברים כיון דמשלם כפי מה שהזיק ממונא נינהו ואמאי קאמר רבא דאדם באדם אין גובין כלל בבבל ולכך לא נקט אלא אדם באדם אבל מאדם בשור לא מצי פריך מידי דאדם בשור אינו משלם אלא נזק כדילפינן מאיש בעמיתו ולא שור בעמיתו ונזק כיון דנישום כעבד קנסא הוא ולא עבדינן שליחותייהו והא דפריך הרי בושת ופגם דשכיח וכו' לאו מפגם פריך דכיון דנישום כעבד קנסא הוא אלא מבשת לחודא פריך והא דנקט הרי בשת ופגם משום דלא פריך אלא מבשת דפגם דהיינו של אונס ומפתה לאפוקי מבשת דאדם החובל בחבירו לא מצי פריך דאדם באדם לא שכיח וממתניתין דהתוקע לחבירו וסטרו נמי לא מצי פריך דקנסא נינהו כדפי' אבל מבשת דפגם פריך שפיר דשכיח וקיימא לן באונס ומפתה דמשלם בשת משלם הכל לפי המבייש והמתבייש וכיון דמבשת לחוד פריך ניחא הא דקאמר הרי בשת ופגם דשכיח ולא קאמר דשכיחי ומשני אמרי הכי נמי דהא רב פפא אגבי ארבע מאה זוזי לבשת פי' בבשת דמתני' דלקמן דקתני תלש בשערו רקק בו וכו' נותן לו ארבע מאה זוז וקס"ד דלאו קנסא נינהו מדקתני התם הכל לפי כבודו ופריך והא ליתא לדרב פפא דכל הני דלקמן כיון דשעורייהו קצובין קנסא נינהו כדפי' שהרי רב נחמן שלח ליה לרב חסדא קנסא קמגבית בבבל אלמא ס"ל דקנסא נינהו ומסיק אלא כי עבדינן שליחותייהו וכו' הלכך אדם באדם פי' ארבעה דברים דאדם באדם כיון דלא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו אבל נזק דאדם באדם בלאו האי טעמא נמי אין גובין אותו דכיון דנישום כעבד קנסא הוא

מאי איריא שור דאזיק אדם אפי' אדם דאזיק אדם נמי פירש"י ז"ל אפילו אדם דאזיק אדם דשכיח טפי ועוד י"ל דה"פ מאי איריא שור דאזיק אדם דאית ביה תרתי טעמי חדא דלא שכיח ועוד דשור דאזיק אדם קנסא הוא דהא לא מיחייב אלא נזק וכל הנישום כעבד קנסא הוא אפי' אדם דאזיק אדם דליכא אלא חד טעמא נמי

דף פה מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות שלא יאמר מה לי לצער זה שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג א"נ שלא יאמר הקב"ה מוחץ ואני ארפא כ"כ בטור יורה דעה סימן של"ו והם דברי הרמב"ן ז"ל וכתבו התו' וא"ת והא מרפא לחודיה שמעינן ליה וי"ל דהוה אמינא ה"מ מכה בידי אדם וכו'. ועוד נראה דהוה אמינא ה"מ במכות ופצעים שנראין מבחוץ דהכי איירי קרא דכתיב והכה איש את רעהו באבן או באגרוף אבל חולי שהוא בפנים הגוף אימא לא כמ"ש הר"א בן עזרא ז"ל קמ"ל דשרי

דכיון דיהיב ליה דמי כוליה כמאן דקטלי' דמי מכאן נמי ראיה לפי' ר"י ז"ל דקמיבעיא ליה אי אומדין הכל ביחד או כל אחת בפני עצמו לפי שאין עולה כל כך כשאומדין הכל ביחד דאי לא שייך לחלק בהכי וקמיבעיא ליה אי פטור מצער ובשת דכל חדא לגמרי אי לא אם כן בנזק ושבת מאי הוצרך למימר דפטור משום דכיון דיהיב ליה דמי כוליה כמאן דקטליה דמי הא אפילו ל"ה כמאן דקטליה נמי פטור דכיון דיהיב ליה דמי כוליה לא שייך למימר שיתן לו עוד נזק דכל חדא וחדא דודאי לא ישלם לו נזק פעמיים אבל לפי' ר"י א"ש דאי לאו דהוה כמאן דקטליה בנזק ושבת נמי הוה אמינא דאומדין כל אחד בפני עצמו אבל כיון דכמאן דקטליה דמי אומדין הכל ביחד

