תורת חיים חלק ב רג

כלומר אינן מופקרין לרבים אלא יש להן בעלים וכן משמע בהדיא מדברי הרמב"ם זכרונו לברכה בפרק חמישי מהלכות נזקי ממון שכתב שלמה תיקן שיהו עוברי דרכים מותרין בימות החמה להלך בשבילין שבשדות שיש להן בעלים עד שתרד רביעה שנייה

המוצא מת מוטל באסרטיא מפנהו פירש רש"י זכרונו לברכה אלמא לא קנה מקומו דאי קנה מקומו מצי בעל השדה לעכובי פירוש אי אמרת בשלמא לא קני מקומו שפיר דלא אטרחוהו רבנן לנושאו עד שיגיע לבית הקברות ולהכי עדיף טפי לפנותו לימין או לשמאל מלקוברו באיסרטיא שהוא באמצע הדרך כדאמרינן בשדה בור ושדה ניר אלא אי אמרת דקנה מקומו באיסרטיא אם כן עדיף טפי לקוברו באיסרטיא ואמאי לא מצי בעל השדה לעכובי

ונוטל דמי יינו מתוך דובשו של חבירו כשעקל בית הבד כרוך עליה איירי דאי לאו הכי לימא ליה מהפקרא קא זכינא כדאמרינן בפרק בתרא אע"ג דתנן לקמן דאין לו אלא שכרו י"ל דרבי ישמעאל פליג כדאיתא בהדיא בתוספתא פרק עשירי ותימא דא"כ אמאי יטול דמי יינו והלא מצי למימר אני הייתי דוחק ומציל כמו שכתבו התוספות ונראה דהא דמשני לקמן כשעקל בית הבד כרוך עליה לאו כדפירש רש"י זכרונו לברכה שע"י העקל לא ישפך הכל אלא מנטף מעט מעט אלא דקא סלקא דעתך דמתני' איירי שכבר נשפך הדבש לארץ ולהכי פריך לימא ליה מהפקירא קזכינא ומשני כשעקל בית הבד כרוך עליה פירוש שע"י העקל עדיין לא נשפך הדבש אע"ג שנסדק החבית מיהו סופו להשפך וכיון שעדיין לא נשפך אע"ג דסופו להשפך לאו הפקרא הוא ולכך אין לו אלא שכרו ורבי ישמעאל פליג וס"ל דתנאי ב"ד הוא שנוטל דמי יינו וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ' י"ב מהלכות אבידה שנים שהיו באין בדרך זה בחבית של יין וזה בחבית של דבש ונסדק חבית של דבש וקודם שנשפך הדבש לארץ שפך זה את יינו והציל את הדבש לתוך החבית אין לו אלא שכרו הראוי לו ואם נשפך הדבש לארץ הרי זה הפקר וכל המציל לעצמו מציל וכתב שם הרב המגיד ז"ל מה שחילק הרב בין קודם שפיכה לאחר שפיכה יצא לו מהא דמשני כשעקל בית הבד כרוך עליה ופי' הרב כשעקל בית הבד כו' ועדיין לא נשפך לארץ ונראה לפי זה שאע"פ שלא יוכל להציל אמרינן הכי כיון שעדיין לא נשפך אע"ג דעתיד להשפך עכ"ל. מיהו סוגיא דשמעתא משמע למאי דס"ד נמי לאו בנשפך הדבש לארץ מיירי מדמייתי עלה הא דתניא הרי שהיה טוען כדי יין וראה שהן משתברות משמע דעדיין לא נשתברו ממש ועוד דאי נשפך הדבש כבר לארץ פשיטא דהפקירא הוה ולא איצטריך לאתויי ראיה על כן נראה דקס"ד דנסדק כל כך עד שאלמלא בא זה והציל היה הכל נשפך לארץ ביחד ולכך פריך לימא ליה מהפקירא קזכינא דבכי האי גונא ודאי הפקר הוא ומשני כשעקל בית הבד כרוך עליה ואינו נשפך אלא בנחת מיהו סופו שלא ישאר בו כלום אלמלא בא זה והציל וכיון דאין הכל נשפך ביחד לאו הפקרא הוא ולכך אין לו אלא שכרו ורבי ישמעאל פליג וסבירא ליה דתנאי ב"ד הוא שנופל דמי יינו