דף פו ערום בר בשת הוא כתבו התוס' דפריך אם הוא ערום היאך הערימו וזה דוחק דאין הלשון משמע כן לכך נראה כדפי' רש"י ז"ל דפריך מי הוי בר בושת כיון דאין מקפיד לילך ערום והא דלא פריך אמתני' יש לומר כמו שכתבו התוס' דפשיטא דערום בר בשת הוא ואם רוקק בו או סטרו אבל ברייתא משמע ליה שמביישהו במה שמגלהו ומערימו וכיון דברייתא איירי שמגלהו ומערימו א"כ ע"כ צ"ל דערום דברייתא לאו שכל גופו ערום קאמר דאם כל גופו ערום היאך הערימו אלא במקצתו ערום איירי כדמסיק וקא ס"ד דאיהו גופיה כרכינהו למאניה ואתא הוא דלינהו טפי דלא אסיק אדעתיה דאתי זיקה כרכינהו ולכך פריך ערום בר בשת הוא דכיון דאיהו גופיה כרכינהו למאני' כי אתא הוא דלינהו טפי מאי הוי דכיון דאין מקפיד על כך מי הוי בר בשת ומשני דאתי זיקא כרכינהו ולעולם מקפיד הוא

וכן היה ר"י פוטרו מכל דינים שבתורה תימה א"כ מאי איריא דפטר ר' יהודה בשת לעיל ולמה לי גזירה שוה דעיניך עיניך והתוספות כתבו דאי לאו דגלי ג"ש דעיניך לפטור סומא הוה סברא למידרש גבי גלות כרבי מאיר וכן משמע דהא בהא תליא מדקאמר וכן היה ר"י פוטר מחייבי גליות וכו' ולא קאמר סומא אין לו בשת ופטור מחייבי גליות וכו' מדקאמר וכן משמע דהא בהא תליא ולכך באידך תרתי בדמייתי נמי נקט לשון וכן ובכולהו נקט תחילה הא דסומא אין לו בשת משום דכל הנך דרשות תלויין בדרשה דסומא מיהו קשה מה נפשך אי משום דפטר קרא סומא מבשת סברא הוא למיפטריה בכל מקום אם כן כל הנך קראי למה לי ואי אין סברא למיפטריה אלא היכא דגלי קרא אם כן אכתי מנא ליה לר"י דלא דרשינן בגלות כר' מאיר דלמא שאני בשת דגלי קרא ועוד דאין סברא לומר דס"ל לר"י דאי לאו ג"ש דעיניך הוה דרשינן בגלות כר' מאיר כיון דלדידיה איצטריך קרא לפרט למתכוין ועוד יש לדקדק דקאמר לעיל מאי טעמא דר"י אמר לך ואשר יבא את רעהו ביער לחטוב עצים ואפי' סומא כתב רחמנא בלא ראות למעוטי אמאי לא קאמר בקצרה מ"ט דר"י דכתיב בלא ראות למעוטי סומא על כן נראה לפרש דודאי הא בהא תליא דס"ל לר"י אי לאו גזירה שוה דעיניך מסתבר למימר דסומא פטור מכל המצות שבתורה אפילו בלא שום דרשה דסומא חשוב כמת וכתיב במתים חפשי מן המצות ולכך אי לאו ג"ש הוה אמינא דאדרבא בלא ראות ריבויא הוא ואתי לרבות סומא שאינו רואה דמחייב גלות אבל השתא דכתב לן קרא ג"ש דעיניך לאשמעינן דסומא פטור מבשת על כרחך צריך לומר דאי לאו שום קרא מסתבר למימר דסומא חייב בכל המצות ואם כן צריך לומר דבלא ראות מיעוטא הוא דלרבות לא איצטריך קרא דסברא הוא דסומא חייב מדאיצטריך ג"ש דעיניך והיינו דקאמר ש"ס מ"ט דר"י אמר לך ואשר יבא את רעהו ביער וכו' כלומר מדאיצטריך ג"ש דעיניך שמעינן דקרא דאשר יבא את רעהו ביער אפילו בסומא איירי כיון דסתמא כתיב ואם כן בלא ראות למה לי לרבות סומא אלא ודאי אדרבא למעוטי אתיא. ואין להקשות דאמאי לא קאמר ש"ס דטעמא דר"מ משום דס"ל דבלא ראות אתי לרבות סומא דלא ניחא ליה למימר דר"מ לית ליה ג"ש דעיניך דמסתבר טפי למימר דר"מ לא פליג אדרבי יהודה בהא דקאמר סומא אין לו בשת