דף פב עשר תקנות תיקן עזרא לפי שביאה ראשונה שבאו ישראל לארץ היתה על ידי יהושע וביאה שנייה היתה ע"י עזרא לכך כי היכי שהתנה יהושע ותיקן עשרה תנאין להנהגתן וטובתן של, ישראל כך תיקן עזרא עשר תקנות להנהגתן וטובתן של ישראל דהוקשו ביאות להדדי כדאיתא בפרק חלק עד יעבור עמך ה' זו ביאה ראשונה עד יעבור עם זו קנית זו ביאה שניי' אמור מעתה ראויים היו ישראל לעשות להם נס וכו'

דורשי רשומות פי' מקראות רשומות וסתומות כדאיתא בפרק אלו מציאות מתניתין ברשום פי' שהחבית סתומה וחתומה ומהודק יפה

כדי שלא ילינו שלשה ימים בלא תורה כתבו התוספות דטעם שתיקנו לקרות בשני וחמישי משום דמשה רבינו עלה בחמישי וירד בשני אע"ג דהך קרא דוילכו שלשת ימים במדבר קודם מתן תורה כתוב ואכתי לא עלה משה להר י"ל דעמדו נביאים שביניהם דקאמר היינו לאחר זמן אחר פטירת משה ראו הקלקול שהיה כבר על ידי שהלכו שלשה ימים בלא תורה ועשו תקנה זו ותדע שהרי לא נגמרה התורה עד שעת פטירת משה וספר תורה שחסר אפי' אות אחת אין קורין בו והשתא ניחא מה שתיקנו הנביאים שביניהם ולא תיקן משה עצמו תקנה זו עוד כתבו התוספות דלרבנן דאמרי דביום ב' הוי ראש חדש סיון נמצא יום שלשים מאב ביום ששי אם לא נאמר דלרבנן בשבעה עשר בתמוז שרף את העגל ודן החוטאים ובו ביום עלה ודבריהם. תמוה דבקרא משמע בהדיא דלא עלה בו ביום שדן החוטאים אלא ממחרת דבפ' כי תשא אחר שדן את החוטאים כתיב ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם אתם חטאתם חטאה גדולה ועתה אעלה וגו'

שלא ילינו שלשה ימים בלא תורה לפי שיצרו של אדם מתחדש ומתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו כדאיתא בפ"ק דקדושין התורה תבלין ליצר הרע כדאיתא התם לכך כל זמן שלא נתגבר עליו היצר הרע אלא יום או יומים עדיין כח ביד האדם לבטלו כשעוסק בתורה אבל כשנתגבר עליו שלשה ימים זה אחר זה הרי הוא כחוט המשולש אשר לא במהרה ינתק דכיון דדש דש ותלת זימנין הוי חזקה דלהכי כתיב הוי מושכי העון בחבלי השוא בחבל שיש בו שלשה גדילין שזורין ואחוזין יחד זה בזה לכך תיקנו שלא ילינו שלשה ימים רצופין בלא תורה ונראה כי זהו נמי טעם זבה דמדאורייתא אינה צריכה לשבת שבעה נקיים ולהביא קרבן אלא אם כן ראתה שלשה ימים רצופין זה אחר זה אבל כל שלא ראתה יום או יומים אינה אינה שומרת יום כנגד יום כמו שדרשו מן המקראות לפי שטומאת הזיבה נמשכת מטומאת נחש הקדמוני כשבא על חוה והטיל בה זוהמא דהיינו כח סמאל שהוא היצר הרע דלהכי בשעה שקבלו ישראל את התורה קודם שחטאו בעגל לא היו בהן לא זבין ולא מצורעין כדאיתא במדרש לפי שכשעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן כדאיתא במסכת שבת ולכך כל שלא ראתה אלא יום או יומים עדיין לא נשתרש בה כח טומאת הנחש דהיינו היצר הרע ולהכי לא הויא אלא שומרת יום כנגד יום ובטבילה בעלמא סגי לה לבטל הכח ההוא אבל כשראתה שלשה ימים רצופין כיון שנשתרש בם כח טומאת הנחש כחוט המשולש לא במהרה ינתק אלא בשבעה נקיים וטבילה וקרבן. והיינו נמי טעמא דהא דתנן בפרק ג' דתענית איזהו דבר עיר המוציאה חמש מאות רגלי ויצאו ממנה שלשה מתים בשלשה ימים הרי זה דבר ביום א' או בד' ימים אין זה דבר שכל שהוחזק הדבר שלשה ימים רצופין זה אחר זה אז נשתרש בעיר כח מלאך המות הוא השטן הוא היצר הרע והולך ומתגבר כחוט המשולש לא ינתק וכל שלא הוחזק שלשה ימים רצופין לא נשתרש ותש כחו ומתבטל ואין זה דבר