דף פז גדול המצווה ועושה וכו' לפי שהיצר הרע מתגרה טפי במצווה כדי להכשילו לכך שכרו יותר גדול

קטן יעשה לו סגולה פי' אוצר כמו והייתם לי סגולה פירש"י ז"ל אוצר חביב כלומר כיון שהוא קטן יעשה לו דבר המתקיים כאוצר שלא יאבד

ובבנו גדול יתן לו מיד ורמינהו מדקאמר ובבנו גדול בוי"ו ולא קאמר אמר מר בבנו גדול יתן לו מיד משמע דאמאי דמשני ליה דבשבת איירי פריך וקשה אמאי לא פריך ברייתות אהדדי בלא הך שינויא ובסמוך נמי דקאמר במאי אוקימתא לקמייתא וכו' במאי אוקימתא לבתרייתא וכו' קשה מה נפשך אי הוה סבר דתרווייהו בסמוכין תקשי אבתרייתא ואי תרוויוהו כשאין סמוכין תיקשי אקמייתא. וכן קשה בסמוך דפריך והא התם דאית לה צערא דגופא ומעלמא קאתי לה וקא קפיד דקתני ולא עוד וכו' בלא הך שקלא וטריא נמי אמאי לא פריך מהא דקתני קמייתא ולא עוד אלא אחרים שחבלו בה חייבין ליתן לאביה אהא דקתני בתרייתא קטנים יעשה להם סגולה. ונראה לפרש דבבניו ובבנותיו הגדולים נמי אע"ג דאין מעשה ידיהם לאביהן אפי' הכי יש לחלק בין שבת לבין שאר ארבע דברים דבמסקנא נמי צריך לומר הכי דהא דקתני בתרייתא בבניו ובבנותיו שלו פטור בשבת איירי אבל בשאר ארבעה דברים חייב כמ"ש התוס' אע"ג דאין מעשה גדולים לאביהן וטעמא דמילתא נראה משום דארבעה דברים לפי שהן בגוף החבלה אע"ג דסמוכים על שלחנו קפדי ולא מחלו אפי' לאביהן אבל שבת כיון דלאו בגוף חבלה הוא לא קפדי ומחלו לגבי אביהן. והשתא ניחא דהמקשה הוה סבר דאדרבא קמייתא איירי בסמוכין ובתרייתא כשאינן סמוכין והא דקתני קמייתא החובל בבנו גדול יתן לו מיד בשאר ארבעה דברים איירי וכיון דבסמוכין איירי לכך קתני ולא עוד אלא אחרים שחבלו בה חייבין ליתן לאביה דכיון שהיא סמוכה על שלחנו איכא איבה אם לא תתן לו ואיכא למיחש שמא ימסרנה למוכה שחין אבל אם אינה סמוכה ליכא למיחש להכי והיינו דקתני בתרייתא קטנים יעשה להם סגולה משום דבתרייתא בשאינן סמוכין איירי והא דקתני בתרייתא בבניו ובבנותיו שלו פטור בשבת קאמר אבל בשאר ארבעה דברים חייב וטעמא דפטור משבת אע"ג דבשאינן סמוכין איירי וי"ל כיון דשבת לאו בגוף החבלה הוא לא קפדי לגבי אביהן ומחלו ליה כי היכי דבמסקנא קאמר דהאב לא קפיד גבי בנים במידי דאתי מעלמא וכו' הכי נמי איכא למימר דבנים לא קפדי לגבי אבוהון בהך מילתא אבל השתא דמוקי קמייתא בשבת לכך פריך ובבנו גדול יתן לו מיד ורמינהו וכו':