שתהא אשה חופפת חפיפה היינו שפשוף וחיכוך שצריכה לחכך השערות בידיה יפה ורש"י ז"ל פי' במסרק מיהו מהא דתנן נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק משמע דחפיפה לאו היינו במסרק וכן משמע ממה שכתבו התוספות בשם ר"ת ז"ל שלא תיקן חפיפה אלא בראש מדקאמר בסמוך דאורייתא דלמא מקטר כו' ואי חפיפה במסרק תיפוק ליה דלא שייך מסרק בשאר הגוף

היה שם זקן אחד פי' מבפנים והיה מדבר לאותן שמבחוץ ברמיזה ובחכמה שלא יבינו אותו אחרים דהיינו חכמת יוונית

דף פג בבל כעיר הסמוכה לספר דמי ותרגמה נרדעא פירש"י דנהרדעא היתה יושבת על הספר ואשמעינן רב נחמן דהואיל ויש בה יישוב קבוע וישראל הרבה מותר לגדל בה כלבים כאלו היא מא"י ותימא דא"כ כעיר הסמוכה לספר בארץ ישראל דמי הוה ליה למימר ועוד דלא יגדל אדם את הכלב דמתני' בכל מקום איירי אפי' בבבל ובחוץ לארץ דומיא דאין מגדלין חזירים וא"כ הא דקתני עלה ברייתא אבל מגדל הוא בעיר הסמוכה לספר בבל נמי איירי דשרי לגדל בעיר הסמוכה לספר ומאי קמ"ל רב נחמן לכך נראה דנהרדעא לאו סמוכה לספר הוה והכי קאמר בבל כיון דעיירות. עובדי כוכבים ומזלות סמוכות שם לעיירות ישראל כדאיתא בפ"ק דיבמות צוה ה' ליעקב סביביו צריו אמר רב כגון הומניא לפום נהרא לכך אפי' עיר היושבת באמצע המדינה מותר לגדל בה כלבים כמו בעיר הסמוכה לספר ותרגמא נהרדעא דוקא לפי שיש שם יישוב קבוע וישראל הרבה א"נ לפי שהיו עיירות של עובדי כוכבים ומזלות סמוכים לה

אין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות נראה דלהכי נקט קרא שובה ה' רבבות אלפי ישראל לפי שמרכבתו יתברך למעלה נמי לא הוי בפחות משני אלפים וב' רבבות מלאכים שנאמר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ובשעה שפרקו המשכן בנסוע הארון ואמר משה קומה ה' נסתלק שכינה למעלה ולכך כשהקימו המשכן ונח הארון אמר משה שובה ה' רבבות אלפי ישראל שישוב מרבבות אלפי שנאן אל רבבות אלפי ישראל: החובל פרק שמיני

אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאינן חוזרין מדלא כתיב ולא תקחו כופר לרוצח וכתיב לנפש רוצח דריש לה לראשי אברי' שאינן חוזרין דמה נפש אינה חוזרת אף אברים שאינן חוזרין כדאיתא בפרק גיד הנשה ריש לקיש אמר לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מן החי ופירש"י זכרונו לברכה דאבר מקרי נפש שאם יחתכנו אין עושה חליפין שלא ישוב עוד כנפש הנטולה שאינה חוזרת

והא כתיב ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת וכו' משמע דאברייתא פריך ותימא אמאי לא פריך לה אמתני' כדפריך מעיקרא אמתני' מקרא דעין תחת עין ועוד תימא מכיון דכתיב כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו למה לי הך ג"ש דהכאה הכאה כמ"ש התוספות ודוחק למחוק הספרים ונראה לפרש דהך פירכא נהי ודאי אמתני' פריך לה ולא אברייתא דמעיקרא פריך אמתני' מקרא דעין,. תחת עין ומייתי ברייתא דמתרץ לה דיליף לה מג"ש דעין תחת עין לאו ממש הוא והדר פריך ש"ס אמתני' מקרא דואיש כי יכה דאלים ליה האי קרא מקרא דעין תחת עין משום דעין תחת עין איכא למימר דדמי עין קאמר אבל מות יומת סלקא דעתיה דלא שייך לפרושי כלל בממון אלא במיתת אבר ממש דמה ענין מיתה לממון וכן משמע קצת מדלא קאמר לעיל והא כתיב עין תחת עין כדאמר הכא והא כתיב ואיש כי יכה וגומר משמע דהכא פריך טפי בפשיטות ומשני לא סלקא דעתך חדא דהא איתקש וכו' דכי היכי דס"ל למתני' דגזירה שוה מפיק ליה לקרא דעין תחת עין מפשטיה ומוקי ליה אממון הכי נמי מפיק ליה לקרא דואיש כי יכה ועוד כתיב בתריה כאשר יתן מום וגו' פירש דאיכא למימר דתנא דמתני' לא ס"ל כהך ברייתא דלא גמיר ג"ש דהכאה הכאה כלל אלא סבירא ליה כדתנא דבי רבי ישמעאל דמייתי בסמוך דיליף לה דבממון איירי מדכתיב כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו אבל ברייתא דגמיר לה ג"ש דהכאה הכאה פשיטא דלא ס"ל הך דרשה דתנא דבי רבי ישמעאל

והא כתיב ואיש כי יכה כל נפש אדם מדכתיב נפש יליף לה דנפש היינו אבר דמה נפש אינה חוזרת וכו' כדפי' לעיל אע"ג דבפרק הנשרפין ילפינן מיניה קטלא גבי פלוגתא דרבי יהודא בן בתירא ורבנן היינו מדכתיב כל יליף מיניה נמי קטלא כדאיתא התם דרבנן סברי כל נפש עד דאיכא כל נפש לפיכך סבירא להו הכוהו עשרה בני אדם עשרה מקלות פטורין ור' יהודה סבר כל נפש כל דהו נפש לפיכך חייבין מיהו קצת קשה דבריש פרק הנחנקין גבי הא דקאמר ואיצטריך למיכתב מכה איש ואיצטריך למיכתב כל מכה נפש כתבו התו' הכי גרסינן ואיצטריך למיכתב מכה איש ואיצטריך למיכתב ואיש כי יכה כל נפש אדם משמע דאיצטריך למיכתב נפש לאשמעינן דההורג את הקטן חייב

מכה מכה למה לי כתבו התו' וא"ת דרבא דריש מיניה בפרק אלו נערות וכו' משמע דג"ש דהכאה הכאה מופנית היא וכן משמע ממה שכתבו התו' בסמוך גבי הא דקאמר רב אשי אתיא תחת תחת ולכאורה משמע דהכאה דכי יתן מום מופנה דאי הכאה דבהמה אם כן מאי פריך מאי חזית דילפת ממכה בהמה לילף ממכה אדם ותימא דאם כן מאי פריך מאי חזית דילפת ממכה בהמה לילף ממכה אדם והא להכי לא איצטריך קרא דממילא אמרינן עין תחת עין ממש והתו' כתבו דאיצטריך דלא נילף ממכה בהמה וקשה דהא אי לאו גזירה שוה לא מצינו למילף ממכה בהמה ונראה לפרש דמכה אדם מופנה דהוה מצי למיכתב ומכה בהמה ישלמנה ואדם יומת ומכה נפש בהמה נמי מופנה דהוה מצי למיכתב ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת ונפש בהמה ישלמנה ומכה בהמה איצטריך לג"ש דהכאה הכאה ומכה אדם אתיא לשום דרשא והשתא ניחא דאי לאו קרא דלנפש רוצח הוה ילפינן הכאה הכאה ממכה אדם והוה אמינא דמכה בהמה אתיא לשום דרשה ואיצטריך ג"ש דלא נילף ממכה בהמה

דף פד זילו שימו ליה ארבעה דברים היה סבור דאדם הזיקו מדקאמר ליה